זכרון ראשון שאני זוכרת של אכילת יתר
היה בפסח, כשהייתי בערך בת 9 עד 11. לא זוכרת בדיוק.
אכלתי הרבה מאד, אבל עדיין בגדר הסביר לארוחה משפחתית של ליל סדר כולל הקינוחים.
ואז, הדודה שלי החליטה להביא למשפחה שלנו מנהג שיש אצלהם במשפחה - לאכול בסוף הארוחה פיצוחים.
אני מאד אוהבת פיצוחים.
לא נשאר לי מקום בגרוש וגם הייתי בטוחה שהארוחה כבר נגמרה.
אבל אז הפיצוחים הללו....
אכלתי, אכלתי, אכלתי
כשבסוף כולם התכוונו ללכת, ירדנו למטה ללוות אותם למכונית,
הרגשתי שאני מתפוצצת מרוב אוכל,
ואז פתאום התחלתי להקיא.
מה חשבתי והרגשתי?
שהפיצוחים, ההפתעה שיש עוד בסוף עוד מנה, הם מה שגרמו לעניין. שלי לא היתה אפשרות להתנגד/ לעשות משהו אחר.
חוויתי אובדן שליטה ליד אוכל, וחווית אובדן השליטה כתוצאה מטריגר חיצוני קיימת אצלי עד היום, ויוצרת את ההרגשה של חוסר אונים מול בעיית האכילה.
היום בדיעבד אני יכולה להגדיר את המקרה כמיקוד שליטה חיצוני. כאילו העובדה שיש פיצוחים, ששמו עוד מנה,
היא ששלטה בי. שלא היתה לי אפשרות בכלל לבחור לא לאכול באותו הרגע או לאכול למחרת.
