אכסיומות, הסיפור של
Dontask היא שאפה עמוקות את האוויר שהקיף אותה ודמיינה שהוא צלול. הלכה ישר ומבלי להביט לצדדים , מבלי להישיר מבט אל האופק, מבלי לחוס על מכשולים. אפור מרצפות הרחוב היטשטש לה בבפנים של מאחורי העיניים, במקום בו גלי האור הופכים למחשבות. מה יש שם בעצם, במקום אליו היא הולכת בצעד כה נחוש, היא חשבה לעצמה. מה היא מחפשת? יש בכלל דברים ששווה לחפש? ואם לא מחפשים, אז דברים באים מאליהם? או שחוקי מרפי הם נבואה שמגשימה את עצמה……אולי בעצם הם בכלל פיקציה, קונספירציה שנרקחה כדי שאנשים יפסיקו לכוון את מעשיהם….למי יש אינטרס בזה בכלל? וכמה תיאוריות קיימות בעולם…: הכל על הכל, בכל שפיץ של תחום, בסכמות ובפירוט, כל הלוגיות- פסיכולוגיה, ביולוגיה, תיאולוגיה, גרפולוגיה, בולשיטולוגיה……ושאינן לוגיות0 פילוסופיה, פיזיקה, וזוויליונים אחרות. תיאוריות תומכות, תיאוריות סותרות, כאלו שתומכות בתומכות, כאלו שסותרות את התומכות בסותרות…וככה עד אינסוף…והכל נראה לה נכון…חוץ ממה שלא…כי גם מה שמוכח, כביכול, יכול בעצם להיות כ``כ שונה, הפוך אפילו, במישור התיאורטי… לפעמים נדמה לה שהכל כבר הומצא, כל מילה כבר נאמרה בכל הקשר, כל ציור צויר, כל מחשבה נהגתה בידי גדולי המוחות המתים וזהו, אין מה לחדש..``וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם..`` הכל חוזר על עצמו בסופו של דבר, כמו שניטשה אמר, החומר סופי, אבל הזמן, רבותי, הזמן, - הוא סופי… ולכן החומר חייב בסופו של דבר להיגמר, אין מספיק חומר בשביל כל הזמן הזה…שהיה פה לפניה , ויהיה פה אחריה…כי מעבר למפגשים חטופים , מילים שצפות והמון מחשבות בלי פואנטה וסוף החיים שלה הם רצף של שניות שעוברות בקצב קבוע עד שמגיע הסוף… היא המשיכה לצעוד במרץ, מרחיבה צעדיה, הולמת במרצפות הבטון במגפיה הכבדים. דורכת על קווים, על שברים, על צמחי פרא מיניאטוריים שנאחזו בפערי העפר שבין המרצפות, על מסטיקים שהפכו לשטוחים עגולים ושחורים ורק מי שיראה את הפוטנציאל הגלום בהם ויקלף בציפורן את השכבה העליונה יגלה שהם בעצם צבעוניים ומשובבי נפש במהותם. היא ממשיכה הלאה. ההליכה קלה לה. כמו ריחוף. מישהו נתקע בה. היא ממלמלת ``סליחה`` שנישאת מייד על כנפי הרוח ומסיטה את הקול מאוזני האיש. היא ממשיכה מבלי לעצור, לרחף בקלילות. לאיש הנתקע נופל התיק ובין רגע מתמלא האוויר בלהקות דפים המרקדים להם בשמיים, מתערבלים באוויר ושטים באיטיות עד שבסופו של דבר הם נוחתים אחד אחד על פני המדרכות שטופות האדם. האיש הנתקע הוא סטוד` וזו התזה שלו. הוא הוכיח בה במילים מורכבות שלא משתמעות לשני פנים ששום דבר זה לא באמת. פריצת דרך מדעית. מליון ואחד עמודים של גאונות צרופה. וכל האמת המוחלטת הזו פזורה כעת על פני רחוב תל אביבי מזוהם. והמולה….אנשים דורכים , רומסים, קורעים בנעליהם מילים של שנוי נשגב שנכתבו בדם ודמעות. הסטוד` רוכן בייאוש ומתחיל לאסוף את עצמו מהמדרכות, מהכבישים, מהבתים, מהעולם…. היא בכלל לא שמה לב. היא כבר הרחק הרחק משם, בוטשת ברגליה במרצפות הרחוב. מחשבות מבזיקות בראשה . כמו לונה פארק מהגיהנום : לא מספיקה לטפח מחשבה אחת וכבר צצה אחת חדשה שדוחקת בגסות את זו שקדמה לה. המחשבות שלה אובדות עוד בתחילת דרכן- עוד לא למדו ללכת, עוד לא נגמלו מחיתולים, עוד לא נותקו מחבל הטבור….אבל בסוף הן תמיד חוזרות… יש יותר מדי אנשים מסביב, היא חושבת בלי קול. יש קול בעצם, בתוך הראש, הקול הפנימי, המנחה…כשהייתה קטנה התעמקה רבות בשאלה של מי הקול הזה…ואיך הוא נשמע בכלל….נשי, גברי…..אולי זה הקול של אלוהים….גם הפעם היא לא חשבה על זה עד הסוף. יש בכלל סוף? באיזשהו שלב? דוקר לה. רק חשק עצום להתיישב ליוני שלה על הברכיים , להתכרבל….להיות קטנה כמו כדור….לעצום עיניים ולהרגיש את המבט העוטף שלו מקים סביבה שכבת מגן…ושיהיה לה רך רך רך… ולא דוקר כמו עכשיו: דוקר בהכל- כאילו צלבו אותה במסמרים בלתי נראים, באיברים שאינם קיימים. אולי איזה וודו….אולי… לא שיש סיבה , היא לא עשתה לאף אחד רע….אבל לכו תדעו, כל דבר הוא נכון עד שמוכח ההיפך…. נדבק לה בראש איזה שיר….זה אחד השירים שגורמים לה הכי הרבה כמיהה בעולם…היא מזמזת אותו בהיסח הדעת, כמו איזה מנטרה..: ``when it summer in siam, &the noon is full of rainbows when it summer in siam & we go through many changes when it summer in siam, than all I really know is that I truly am in the summer in siam…in the summer in siam….. `` סיאם….נשמע כ``כ אקזוטי…כ``כ עולם רחוק….קסום…מעין ``נבר נבר לנד``, עם ילדים נצחיים ופיות… אבל היא יודעת שזה שקר. שזו בסה``כ תאילנד בתחפושת. ותאילנד לא נשמע קסום. תא
