אלאנור - סיפור לתחרות
איננה, אתה אומר? אינך מחדש לי דבר. מבחינתי היא איננה כבר חמש-עשרה שנים. יש בזה משהו מן האירוניה, לא? אתם נצחיים, יודעי-כל; והנה לפניכם בעיה שאינכם יודעים לפתור, ואל מי אתם פונים? אליי, בשר-ודם. אנא סלח לי. בוודאי תוכל להבין את רגשותיי השליליים כלפי העורק ההולוגראפי; בכל זאת אני מסוגל לשכנע את עצמי שאתם חשים עכשיו מה שאני חשתי אז. אם כך אספר לך את הסיפור, אך אזהיר אותך מראש שבכוונתי לספר אותו בדרך ובקצב שלי. אל תבקש ממני לדלג על מה שכבר ידוע לך, ואל תאיץ בי. אם תקשורת זו של ביט בשנייה איטית מדי בשבילך, אתה מוזמן לספור כמה כוכבים יש ביקום, או לחשב – מה? סיימת? לא, אינני מעוניין לדעת כמה. עכשיו תהיה בשקט ותקשיב. הוריה של אלאנור הצליחו להסתיר אותה מעין התקשורת במידה מפליאה, לאור ההישגים שלה. מול מחשבי השחמט הבלתי-מנוצחים הגיעה לתיקו בגיל חמש, והפוגות שחיברה בגיל שש שמו בצל גם את באך בכבודו ובעצמו. אף על פי כן, רק כשהפריכה את השערת גולדבך ומצאה את ההוכחה הפשוטה למשפט פרמה, בגיל עשר, אי אפשר היה עוד להחביא אותה מפני העולם. היה זה כאילו נפרץ סכר. היא פתרה כל בעיה שהציגו לה, גם כאלה שמיטב המוחות עמלו עליהן במשך שנים, ולא רק במתמטיקה. היא גם גילתה ופתרה הרבה בעיות שאף אחד לא חשב עליהן בכלל. אם היה משהו שהיא לא הבינה, הרי זה רק משום שטרם הוצג בפניה. גם אני הייתי ילד פלא, אפשר לומר. באותו זמן סיימתי את הדוקטורט בפילוסופיה, אבל עקבתי כמו כולם אחרי הפרסומים על אלאנור ואף אחד לא התרגש עוד מהעובדה שהייתי בן שתים-עשרה בלבד. אתה מבין, כשמופיעה ג'ירפה בשטח, הנמלים מפסיקות להתווכח מי מביניהן הכי גבוהה. שש שנים עברו עד שפגשתי אותה לראשונה, וכל אותו זמן הטרידה אותי השאלה מדוע אלאנור אינה עוסקת בבעיות פילוסופיות. מסתבר שהיה זה פשוט חוסר זמן. לרעיונות שלה בפיזיקה ובהנדסה הייתה השפעה עצומה והם קידמו את האנושות כולה בשנות-אור, ולא מפתיע שזה בעיקר מה שביקשו ממנה לעשות. זכיתי להתקרב אליה משום שהייתי בין הבודדים שהצליחו לעקוב – פה ושם – אחרי חוט מחשבתה ולתרגם את הרעיונות שהפריחה כלאחר-יד לדברים מעשיים. היא עצמה פשוט דהרה קדימה וכבר לא התעכבה אפילו על הצד היישומי, אם כי פה ושם, כשהיינו נתקעים באיזו נקודה ומתקרבים לייאוש, היא הייתה עוצרת לרגע, מעיפה מבט ומצביעה על המקום בו טעינו, או מציעה דרך אחרת לגמרי – ופשוטה הרבה יותר – לעשות את אותו הדבר. היא הייתה מושלמת ואנחנו הערצנו אותה. היו רבים אחרים, רבים מאד, שניסו למצוא בה איזה פגם. אילו הייתה נכה באיזה אופן, אנשים היו מעריכים אותה הרבה יותר וללא הסתייגויות. תמיד זה כך. אולי זה משום שאדם מוגבל שמצליח נותן תקווה גם לאחרים, אך לדעתי הסיבה היא שבמצב כזה היו פשוט יכולים להתנחם בכך שבדבר-מה, זעיר ככל שיהיה, הם בכל זאת מוצלחים יותר ממנה. אבל אלאנור הייתה יפהפייה, בריאה כשור ומלאת שמחת חיים. אני סוטה מהנושא. הייתי בן תשע-עשרה כשאלאנור ואני התחלנו להתקרב זה לזו מבחינה אישית. באותה תקופה היא המציאה את הנוסחאות המתמטיות של טרנספורמציות השפה והחשיבה, עליהן אתה מבוסס. הייתי הולך איתה, רושם ומקליט כל מה שאמרה, ובין לבין הצגתי בפניה את עולם הפילוסופיה ואת השאלות הגדולות של התודעה, בהן התעניינתי במיוחד. באיזשהו שלב נדמה היה שהיא מתקשה להבין נקודה מסוימת, ואני הרגשתי – אני מודה – מעט גאווה על כך שאני בכל זאת מוכשר יותר ממנה; אך מהר מאד הסתבר לי שמה שהיא לא הבינה היה משהו שאני, וכל הפילוסופים בהיסטוריה, לא התחלנו אפילו לחשוב עליו. הבעיה היא אותה בעיה וותיקה של המוח והתודעה. רוב הפילוסופים שהגיעו אליה ברחו מפוחדים והסתתרו תחת הסינור הדמיוני של אלוהים או של הנשמה המטאפיזית, אך אלאנור הוכיחה לי עוד בתחילת הדרך ששני אלה אינם קיימים, ורק המודעות שלה להשפעה הפוטנציאלית של הוכחות אלה מנעה אותה מלפרסמן בפומבי. כיוון שכך, התחילה להתמודד עם שאלת הסובייקטיביות והעברת התודעה לפלטפורמה אחרת. לדבריה הייתה זו הבעיה הכי קשה שנתקלה בה אי-פעם, והיא התענגה עליה שבועות ארוכים. ואז היא הבינה. [המשך יבוא..]
איננה, אתה אומר? אינך מחדש לי דבר. מבחינתי היא איננה כבר חמש-עשרה שנים. יש בזה משהו מן האירוניה, לא? אתם נצחיים, יודעי-כל; והנה לפניכם בעיה שאינכם יודעים לפתור, ואל מי אתם פונים? אליי, בשר-ודם. אנא סלח לי. בוודאי תוכל להבין את רגשותיי השליליים כלפי העורק ההולוגראפי; בכל זאת אני מסוגל לשכנע את עצמי שאתם חשים עכשיו מה שאני חשתי אז. אם כך אספר לך את הסיפור, אך אזהיר אותך מראש שבכוונתי לספר אותו בדרך ובקצב שלי. אל תבקש ממני לדלג על מה שכבר ידוע לך, ואל תאיץ בי. אם תקשורת זו של ביט בשנייה איטית מדי בשבילך, אתה מוזמן לספור כמה כוכבים יש ביקום, או לחשב – מה? סיימת? לא, אינני מעוניין לדעת כמה. עכשיו תהיה בשקט ותקשיב. הוריה של אלאנור הצליחו להסתיר אותה מעין התקשורת במידה מפליאה, לאור ההישגים שלה. מול מחשבי השחמט הבלתי-מנוצחים הגיעה לתיקו בגיל חמש, והפוגות שחיברה בגיל שש שמו בצל גם את באך בכבודו ובעצמו. אף על פי כן, רק כשהפריכה את השערת גולדבך ומצאה את ההוכחה הפשוטה למשפט פרמה, בגיל עשר, אי אפשר היה עוד להחביא אותה מפני העולם. היה זה כאילו נפרץ סכר. היא פתרה כל בעיה שהציגו לה, גם כאלה שמיטב המוחות עמלו עליהן במשך שנים, ולא רק במתמטיקה. היא גם גילתה ופתרה הרבה בעיות שאף אחד לא חשב עליהן בכלל. אם היה משהו שהיא לא הבינה, הרי זה רק משום שטרם הוצג בפניה. גם אני הייתי ילד פלא, אפשר לומר. באותו זמן סיימתי את הדוקטורט בפילוסופיה, אבל עקבתי כמו כולם אחרי הפרסומים על אלאנור ואף אחד לא התרגש עוד מהעובדה שהייתי בן שתים-עשרה בלבד. אתה מבין, כשמופיעה ג'ירפה בשטח, הנמלים מפסיקות להתווכח מי מביניהן הכי גבוהה. שש שנים עברו עד שפגשתי אותה לראשונה, וכל אותו זמן הטרידה אותי השאלה מדוע אלאנור אינה עוסקת בבעיות פילוסופיות. מסתבר שהיה זה פשוט חוסר זמן. לרעיונות שלה בפיזיקה ובהנדסה הייתה השפעה עצומה והם קידמו את האנושות כולה בשנות-אור, ולא מפתיע שזה בעיקר מה שביקשו ממנה לעשות. זכיתי להתקרב אליה משום שהייתי בין הבודדים שהצליחו לעקוב – פה ושם – אחרי חוט מחשבתה ולתרגם את הרעיונות שהפריחה כלאחר-יד לדברים מעשיים. היא עצמה פשוט דהרה קדימה וכבר לא התעכבה אפילו על הצד היישומי, אם כי פה ושם, כשהיינו נתקעים באיזו נקודה ומתקרבים לייאוש, היא הייתה עוצרת לרגע, מעיפה מבט ומצביעה על המקום בו טעינו, או מציעה דרך אחרת לגמרי – ופשוטה הרבה יותר – לעשות את אותו הדבר. היא הייתה מושלמת ואנחנו הערצנו אותה. היו רבים אחרים, רבים מאד, שניסו למצוא בה איזה פגם. אילו הייתה נכה באיזה אופן, אנשים היו מעריכים אותה הרבה יותר וללא הסתייגויות. תמיד זה כך. אולי זה משום שאדם מוגבל שמצליח נותן תקווה גם לאחרים, אך לדעתי הסיבה היא שבמצב כזה היו פשוט יכולים להתנחם בכך שבדבר-מה, זעיר ככל שיהיה, הם בכל זאת מוצלחים יותר ממנה. אבל אלאנור הייתה יפהפייה, בריאה כשור ומלאת שמחת חיים. אני סוטה מהנושא. הייתי בן תשע-עשרה כשאלאנור ואני התחלנו להתקרב זה לזו מבחינה אישית. באותה תקופה היא המציאה את הנוסחאות המתמטיות של טרנספורמציות השפה והחשיבה, עליהן אתה מבוסס. הייתי הולך איתה, רושם ומקליט כל מה שאמרה, ובין לבין הצגתי בפניה את עולם הפילוסופיה ואת השאלות הגדולות של התודעה, בהן התעניינתי במיוחד. באיזשהו שלב נדמה היה שהיא מתקשה להבין נקודה מסוימת, ואני הרגשתי – אני מודה – מעט גאווה על כך שאני בכל זאת מוכשר יותר ממנה; אך מהר מאד הסתבר לי שמה שהיא לא הבינה היה משהו שאני, וכל הפילוסופים בהיסטוריה, לא התחלנו אפילו לחשוב עליו. הבעיה היא אותה בעיה וותיקה של המוח והתודעה. רוב הפילוסופים שהגיעו אליה ברחו מפוחדים והסתתרו תחת הסינור הדמיוני של אלוהים או של הנשמה המטאפיזית, אך אלאנור הוכיחה לי עוד בתחילת הדרך ששני אלה אינם קיימים, ורק המודעות שלה להשפעה הפוטנציאלית של הוכחות אלה מנעה אותה מלפרסמן בפומבי. כיוון שכך, התחילה להתמודד עם שאלת הסובייקטיביות והעברת התודעה לפלטפורמה אחרת. לדבריה הייתה זו הבעיה הכי קשה שנתקלה בה אי-פעם, והיא התענגה עליה שבועות ארוכים. ואז היא הבינה. [המשך יבוא..]
