דברים זולים עולים פחות
בעזרת השם, קיבלתי בשבוע שעבר מארז חגיגי של xiu xiu מ-KRS שהזמנתי. הידד לגויים שמארגנים מבצעים משתלמים לחגים שלהם. ככה יש לי את כל האלבומים של שו שו בפלסטיק, נגישים לשמיעה, לנשיאה ולהרחקה מחפצים חדים. כולל האלבום האחרון שלהם "חיל האוויר" שיצא השנה ואהוב עלי עד מאוד. ומבחינתי גם היצירה השלמה שלהם עד כה, הוא מגובש יותר מבחינת הסאונד ונעים לאוזן (עד כמה שההגדרה הזאת נכונה לגביהם) יותר מאשר הקודמים. אהבה גדולה הצטברה לי לשו שו. אחרי ניסיונות רבים להגות את השם שלהם נכון, למדתי להבין את הכאב של ג'ימי סטיוארט, להתאהב ברעש, לקבל את היומרנות שלו. הם מאתגרים אותי. באמת שבכל אלבום, אני מגלה משהו אחר. מלהיב אותי לשמוע הוצאות שלהם: סינגלים, איפים, קאוורים ושיתופי פעולה, מי יודע איפה הם יפתיעו. ככה היה עם caiotastico!, שיתוף פעולה מוצלח תחת השם XXL עם לארסן (איטלקיים ניסיוניים שחתומים ביאנג גוד של מ.גירה) שהוציא סלט של שירים אינסטרומנטליים אווירתיים, מעט שירה, מלנכוליה, ביטים אלקטרוניים וקאוור בלהות לפרינס צ'ארמינג של אדם והאנטס. קשה לי לכתוב משפטים שלמים על הלהקה הזאת. ככה גם המוסיקה: שבורה, חסרת מלודיה, אגרסיבית ועדינה, מודבקת בדבק מגע. וגם הטקסטים הם אוסף של מילים, שורות, צעקות, סוגריים ובלי פסיקים, מילים שעוסקות באלימות, אונס, חולים סופניים, מוות של אנשים קרובים. גם עכשיו, אחרי שיש לי את המילים של השירים, אני עדיין לא יורד לסוף דעתו של סטיוארט. למרות שהם כתובים לי מול העיניים יש משהו מפוזר, ואני מקבל את זה. למרות הבלבול, דרך כל היצירה התחושה הכללית מעוברת- כאב גדול יש לסטיוארט והוא מוציא אותו מהקרביים. יחד עם המארז קיבלתי מתקן מדליק לדיסקים [מעוצב כמו ארגז סופרמרקט], אוסף כריסמס של הלייבל, שנראה כמו מייקסטייפ שעושים לחבר (דיסק צרוב, עטיפה מודבקת בסלוטייפ), עם אומנים שאני לא מכיר וחולצה של שו שו. עסק בעייתי להזמין חולצות מהרשת, לא ידעתי איזו מידה לקחת, וזאת שבחרתי מסתבר שהיא קצת גדולה עלי. בינתיים אני מחכה שהיא תתכווץ בכביסה או שאני אגדל לתוכה. אחד מהשניים.