קראתי ביקורת עליו, נשמע מצויין.
השבוע פצחתי במגמת סינון דיסק המדיה שלי, שמוקדש לMP3ים (אני לא צורבת אותם בלי סיבה, פרט למקרי מיקסטייפים ודיסקים טובים נמצאים בד"כ בחנויות יד שנייה ונמחקים מההארד דרייב). במסגרת המבצע התחלתי לעבור תיקיה תיקיה בווינאמפ, קרוב ל-10,000 קבצים, לסמן פה ושם קטעים שאפשר יהיה להקשיב להם שוב ושוב בסדר אקראי ולמחוק רפש שהגיע לשם בשוגג. זה יקח הרבה מאוד זמן, אבל בינתיים שמעתי כמה אלבומים חדשים. המפתיע ביותר היה Press color של Lizzy Mercier Descloux, שיצא ב-1979. ליזי הנ"ל הייתה סולנית הרכב פ"פ (פוסט-פאנק) צרפתי בשם ורד תימן (ROSE YEMEN, לא בדקתי את ההרכב עצמו ואין לי מושג מה עלה בגורלו), בפרוייקט הסולו שלה היא מזכירה מאוד את גבירת הנוֹ וייב הראשונה, לידיה לאנץ', עם ההתחכמויות והתּממות, רק עם מבטא צרפתי קינקי (ולפעמים פשוט בצרפתית). מחצית משירי האלבום הם קאברים (אבל לא הכרתי גרסאות אחרות של השירים, פרט לנעימת הנושא של "משימה בלתי אפשרית" הפאנקית ו-Fever המשומש, שמופיע באלבום בואריאציה משעשעת כ-Tumour שנשמע מצויין עם המבטא הבלתי אפשרי שלה). חכמת רחוב של ילדים לבנים וגרוב שחור, מזכיר את ההתנסויות של הסליטס עם הדאב פחות או יותר באותה תקופה. שמעתי גם אי.פי. של הסוואנס שעיקרו מוקדש לואריאציות לקאבר שלהם ל-Love will tear us apart. איום ונורא. לו הייתי איאן קרטיס, הייתי יוצאת לרדוף אותם בלילות. אני יודעת שהרעיון ב"אלבום השבוע" הוא להמליץ ולא לקטול, אבל אני פשוט כ"כ מאוכזבת. כ"כ כ"כ מאוכזבת.