מצחיק...
את אומרת שלא הצלחת לשכוח מה שעשתה לרפי, אני לא הצלחתי לשכוח *לו* מה שעשה *לה*. לא חשבתי ש"הגיע לו" שתחזור אליו בסוף עונה3. כי עם כמה שאי אפשר שלא למות עליו, עוד לא ראו בזמנו את השינוי האדיר שחל בו. היה מאוד קשה עם אלה בעונה הקודמת, כעסתי עליה מאוד, לבי יצא אל רפאל החבוט והנחבט, אבל גם עם כל הבעיות ועם כמה שלא ממש רוצים, כשבסופו של דבר יורדים אל שורש העניין אי אפשר שלא להבין אותה. דוקא על אלון, אני לא מוחלת לה. כמה משפיל... נכמרו כל רחמיי עליו בסצנת הפרידה. די ברורה ההפרדה הזו שלי בין המקרה של אלון למקרה של רפי: את רפי, היא אהבה בכל מאודה. התגובתיות, מצבי הרוח, כל ההתנהלות שלה ביחס אליו ביחד או בנפרד, הכל נבע *מרגשות*. כעס, אכזבה, כאב, תסכול.. בעוד שעם אלון, מדובר בניצול נטו. היא מעולם לא אהבה אותו ממש (עוד מעונה3 בנסיון הראשון שלהם). מאוחר יותר היא נמשכה אליו כי הוא היה שם בשבילה, מישהו לדבר איתו, לחלוק איתו, מישהו לסמוך עליו,
חבר. זה הרגיש לה נכון באותה התקופה, הרגיש טוב, קל (בניגוד לעם רפי), נעים. זה עוד השלב שאני מבינה ומוכנה לקבל. אני לא יודעת מה בדיוק עבר לה בראש כשנתנה לעצמה להיגרר לתוך עניין ההריון. רגש חובה? הכרת תודה? מה? איך ניתן לשקר היישר ובפנים, לאדם שעומד מולך ואומר לך שאין דבר שהוא רוצה יותר מילד איתך, ולהחזיר לו ברגש שאת
לא באמת מרגישה? ולא זאת בלבד, להעמיד פנים במשך חודשים, לשקר לו כל פעם מחדש, להפיח בו תקוות על לא דבר... לבזות בצורה כזאת את האדם שתמיד היה שם בשבילך, ורק רצה לאהוב אותך. בזמן הזה היא כבר ידעה שהיא לא מרגישה אליו עשירית ממה שמרגיש אליה, ובכל זאת משכה ומשכה. אם לא השיחה עם יואל, מי יודע עד איפה זה היה נגרר. אני לא יכולה לומר שריחמתי עליה בסצנת הפרידה מאלון, אבל אני מסכימה שהכותבים התעללו בדמות שלה במהלך העונות השונות (בכל זאת הכותבים הם גברים..
). אני לא מוחלת לה על אלון (כמו שאני לא מוחלת לרפי על עדיה), אהל מקבלת בלב שלם את הפיוס עם רפי. *והערה קטנה בצד: מאוד אהבתי את הסצנות עם יורם חטב. את מה שאמר לה בדבר הערצה הדדית ואהבת אמת.