yehudit4god
New member
אלוהים
לפני כמה שנים עליתי לאוטובוס איתך, זוכר? אמרתי לך שנצא לנסיעה. לא ידעתי לאן נגיע ומי יצטרף.אתה נהגת ואני הסתכלתי מהחלון.
בחוץ היה סוער, מזג האויר הלך והפך קודר מרגע לרגע.
דמיינתי שאני מדברת ואתה עונה
השירים של היהודים צרחו ברקע את הכאב שלי ושירי אהבה עדינים בצרפתית שלא קשורים לכלום הרגיעו את המכה כמו מלח על פצע פתוח
כל מה שראיתי ושמעתי היה תוים, נשמתי מוסיקה חיפשתי תכלית לקיום המעצבן הזה, ומעולם לא הפסקתי לקוות בתוך תוכי שהכל יגמר.
חלמתי שאתה רואה ושומע את כל מה שאני רואה. היינו אחד, אתה ואני.
היית האחד שתמיד אוהב למרות הכל, וסולח תמיד לא משנה מה אעשה.
אבל כל מגדל הקלפים שלי הלך והתמוטט, וניסיתי להחזיק בכל הכח. לא עזבתי גם כשהיה קשה ממש, לא שיקרתי לא בגדתי ולא הסתכלתי לשום כיוון כמו נשים אחרות. לא הייתה נאמנה ממני לאשלייה שיצרתי. קיר בטון. אני עקשנית.
ואני לא רואה שום דבר רע במציאות שניסיתי ליצור לעצמי, בתוך עולם השקר עשיתי הכי טוב שידעתי והכי טוב שיכלתי בכל רגע נתון באהבה.
הייתי אמא טובה, אשה נאמנה, בת טובה , חברה טובה למי שרצה בחברתי ועשיתי את כל המאמצים לא לפגוע באף אחד. וכשפגעתי גם אם בתמימות גזרתי על עצמי עונשים קשים והקדמתי אותך. אני השופטת הכי טובה של עצמי אלוהים. כשאגיע אליך כבר פסק הדין יהיה כתוב ותצטרך רק לתת את החותמת.
אני כותבת לעצמי כל טעות על דף עוד לפני ששמת לב ולא סולחת לי כל כך בקלות גם הרבה אחרי שאתה סולח.
במהלך הנסיעה שלנו עלו וירדו אנשים בכל מיני תחנות, אף אחד לא רצה להשאר! ביקשתי כל כך מעט, ונתתי הרבה.
לא הייתי מספיק מעניינת, אנשים אוהבים שמבדרים אותם ואנשים אוהבים אנשים חזקים. זה לא הרושם שאני עושה כשפוגשים אותי, הרבה הולך בתוך הראש ומבחוץ אני יודעת לפרוש מבט משעמם כדי שלא למשוך תשומת לב.
אף פעם לא אהבתי תשומת לב, לא חיפשתי למלוך.
אז כולם הלכו, ורק אתה נשארת. לפחות בדמיון.
כמעט עשינו כמה תאונות בדרך אלוהים, אבל תמיד שרדתי את המסע כי האמנתי שאתה שם, מאחורי ההגה.. מוביל אותי לאן שצריך.
ואז לפני שנתיים פתאום עלה רעיון, להתעלם מקיומך. אולי לזמן קצר.לנסות להסתדר בלעדיך. כי כעסתי עליך אלוהים. לא אמרתי לך את זה אף פעם אבל כעסתי נורא שלא איפשרת לי לראות אותך. אולי טעיתי כשראיתי בך חבר, כזה שלא מוכן לחשוף את עצמו. לא כעסתי שלא בירכת אותי בחברים טובים, באהבה, שקיללת את הפרנסה שלנו והכשלת אותו שוב ושוב עד לשיגעון ודיכאון עד שהרמנו ידיים והפסקנו לנסות. על כל אלה לא כעסתי... רק כעסתי שאתה לא מאפשר לי לראות אותך. גם גדולים וצדיקים לא ראו, אני לא יודעת למה חשבתי שלי מגיע.
אולי כי היית היחיד שנשאר בחיי מבלי לשפוט והיחיד שלא יכול ללכת ממני.
ואז כשנטשתי אותך וניסיתי ללכת את צעדיי הראשונים בלעדיך בעולם, הרגשתי חופש מדהים. בפעם הראשונה הצלחתי להוציא אותך מחיי אלוהים.
ובדיוק בתקופה הזו הכל התחיל שוב לקרוס..
הגעתי לקיר ללא מוצא. חוץ מהמוות לא יכלתי לדמיין מקום שאוכל להרגיש בו רגש כלשהו, מקום בו מישהו ירצה לשמוע מה יש לי לומר. מקום בו מישהו ירצה לחבק אותי סתם ככה בלי תמורה ובלי ציפיות, לשאול לשלומי.
ונתתי את כל כולי לכל מי שמסביב.. חשבתי שהיקום יגמול לי יום אחד.. אולי כל הטוב הזה ימצא את דרכו גם אליי.
אבל זה לא קרה. זה לא באמת עובד ככה.
אתה, הובלת אל האוטובוס שלנו אל תהום. סגרת עליי מכל הכיוונים.
בפעם הראשונה הצלחתי לשנוא עד עומקי נשמתי. מעולם לא שנאתי ככה אנשים.
מעולם לא איחלתי לאף אדם רע. אבל האנשים האלו שהכנסת לחיי לקחו את נשמתי, שרפו כל אמת וכל תקווה וכל אשליה כשחשבתי שבכל אחד, גם ברע מכל יש משהו, ניצוץ אלוהי טוב. זו הייתה טעות בסיסית להאמין בכך. לא בכל אדם יש אלוהים מסתבר. בהם לא היה דבר ממך.
וכשהם סיימו ושברו והרסו ורמסו והשפילו.
לא ידעתי לענות
ולא ידעתי לברוח
ספגתי
והתכווצתי עד שלא נשאר ממני כלום
נסגרתי
לא דמעות
לא כוחות
לא תקוות
ובבית, לא נותרנו מילים
לא אהבה ולא יחס
הפכתי אילמת
גם איתך לא הצלחתי לדבר עוד
הפכתי לכלי קיבול שצריך להחזיק בתוכו את כל הלחץ והכאב ועומס החיים עלה והציף את הכלי ההוא, עד שהתפוצץ.
נלקחה ממני האמהות
הזמן
האהבה
החברים המעטים גם הם התאדו והפסיקו לענות לטלפונים
תירוצים יצירתיים התנוססו באויר כשהייתי מנסה לקבוע ולהפגש עם בני אדם
וכשהתפוצצתי.. זה הגיע בעוצמה שלא הכרתי.
אני כועסת
אני ממש ממש כועסת
אני לא יכולה לסבול את כל מה שבראת
לא יכולה לסבול בני אדם
ובטח ידעת שזה יקרה
כתבת את התסריט הזה מראש
איפה הבחירה שלי, הבחירה החופשית שמדברים עליה כל כך הרבה?
הרי סידרת את כל רצף האירועים כך מהיום שנולדתי
הכל שקר אחד גדול. אין בחירה חופשית
אין כלום
אתה מריץ סרט ויש שחקנים
אתה נהנה מהמופע?
זהו, שאני ממש לא
ככה רצית.
אני יודעת שאתה שם אלוהים.
בבקשה, רק תעזוב אותי בשקט
צא מחיי
לא אפריע לך יותר בורא יקר
ואל תפריע לי
אני אמשיך לעשות הכי טוב שאני יודעת
אני צריכה עוד הפסקה כמו אז
ובינתיים אמשיך לקיים כמה דברים שכתבת לנו על שתי לוחות שאומרים שנחתו פעם מאיזה הר.
ואולי אמשיך לקיים כמה מצוות שנראות לי כמו משהו ששווה לשמור גם בשביל עצמי וגם כדי לא להכעיס אותך יותר מדי.
ואני לא אומרת את זה בזילזול, אני עדיין מאמינה ועדיין אוהבת ועדיין מכבדת אותך לעולם. אבל קשה לי. קשה לי איתך וקשה לי בלעדייך
אני לא מוצאת אותך
אני לא רואה אותך
וקשה לי להמשיך לדמיין ולנחש מה אתה רוצה
בוא נפרד, לפחות בינתיים
לא צריך אוטובוסים
אני יוצאת לטיול רגלי
ובדרך לשום מקום
אני רק מקווה שזה יהיה מסלול קצר
שיהיה קצר ויעבור בשלום. אל תשלח לי הפתעות, אני צריכה קצת שקט.
אני לא בנוייה למסלולים מסובכים וכבישים מהירים
שביל קטן, לבד בתוך יער ירוק עם המון פרחים יעשה לי מאוד טוב
לבד...
לבד לבד
אני פשוט צריכה קצת שקט גם ממך אלוהים
אל תכעס
תסלח
תעשה שיעבור מהר
עברתי יותר מדי
אני אחזור, אתה הרי יודע שאחזור אליך
אני תמיד חוזרת בסוף.
אני חלק ממך בורא עולם.
אני רוצה לפגוש אותך
גם אם לרגע אחד.
לדעת שאני לא לבד
להיות בתוכך.
לחזור הבייתה
אני לא שייכת לכאן
לפני כמה שנים עליתי לאוטובוס איתך, זוכר? אמרתי לך שנצא לנסיעה. לא ידעתי לאן נגיע ומי יצטרף.אתה נהגת ואני הסתכלתי מהחלון.
בחוץ היה סוער, מזג האויר הלך והפך קודר מרגע לרגע.
דמיינתי שאני מדברת ואתה עונה
השירים של היהודים צרחו ברקע את הכאב שלי ושירי אהבה עדינים בצרפתית שלא קשורים לכלום הרגיעו את המכה כמו מלח על פצע פתוח
כל מה שראיתי ושמעתי היה תוים, נשמתי מוסיקה חיפשתי תכלית לקיום המעצבן הזה, ומעולם לא הפסקתי לקוות בתוך תוכי שהכל יגמר.
חלמתי שאתה רואה ושומע את כל מה שאני רואה. היינו אחד, אתה ואני.
היית האחד שתמיד אוהב למרות הכל, וסולח תמיד לא משנה מה אעשה.
אבל כל מגדל הקלפים שלי הלך והתמוטט, וניסיתי להחזיק בכל הכח. לא עזבתי גם כשהיה קשה ממש, לא שיקרתי לא בגדתי ולא הסתכלתי לשום כיוון כמו נשים אחרות. לא הייתה נאמנה ממני לאשלייה שיצרתי. קיר בטון. אני עקשנית.
ואני לא רואה שום דבר רע במציאות שניסיתי ליצור לעצמי, בתוך עולם השקר עשיתי הכי טוב שידעתי והכי טוב שיכלתי בכל רגע נתון באהבה.
הייתי אמא טובה, אשה נאמנה, בת טובה , חברה טובה למי שרצה בחברתי ועשיתי את כל המאמצים לא לפגוע באף אחד. וכשפגעתי גם אם בתמימות גזרתי על עצמי עונשים קשים והקדמתי אותך. אני השופטת הכי טובה של עצמי אלוהים. כשאגיע אליך כבר פסק הדין יהיה כתוב ותצטרך רק לתת את החותמת.
אני כותבת לעצמי כל טעות על דף עוד לפני ששמת לב ולא סולחת לי כל כך בקלות גם הרבה אחרי שאתה סולח.
במהלך הנסיעה שלנו עלו וירדו אנשים בכל מיני תחנות, אף אחד לא רצה להשאר! ביקשתי כל כך מעט, ונתתי הרבה.
לא הייתי מספיק מעניינת, אנשים אוהבים שמבדרים אותם ואנשים אוהבים אנשים חזקים. זה לא הרושם שאני עושה כשפוגשים אותי, הרבה הולך בתוך הראש ומבחוץ אני יודעת לפרוש מבט משעמם כדי שלא למשוך תשומת לב.
אף פעם לא אהבתי תשומת לב, לא חיפשתי למלוך.
אז כולם הלכו, ורק אתה נשארת. לפחות בדמיון.
כמעט עשינו כמה תאונות בדרך אלוהים, אבל תמיד שרדתי את המסע כי האמנתי שאתה שם, מאחורי ההגה.. מוביל אותי לאן שצריך.
ואז לפני שנתיים פתאום עלה רעיון, להתעלם מקיומך. אולי לזמן קצר.לנסות להסתדר בלעדיך. כי כעסתי עליך אלוהים. לא אמרתי לך את זה אף פעם אבל כעסתי נורא שלא איפשרת לי לראות אותך. אולי טעיתי כשראיתי בך חבר, כזה שלא מוכן לחשוף את עצמו. לא כעסתי שלא בירכת אותי בחברים טובים, באהבה, שקיללת את הפרנסה שלנו והכשלת אותו שוב ושוב עד לשיגעון ודיכאון עד שהרמנו ידיים והפסקנו לנסות. על כל אלה לא כעסתי... רק כעסתי שאתה לא מאפשר לי לראות אותך. גם גדולים וצדיקים לא ראו, אני לא יודעת למה חשבתי שלי מגיע.
אולי כי היית היחיד שנשאר בחיי מבלי לשפוט והיחיד שלא יכול ללכת ממני.
ואז כשנטשתי אותך וניסיתי ללכת את צעדיי הראשונים בלעדיך בעולם, הרגשתי חופש מדהים. בפעם הראשונה הצלחתי להוציא אותך מחיי אלוהים.
ובדיוק בתקופה הזו הכל התחיל שוב לקרוס..
הגעתי לקיר ללא מוצא. חוץ מהמוות לא יכלתי לדמיין מקום שאוכל להרגיש בו רגש כלשהו, מקום בו מישהו ירצה לשמוע מה יש לי לומר. מקום בו מישהו ירצה לחבק אותי סתם ככה בלי תמורה ובלי ציפיות, לשאול לשלומי.
ונתתי את כל כולי לכל מי שמסביב.. חשבתי שהיקום יגמול לי יום אחד.. אולי כל הטוב הזה ימצא את דרכו גם אליי.
אבל זה לא קרה. זה לא באמת עובד ככה.
אתה, הובלת אל האוטובוס שלנו אל תהום. סגרת עליי מכל הכיוונים.
בפעם הראשונה הצלחתי לשנוא עד עומקי נשמתי. מעולם לא שנאתי ככה אנשים.
מעולם לא איחלתי לאף אדם רע. אבל האנשים האלו שהכנסת לחיי לקחו את נשמתי, שרפו כל אמת וכל תקווה וכל אשליה כשחשבתי שבכל אחד, גם ברע מכל יש משהו, ניצוץ אלוהי טוב. זו הייתה טעות בסיסית להאמין בכך. לא בכל אדם יש אלוהים מסתבר. בהם לא היה דבר ממך.
וכשהם סיימו ושברו והרסו ורמסו והשפילו.
לא ידעתי לענות
ולא ידעתי לברוח
ספגתי
והתכווצתי עד שלא נשאר ממני כלום
נסגרתי
לא דמעות
לא כוחות
לא תקוות
ובבית, לא נותרנו מילים
לא אהבה ולא יחס
הפכתי אילמת
גם איתך לא הצלחתי לדבר עוד
הפכתי לכלי קיבול שצריך להחזיק בתוכו את כל הלחץ והכאב ועומס החיים עלה והציף את הכלי ההוא, עד שהתפוצץ.
נלקחה ממני האמהות
הזמן
האהבה
החברים המעטים גם הם התאדו והפסיקו לענות לטלפונים
תירוצים יצירתיים התנוססו באויר כשהייתי מנסה לקבוע ולהפגש עם בני אדם
וכשהתפוצצתי.. זה הגיע בעוצמה שלא הכרתי.
אני כועסת
אני ממש ממש כועסת
אני לא יכולה לסבול את כל מה שבראת
לא יכולה לסבול בני אדם
ובטח ידעת שזה יקרה
כתבת את התסריט הזה מראש
איפה הבחירה שלי, הבחירה החופשית שמדברים עליה כל כך הרבה?
הרי סידרת את כל רצף האירועים כך מהיום שנולדתי
הכל שקר אחד גדול. אין בחירה חופשית
אין כלום
אתה מריץ סרט ויש שחקנים
אתה נהנה מהמופע?
זהו, שאני ממש לא
ככה רצית.
אני יודעת שאתה שם אלוהים.
בבקשה, רק תעזוב אותי בשקט
צא מחיי
לא אפריע לך יותר בורא יקר
ואל תפריע לי
אני אמשיך לעשות הכי טוב שאני יודעת
אני צריכה עוד הפסקה כמו אז
ובינתיים אמשיך לקיים כמה דברים שכתבת לנו על שתי לוחות שאומרים שנחתו פעם מאיזה הר.
ואולי אמשיך לקיים כמה מצוות שנראות לי כמו משהו ששווה לשמור גם בשביל עצמי וגם כדי לא להכעיס אותך יותר מדי.
ואני לא אומרת את זה בזילזול, אני עדיין מאמינה ועדיין אוהבת ועדיין מכבדת אותך לעולם. אבל קשה לי. קשה לי איתך וקשה לי בלעדייך
אני לא מוצאת אותך
אני לא רואה אותך
וקשה לי להמשיך לדמיין ולנחש מה אתה רוצה
בוא נפרד, לפחות בינתיים
לא צריך אוטובוסים
אני יוצאת לטיול רגלי
ובדרך לשום מקום
אני רק מקווה שזה יהיה מסלול קצר
שיהיה קצר ויעבור בשלום. אל תשלח לי הפתעות, אני צריכה קצת שקט.
אני לא בנוייה למסלולים מסובכים וכבישים מהירים
שביל קטן, לבד בתוך יער ירוק עם המון פרחים יעשה לי מאוד טוב
לבד...
לבד לבד
אני פשוט צריכה קצת שקט גם ממך אלוהים
אל תכעס
תסלח
תעשה שיעבור מהר
עברתי יותר מדי
אני אחזור, אתה הרי יודע שאחזור אליך
אני תמיד חוזרת בסוף.
אני חלק ממך בורא עולם.
אני רוצה לפגוש אותך
גם אם לרגע אחד.
לדעת שאני לא לבד
להיות בתוכך.
לחזור הבייתה
אני לא שייכת לכאן