צביעות
כמו תמיד ליפי הנפש שלנו (האמיתיים לא אלה המזוייפים שהם בעצם עוכרי בארות ומרעילי ישראל) כואב הלב כשהם מרגישם כאב לב. כמה מצער אותנו כשיורים עלינו, כמה מצער שזורקים עלינו אבנים, אנחנו הרי כלכך נפלאים, כלכך מתוקים, מה לא עשינו בשבילם. וגם אם לא עשינו כל זה בטעות יסוד, כוונתנו היתה טוה. גם כשהגענו לכאן לפני 150 שנה וחשבנו שהגענו לארץ ביצות ושממה. רק מה? שכחנו שחיו כאן עוד אנשים (לא משהו משמעותי אולי 300000 איש בשנת 1850). וגם אם היו, מי הם בכלל? בדווים? פלחים? סתם ניצבים בסרט פירסומת (את זה יודעים יפה מאד יפי הנפש- את חיי הפרסומת...). ואנחנו היינו אליהם כלכך טובים (למשל: את הקרקעות שלהם קנינו ממתווכי קרקעות נוכלים, או שלקחנו את המים שלהם ביד חזקה וזרוע נטויה). וכמה שאנחנו בילטרליים (הדדיים...). אנחנו מכירים את הטיעונים שלהם ויודעים מה הם חושבים או רוצים (בעצם רק לזרוק אותנו לים נכון????). ואפילו יש לנו תנועות שלום שלהם אין. רק מה, לעולם לעולם לעולם לא נסלח להם שאילצו אותנו להרוג ילד בן עשר (או אולי כמה עשרות, גם כאלה שלא זרקו אבנים רק היה להםפ חוסר המזל להיות במקום שטיל שלנו פגע- כפר קנא למי ששכחו). האבא הוא האשם הוא הביא את הילד להר עיבל בזמן המהומות והוסיף חטא על פשע כשירד איתו לתוך שכם בליווי חיילים כשהוא עצמו נושא נשק, ויורה ירי מכוון היטב את תושבי שכם... סליחה התבלבלתי, התכוונתי לאמר שהוא אשם בכך שהוא הביא את ידלו לקרוון שהוקם באורח בלתי חוקי על אדמה של כפר ערבי... אופס אני שוב מתבלבל או אולי מישהו יגיד לי מי האבא הלא אחראי??? אולי זה שחי בקו האש???
