אלו תופעות הלוואי שמצילות אותנו |במבה|

OverAndOver

New member
אלו תופעות הלוואי שמצילות אותנו |במבה|


פאנדום: שרלוק X האניבל
שיפ: ג'ון ווטסון/אלאנה בלום
דירוג: NC-17
אורך:3,765 מילה
אזהרות: צריכת אלכוהול? בכי בזמן סקס (שאט אפ איטס נוט פת'טיק)?
תקציר: היא נוסעת ללונדון. ג'ון ווטסון...טוב, הוא פשוט גר שם.
A/N: אני לא יודעת יום אחד נחת עלי הרעיון הזה והכל היה רע רק שהכל היה טוב ואני אוהבת את שתי הדמויות האלו אלפי מונים. בקיצור, דו יו אקספט אלאנה בלום אז יור לורד אנד סייביור?

שם הפיק לקוח מ: Graceless - The National.

הוא גם שיר הנושא של הפיק.

אפשר לקרוא את הפיק גם בAO3.
 

OverAndOver

New member


1.

Graceless
Is there a powder to erase this?
Is it dissolvable and tasteless?
You can't imagine how I hate this
Graceless

I'm trying, but I'm graceless
Don't have the sunny side to face this
I am invisible and weightless
You can't imagine how I hate this
Graceless

היא נוסעת ללונדון כי הוא רוצה מקום בו לא יסתכלו לה בעיניים, לא יבהו בה כאילו נפלה מהשמים, כי היא רוצה מקום שיבלע אותה לחלוטין, מקום שיבודד אותה, אבל עדיין יהיה מוצף בחיים. היא נוסעת ללונדון כי לפעמים היא מרגישה כמו שהעיר נראית – קרה ומסוחררת ומלאת גוונים כהים – ולהיות בתוך זה מקל מעט על האבן שבלב שלה.

היא נוסעת ללונדון וזו לא בריחה, לא ניסיון התחמקות, כי זה לא יהיה הוגן כלפי וויל גראהם.

היא נוסעת ללונדון כי היא כועסת על ג'ק והיא כועסת על דוקטור לקטר והיא כועסת על האף.בי.איי והיא כועסת על וויל והיא כועסת על עצמה.

היא נוסעת ללונדון ואחיה מטפל בכלבים והכל מאחוריה נשאר מסודר להפליא חוץ מ –

היא נוסעת ללונדון.

*
היא לא ביקשה המלצות מאף אחד ולא קנתה ספר תיירות. את העיר היא מכירה על פני השטח, ביקרה באתרי החובה כבר, והתוכנית היא...

אין באמת תוכנית.

(ואולי התוכנית היא למצוא קרקע מספיק יציבה לעמוד עליה.)

*
לאוויר יש ריח אחר, כזה שחונק אותה פחות, כזה שלא מעלה זיכרונות, והגוף שלה לא מעקצץ ממגע הבגדים, היא מרגישה הרבה יותר בנוח בתוך העור שלה.

רק שהיא עדיין מרגישה קיפאון שזורם מבפנים החוצה, והיא שמחה (ובכן, שמחה זו לא באמת המילה. היא דיי מנוכרת מכל מה שרץ בראשה. אולי...היא – היא לא באמת יודעת. זה פשוט עדיף) שהחורף נותן לה תירוץ להתנחם בשמלות מצמר וגרביונים עבים, במעילים וצעיפים וחותלות.

היא חושבת על וויל באופן בו חושבים על טראומות – תת מודע ומתמשך ובלתי ניתן לשליטה. וזה בסדר עד שזה לא. עד שזה בולע אותה ומכלה אותה. ולפעמים היא תהיה ברחוב, ממש באמצע הדרך למוזיאון או לשום מקום, וכל מה שהיא תוכל לעשות יהיה להתמוטט על המושב הקרוב ולבהות במדרכה באגרסיביות. ולפעמים היא תחזיק משהו בידיים, והוא יתקמט ויתכווץ וישבר, אפילו, מכסה את כפות ידיה בחתכים מזעריים. ולפעמים...לפעמים היא תהיה במיטה, ותחת החסד של הבדידות תתקפל לתוך עצמה ותבכה.
 

OverAndOver

New member


2.

I'm trying, but I've gone
Through the glass again
Just come and find me
God loves everybody, don't remind me
I took the medicine when I went missing
Just let me hear you voice, just let me listen


"גינס," היא מבקשת, הברות מחודדות מקור. השיניים שלה לא נוקשות אבל זה מרגיש קרוב לכך, אז בינתיים היא לא משילה מעליה את המעיל, ונאבקת בכוס הבירה שהברמן מגיש לה בידיים עטויות כפפה, תופסת אותה בזוג כפות. היא מסתכלת סביבה, סוקרת את האנשים המאכלסים את הבר. הם מעטים, אבל לא מספיק בשביל שתוכל לשבת במקום מבודד.

היא מהססת לרגע ואז מתיישבת על הבר ליד גבר שבוחן את הבירה שלו באינטנסיביות ומתעלם מכל דבר אחר. עוברות דקות ארוכות. היא מורידה את הכפפות והמעיל, מסיימת חצי כוס. הבחור מסובב אליה את ראשו, מרים את כוס הבירה שלו ומטה אותה לכיוונה. הוא נראה מותש, מתוסכל, זיפים אפורים ומבולגנים ועיניים טרוטות, אך יחד עם זאת הוא נדמה להיות רך בקצוות, פגיע, אפילו, ויש בה משהו שחושב עליו כהד של וויל, ולרגע היא תוהה אם היא מדמיינת אותו. אז היא עוצמת את עיניה חזק וכשהיא פותחת אותן הוא עדיין שם. היא מחזירה לו את אותה המחווה, והם לוגמים גינס ביחד.

הוא חוזר להתמקד בכוס שלו מיד אחר כך. היא חוזרת להתמקד בפירוק הבעיות הנפשיות של וויל גראהם לגורמים.

כשהיא עוזבת, שני פיינטים – שלא עזרו בשום דבר וגרמו לה לתהות מה הטעם בכלל – מאוחר יותר, הוא אומר בקול צרוד, "לילה טוב."

הם ישבו אחד ליד השני מספיק זמן בכדי שתבחין בדרך בה הוא מבריש מעליו כל בחורה שעושה אפילו את הסימן הכי קטן להראות שהיא מעוניינת בו, כדי שתראה איך הוא מסרב בתוקף לתקשר אפילו עם הברמן.

"גם לך," היא מחזירה, אולי מתוך נימוס, אולי כי היא באמת מתכוונת לכך. אבל משהו אומר לה שאף אחד מהם לא יזכה ליהנות מהברכה.

היא מעיפה מבט אחרון בגבו לפני שהיא יוצאת.

בזה זה נגמר.

(בחלומה, וויל עומד על דוכן העדים. בחלומה, היא לא יודעת אם היא מאמינה לו. בחלומה, היא לא בוטחת באף אחד. בחלומה, הכלבים מתים.)

*
"גינס," היא מבקשת, קול רועם בכדי להתגבר על ההמולה שרוחשת בבר. היא ממהרת לתפוס את הכיסא היחיד הפנוי, מניחה עליו את תיקה ומתחילה לקלף מעליה שכבות לפני שמתיישב בנשיפה ושותה את הבירה שלה, מתמקמת יותר בנוחות ועוצמת את עיניה בזמן שהיא גומעת רבע כוס. כשהיא מניחה אותה על משטח העץ מפרקיה מברישים את אלו של אדם אחר ובאינסטינקט היא מרחיקה אותם ומסתובבת בכדי לראות במי נגעה.

עורפו מופנה אליה אבל היא בכל זאת מזהה אותו.

"היי," היא אומרת, כמעט לוחשת, בלי שום סיבה מיוחדת, אולי פשוט כי הוא אדם אמיתי, מופתעת שהוא שומע אותה בכלל. אבל הוא מסתובב אליה, ומתחת לשכבות המוכרות של מה שאפשר לתאר כלכלוך נפשי שנערמות מעליך כשהיקום החליט להתעמר בך, יש צל של חיוך. היא רוצה לשאול, אז מה הסיפור שלך? ספק מתוך הרגל וספק מתוך עניין. אבל היא מחייכת בחזרה בשתיקה.

"אז חזרת," הוא משיב בטון שקט.

היא מושכת בכתפיה. "היה מספיק נחמד בפעם שעברה."

החיוך מתרחב קמעה.

"אני חושש שהולך להיות הרבה פחות שקט הפעם."

"אני רואה."

מהצד השני של הבר עולות צעקות והגבר מסובב את ראשו אל המסך. היא עושה כמוהו, למרות שעבר זמן רב מאז צפתה במשחק כדור-רגל (מאז האולימפיאדה של אלפיים ושמונה, ליתר דיוק). על המסך משודרת בהילוך איטי מה שנראית כמו עבירה ששווה לפחות כרטיס צהוב, לדעתה ההדיוטית.

הגבר לוגם מהבירה שלו ואז מרים את ידו ומצביע על המסך, מסובב את ראשו חזרה אליה. "התרנגולים או התותחנים?"

היא זוקפת את גבותיה.

וויל שונא כל סוג של ספורט אבל מתעניין בו באופן מקצועי, באופן שאומר, אני צריך לדעת את הדברים האלה, אבל לא יכול להיות לי פחות איכפת. היא לקחה אותו למשחק בייסבול פעם. זו הייתה חוויה. הוא תהה על מה כל הצעקות, התלונן על האוכל מהמזנון, אבל חייך אל אלאנה באופן האמיתי הזה שהיה נדיר כל כך, כאילו הוא לא רצה להיות באף מקום אחר על הפלנטה.

הוא מטה את ראשו לצד כאומר, נו באמת. "שאלה גורלית."

"יש לי הרגשה שגם מכשילה," היא משיבה, ולוגמת מהבירה גם היא. הוא שואף עמוקות ולובש על פניו הבעת יש-סיכוי-שאת-צודקת, מהנהן. משהו בתוכה רוצה לצחוק, ומשהו עוצר אותה על הסף. מה שיוצא זה כחכוח גרון.

הוא לוגם לגימה נוספת מהבירה ואז נשען לעברה ומדבר לתוך אוזנה, נשימה חמה ולחה כנגד עורה, מהולה בריח של בירה. זו הרגשה טובה. "אישית, אני מעדיף את התרנגולים. אבל עדיף ששאר המקום לא יגלה." הוא מתרחק ממנה, אבל עיניו עדיין נעוצות בה.

"אתה יודע שאין לי מושג על מה אתה מדבר, נכון?"

"כן," הוא משיב, נדמה להיות קצת שיכור, אולי.

"כל עוד אנחנו על אותו הגל." הפעם שום דבר לא מצליח לעצור את הצחקוק שמתגנב מתוך גרונה ומבעד לשפתיה. זה מרגיש כמו להזיז רגל שנרדמה. היא נזכרת בדרך בה וויל גרם לה לצחוק, חופשי ומשוחרר ולא מתנצל, והיא –

"אתה לא אמור להסתכל על המשחק?" היא שואלת כשמבטו נשאר נטוע עליה, עם מעט עוקצנות בקולה, ואלוהים אדירים, היא התגעגעה לפונקציה הזאת.

הוא מנפנף בידו. "אנחנו במילא מפסידים."

"אוהד נאמן, אני רואה."

חיוכו מתרחב. "הכי נאמן. אני ג'ון, דרך אגב," הוא מושיט את ידו.

היא תופסת אותה. "אלאנה." היד שלו ספק קרה מאחיזה בבירה-ספק חמימה משהיה ממושכת במקום נעים, ואלנה לוחצת אותה בקשיחות, בהתחלה, ואז, כשחיוכו נעלם ומפנה מקום להבעת פנים עדינה להפליא, במין נהנתנות שתופסת אותה בהפתעה.

"אז מה מעשיך בלונדון, אלאנה?" הוא מגלגל את שמה על לשונו במקצוענות, כאילו הוא יודע בדיוק איך לבטא את שמה של כל בחורה שהוא פוגש כדי שתחבב אותו. זה אמור להפריע לה יותר, אמור לעורר נורות אזהרה. אבל היא מסתכלת עליו והיא יודעת שיש משהו מעבר לכך בפניה שלו אליה (תמימה, טיפשה, חושבת מה שכל בחורה נלהבת תחשוב, תגידו מה שתגידו. הוא כן, והוא קרקע מוכרת למרות זרותו, והיא רוצה לשבת שם ולהמשיך לדבר איתו, אז תתחפפו, פרחחים).

היא תוהה אם להגיד את האמת הוא להסתפק בהסבר אבסטרקטי שיחדור את גולגולותיהם של אלו שצריכים להבין בלבד. "חופשה," היא אומרת לבסוף.

"אה, חופשה. גם אני בחופשה. בבר, זאת אומרת. אני גר בלונדון. אבל אני בחופשה בבר."

"אתה בהחלט שיכור," היא מצחקקת.

"כן, טוב, את יודעת על מה אני מדבר." הוא מסיים את הבירה שלו בשני שלוקים גדולים.

"כן?"

"כן. החיים דפוקים, אז אתה בורח. ומתחבא. ושותה. זו הפילוסופיה של אחותי, לפחות. ואני מתבייש להגיד שאחרי חיים שלמים של הטפות נכנעתי ואימצתי אותה."

זו הנקודה בה היא נזכרת שהסיטואציה ביניהם לא באמת מצחיקה. זו הנקודה בה וויל צוחק במרירות בתוך ראשה.

"אז כן, אני יודעת על מה אתה מדבר," היא אומרת אחרי שתיקה ארוכה. הוא מחייך אליה שוב, אבל הפעם, טוב, הפעם זה חיוך הרבה יותר עצוב. היא חושבת שיגון הולם אותו באופן מעוות. ואז הוא מכחכח בגרונו ומסתכל על שעונו.

"באמת כדאי שאזוז," הוא אומר, מחזיר את עיניו אליה ומרים את גבותיו באופן שמציע משהו. "שנשתה אחד לדרך?"

אלאנה נאנחת. היא מעבירה יד בשיערה, שוקלת את העניין (ואם היא גם שוקלת לכמה שעות שינה זוכה וויל לעומתה זו לא אשמתה). "כל עוד אתה לא נוהג," היא אומרת לבסוף. "תבחר אתה."

הם נפרדים בלחיצת יד וברכת לילה טוב ריקה נוספת.

*
היא לא צריכה לבקש גינס כשהיא נכנסת לבר הפעם. הברמן כבר מחייך אליה מעל הכוס שהוא ממריק ואומר את זה בשבילה. והפעם, כשהיא מקבלת את הבירה שלה, היא מחפשת אחר ג'ון, וכשמאתרת אותו, מתיישבת לידו בברכת שלום.

"שאני אתחיל לחשוב שאת באה לפה בשבילי?" הוא משיב, לא בעצבים, אלא בהנאה.

"שאני אחשוב ששמרת לי את המקום?"

הם מקליקים כוסות.

הבר יחסית מלא הפעם, גם בלי משחק כדורגל שמשודר על המסך. בחוץ עומדים מספר אנשים ומעשנים, ובפנים כמעט צפוף. מישהו מתחכך בגבה של אלאנה אבל היא לא מקדישה לכך יותר מדי מחשבה.

"מה התוכנית להיום?" שואל ג'ון.

אלאנה מושכת בכתפיה. "אין אחת," היא משיבה.

"מצוין," הוא אומר בסיפוק רצון.

"על מה חשבת?"

במקום לענות לה, ג'ון מסמן לברמן שיתקרב אליהם.

"מה אני יכול להביא לכם?" שואל הברמן. ג'ון מסובב חצי גוף אל אלאנה ומשעין את ראשו על ידו, אומר, "הבחירה כולה שלך, אלאנה."

היא מלחלחת את שפתיה. זה נראה לה כמו ר
 

OverAndOver

New member


היא מלחלחת את שפתיה. זה נראה לה כמו רעיון מצוין. "טקילה." היא אומרת בהחלטיות.

"שניים?" שואל הברמן. ג'ון מהנהנן.

"הלילה אנחנו לא הולכים מפה על הרגליים," הוא אומר בזמן שהברמן מוזג להם את המשקה, מגיש להם אותו עם שני פלחי לימון ומלחיה.

היא מגחכת. "אני אשתה לחיי זה." אלאנה בוזקת מלח על גב ידה, תופסת באותה יד את הטקילה וביד השנייה את פלח הלימון, ומסתכלת לתוך עיניו של ג'ון כשהיא מלקקת את המלח ומורידה את שוט הטקילה, עוצמת את עיניה בחוזקה ומוצצת את הלימון.

"אח," ג'ון מניח את השוט שלו בחבטה על הבר ומוציא את הלימון מפיו. "כן."



כשהבחור עם השיער המרשים עושה לה עיניים מהצד השני של הבר הם כבר עברו מספר נכבד של שוטים. היא מנסה לא להסתכל עליו בחזרה אבל היא וג'ון ממשיכים להתפקע מצחוק מהדרך בה הגבות שלו זזות. אלאנה חושבת על הדרך בה וויל פלרטט, על המבוכה שלו והישירות שלו והדרך בה סוף סוף הסתכל בעיניה ו –


כשהבחור עם השיער המרשים שולח לה משקה הם כבר מספיק שיכורים כדי שג'ון ישאל, "ואני לא מקבל אחד?" יגרום לברמן לחייך אליו ברחמים שבוודאות גורמים לו להירתע ולמזוג גם לו טקילה (מזה הוא דווקא לא נרתע). אלאנה מדמיינת את וויל יורה בברמן.


כשהבחור עם השיער המרשים ניגש אליה ומסרב לקבל את הסירוב המנומס והמסורבל של אלאנה ג'ון תופס בכתפו, אומר, "היי, חבר, היא אמרה לא." גורם לו להתרחק במלמולי סליחה. אלאנה מודה לו. הוא לא אומר דבר בתגובה.



"אז כמה ימים נשארו לי ממך, אלאנה?" שואל ג'ון כשהם כבר עמוק בתוך הלילה. היא תוהה למה הוא כל כך נהנה להשתמש בשם שלה. היא תוהה אם כדאי לה לשאול.

"למה?" היא שואלת ומכווצת את גבותיה.

ג'ון מושך בכתפיו. "לידע כללי."

היא מניחה את כוס הבירה ומוציאה את הפלאפון שלה מתוך מעילה. "בוא נראה," היא אומרת בזמן שמחכה שהמסך יתבהר. ואז – "הו."

היא לא חשבה על כך, לא רצתה לחשוב על כך. זה היה מונע ממנה להתנתק לחלוטין כמו שרצתה לעשות. ואין לה זין לשים על אחריות בכל מקרה. היא פה בדיוק בגלל ההפך הגמור. אז יש סיכוי שאם ג'ון לא היה שואל אותה, היא לא הייתה חושבת על כך עד כדי פספוס הטיסה חזרה. אז מה. מותר לה. לעזאזל.

"הו?" שואל ג'ון.

"אני עוזבת מחרתיים."

משהו כבד שוקע בחזה.

"הו. אז זה לילה אחרון?"

"כן," היא אומרת בשקט, בוהה בתאריך שעל מסך הפלאפון שלה.

"ובכן," אומר ג'ון, משחרר את המכשיר מאחיזתה ומניח אותו על הבר, גורם לה להרים אליו מבט ולראות את חיוכו. "כדאי שנוציא ממנו את המיטב."

"כדאי," היא משיבה, ומסמנת לברמן.

שניהם שתיינים מוכשרים מלידה, כנראה.
 

OverAndOver

New member


3.

Graceless
I figured out how to be faithless
But it will be shame to waste this
You can't imagine how I hate this
Graceless

כשהבר נסגר הם מועדים שיכורים לרחוב. הברמן שאל אותם אם הם רוצים מונית ושניהם נענעו בראשם לשלילה, מחליפים מבטים.

אלאנה קוברת את ידיה בכיסי מעילה ומכווצת את כתפיה, מנסה לקבור את פניה בצעיפה. ג'ון לא נראה יותר מדי מוטרד מהקור.

השעה מאוחרת, והם כנראה שתו הרבה יותר מדי, והרוח מפקסת אותה אבל לא מספיק, ואולי אלו הן הסיבות שהדבר היחיד ממנו לאלאנה איכפת כרגע הוא ג'ון. ואולי אלו הסיבות שבזמן שהם הולכים לכיוון בלתי מוגדר, היא מוצאת את עצמה שואלת, "אז מה הסיפור שלך?"

ג'ון לא עוצר, לא מהסס כשאומר, "החבר הכי טוב שלי קפץ מגג מול העיניים שלי. ואת?"

אלאנה ממצמצת כמה פעמים. בולעת את רוקה. היא רוצה להגיד שהיא מצטערת אבל היא יודעת שזה לא מה שהוא רוצה לשמוע, והיא יודעת שעד כמה שהיא באמת מצטערת, זה יהיה ריק מתוכן, חסר תכלית. אז היא מחליטה לענות על השאלה שלו במקום.

"ה..." היא עוצרת. אין לה מושג מה להגיד. היא חושבת על וויל בתור מטופל ואז חבר ואז דבר מה לא ברור, חושבת על הדיכוטומיה שבהגדרות של האנושות למערכות יחסים, היא חושבת על וויל בתור בן אדם ואז חצי בן אדם ואז צל. ג'ון לא מאיץ בה. הם הולכים בשתיקה כמה מטרים עד שהיא אומרת, "אני לא יודעת איך להתחיל להסביר את זה אפילו."

ג'ון בועט במדרכה. "כן, אני מכיר את ההרגשה," הוא אומר במרירות, והיא מאמינה לו.

אבל היא רוצה. היא לא יודעת למה, אבל היא רוצה לתת לסקרנות שלו את אותו הכבוד שהוא נתן לשלה. אז היא נושמת עמוקות, אומרת, "משהו לא בסדר, בראש שלו, והוא...הוא מואשם ברציחות סדרתיות. יש...יש ערמת ראיות, ו...כן. אני לא יודעת."

ג'ון לא שואל מי ומה ולמה ואיך. הוא רק אומר, "ואת לא מאמינה שהוא עשה את זה." כאילו הוא יודע את כל הסיפור.

אלאנה מהנהנת. "כן," היא אומרת כשהיא מבינה שלא ראה את זה, כמעט לחישה.

"את מאוהבת בו?" הוא מרים את מבטו מהמדרכה אליה.

אלאנה מנענעת את ראשה לשלילה לפני שמפיה יוצא כן חלש נוסף.

"כן, אני מכיר את ההרגשה," הוא אומר שוב.

אלאנה מחייכת בעצב. "תסלח לי אם אגיד שאני לא מאמינה לך הפעם?"

ג'ון מגחך. "החבר שלי, שקפץ, כולם...כולם אומרים שהוא היה זיוף. אבל האמת היא שאם הוא היה בחיים הוא היה יכול לנקות את הרוצח שלך מאשמה לפני שתספיקי למצמץ."

"בלש?" שואלת אלאנה בהיעדר דבר אחר להגיד.

"מיוחד במינו."

יש ניצוץ מסוים בעיניו של ג'ון, כזה שכנראה היה חזק יותר פעם, ועכשיו, כשנותרה רק הרוח של חברו, כמעט ונכבה. היא מכירה את הניצוץ הזה היכרות עמוקה.

"גם שלי," היא אומרת.

ג'ון מהנהן בשתיקה, מחזיר את מבטו למדרכה ובועט בה שוב.

אלאנה לא יודעת למה היא עושה את זה, זה כנראה שילוב של הרבה דברים, אבל היא מוציאה את ידה מהמעיל ותופסת בזו של ג'ון. הוא לא עושה דבר מלבד לאחוז בה למשך כמה רגעים, ואז הוא עוצר מלכת, עוצר גם את אלאנה, ומושך אותה אליו, מנשק אותה.

אלאנה קופאת. ג'ון מתרחק, נראה מודאג ואשם והיא רוצה –

"מצטער. מצטער – "

היא סוגרת את המרחק.
 

OverAndOver

New member


4.

All of my thoughts of you
Bullets through rock and through
Come apart at the seams
Now I know what dying means

I am not my rosy self
Left my roses on my shelf
Take the wild ones, they're my favorites
It's the side effects that save us

ג'ון דוחף אותה כנגד דלת ביתו, נלחץ קרוב קרוב קרוב אליה, לשונו עמוק בתוך הגרון שלה וידיו על מותניה, אצבעותיו לוחצות מספיק חזק כדי שתרגיש אותן מבעד לשכבות הבגדים שלה. הוא לא טורח בכלל לפתוח את הדלת עד שמפיה של אלאנה יוצאת אנקה מעומעמת.

הם מועדים פנימה, הדלת נטרקת מאחוריהם. היא חופנת את פניו של ג'ון בשתי כפות ידיה ונושמת בחדות דרך אפה, מריחה אלכוהול וזיעה וכפור. ג'ון משמיע צליל נואש ומסיר את צעיפה בגמלוניות, מושך את ראשה אחורה ונושק לצווארה בזמן שידיו פותחות את מעילה ומפילות אותו לרצפה, מרימות את שולי שמלתה. היא תופסת בשיערו כשהוא מוצץ את נקודת הדופק בצוואה, נושך חזק יותר משהיא בדרך כלל אוהבת, אבל זה מרגיש טוב, זה מרגיש נכון, זה מרגיש –

"אני רוצה לזיין אותך חזק וארוך ועמוק," הוא לוחש לתוך אוזנה, הזקפה שלו נלחצת כנגד מותנה. היא מחליקה את ידיה במורד גופו, חופנת את הזין שלו ולחוצת קלות. הוא נאנח על פני לחיה, דוחף את מותניו קדימה. "אני רוצה לזיין אותך עד שנשכח מהקיום של כל דבר אחר."

היא פותחת את אבזם חגורתו, מוציאה את החולצה שלו מהמכנסיים, דוחפת את ידיה מתחת לשכבות ומשקעת את אצבעותיה בצלעות שלו.

הזיפים שלו מתחככים בפניה, וזה גורם לה להיזכר ברכות של זקנו של וויל כשנישק אותה ובעדינות שלו כשסירבה לו וג'ון הוא – הוא אומר, "אני רוצה להשאיר סימנים. אני רוצה שאת תשאירי סימנים." והיא חושבת, כן, לעזאזל, כן, ומנשקת אותו, תופסת את שפתו התחתונה בין שיניה.

ג'ון מסובב אותם, דוחף את אלאנה אל עבר הדלת עד שגבה נחבט בה. הוא דוחף ירך בין רגליה והיא תופסת בשולי הסוודר שלו ומושכת מעלה, עד שהוא מרים את ידיו ונותן לה להסיר אותו, עד שראשו עובר מבעד לצווארון ושיערו יוצא סתור ועיניו רעבות. החולצה המכופתרת שלו מקומטת ועקומה על גופו, ואלאנה תופסת בה ומושכת אותו קרוב יותר, נושכת את תנוך אוזנו ופותחת את הכפתורים. ג'ון מתנשף באוזנה, אז היא לוחשת, "תכאיב לי," וג'ון נוהם, נלחץ חזק יותר כנגדה, אצבעותיו מתחת לשמלה שלה שורטות את עורה. הוא מחליק את ידו הימנית מחוץ לבגדיה, מעלה, וחופן את שדה מעל הבד, מעסה וצובט את הפטמה, מסובב אותה בין אצבע ואגודל עד שפיה של אלאנה נפתח בגניחה שקטה והאוויר נעתק מריאותיה, לוכד את שפתה התחתונה, מלקק אותה בעדינות שגורמת לה לרחף.

ישנה רטיבות בין רגליה, ומחנק מסוים בגרונה, מחנק שרק גורם לה לרצות את זה יותר, שמניע אותה לשרג את אצבעותיה בשיערו של ג'ון ולתפוס חזק מספיק בכדי להכאיב. היא מתנשמת ונושכת את שפתה בזמן שג'ון מוריד את התחתונים והגרביונים שלה לירכיה, משעין את מצחו כנגד שלה ובולע את רוקו בקול.

הנשימה שלו רועדת, חזהו עולה ויורד ועולה ויורד במה שנדמה להיות מאמץ. היא מחליקה יד אחת משיערו לאורך לחיו, מניחה את אגודלה על שפתיו. ג'ון פותח את פיו ומוצץ אותה פנימה, נושך אותה בהתחלה בעדינות, ואז, כשאלאנה עוצמת את עיניה, באופן שישאיר סימן. היא מתחככת כנגד ירכו ואז שולפת אותה החוצה בכדי לנשק אותו שוב.

ידיו מתעסקות עם משהו מאחורי גבו, ואז אלאנה שומעת רעש של ארנק פוגע ברצפה, וג'ון מתרחק, תופס קונדום בין שיניו ומוריד את מכנסיו בדחיפות. היא תופסת בקונדום, קורעת את העטיפה. עיניו של ג'ון עוקבות אחרי הידיים שלה כשהיא מגלגלת אותו על הזין שלו, מותניו קופצות בחוסר צייתנות.

הוא תופס בשני מפרקיה, מרים את ידיה מעלה ומצמיד אותם לקיר באחיזת ברזל בעזרת ידו הימנית, קובר את ראשו בעיקול צווארה.

ואז הוא חודר אליה, בלי אזהרה, בלי הכנה, ואלאנה גונחת, נלחצת סביב הזין שלו, והאחיזה של ג'ון בידיה הופכת חזקה יותר כשהוא מניע את מותניו.

הם ויתרו על מילים, עברו לתקשר בדרך בה אלאנה נושכת את שפתו של ג'ון עד זוב דם והדרך בה הוא נושך ומוצץ את עיקול צווארה עד היווצרות שטף דם, בגניחות והאנקות שיוצאים מגרונם כשג'ון מגביר את הקצב והעוצמה של ההלמות שלו. ואלאנה בטוחה שאם תנסה לדבר מה שיצא יהיו דמעות, בכל מקרה, כי היא מרגישה את המחנק בגרונה מתהדק, והיא קומצת את כפות ידיה לאגרופים ומניעה את מותניה בכדי לפגוש בג'ון, נשענת עליו לשם יציבות, מרגישה מוצפת מכל בחינה אפשרית.

ג'ון מלקק את צווארה, משתמש בידו השנייה כדי ללחוץ את מותניה לקיר, והיא לא יודעת מאיפה יש לו כל כך הרבה כוח אבל היא צריכה עוד היא צריכה יותר היא צריכה –

"חזק יותר," היא ממלמלת, חסרת אוויר, רטיבות זולגת במורד לחיה. היא עוצמת את עיניה חזק, אבל זה לא עוצר את הדמעות, וג'ון מרים את ראשו ומאט את הקצב. "אל תפסיק, אל – חזק יותר, בבקשה."

"בסדר, ששש, בסדר," הוא לוחש, מלקק את דמעותיה, מהדק את אחיזתו במפרקיה ואת אחיזתו במותנה והולם לתוכה בעוצמה והיא קרובה לאבדון.

הוא גומר עם שמה על שפתיו, נשיפה של אוויר שמכילה בתוכה הברות ועיצורים נואשים, וזה יפהפה, יפה יותר מכל ניסיון שביצע לבטא את שמה, והיא משחררת יבבה כשהיא מצטרפת אליו.

הוא משחרר את ידיה לאט, והיא נותנת להן להחליק במורד הקיר לצידי גופה, משעינה את ראשה לאחור ומנסה להסדיר את נשימתה בזמן שג'ון מחליק את הזין שלו החוצה. הוא זורק את הקונדום אל הרצפה ומנשק אותה בעדינות, ממלמל, "תישארי ללילה," כנגד שפתיה, כמעט מתחנן. היא עוטפת את זרועותיה סביבו, בולעת את רוקה ומנגבת את דמעותיה על החולצה שלו ומושכת באפה. הוא שולח את ידו לאחור ותופס באחת מידיה, מביא אותה לשפתיו ומנשק את הסימן האדום שאחיזתו השאירה. היא מחייכת לעצמה. "אני אכין תה," הוא אומר, כמו קריקטורה של בריטי לתפארת, והיא מצחקקת.

"אוקיי," היא אומרת.

*
המיטה של ג'ון נוחה באופן שגורם לה לתהות למה הוא טורח לעשות סקס בכל מקום אחר בבית. הוא נתן לה פיג'מת פלנל שגדולה עליה בשתי מידות והם יושבים על המזרן העצום, מתחת לשמיכת הפוך העבה, לוגמים תה מהביל.

"מה אתה עושה, בחיים?" היא שואלת.

"דוקטור."

היא בולעת תה בהפתעה ונחנקת קלות.

"מה?" הוא שואל, נראה משועשע.

"גם אני," היא אומרת כשמתאוששת. "אבל בטח לא מאותו הסוג."

הוא משחרר נעירת צחוק. "אני לא יודע אם יש יותר צירוף מקרים מזה. או...לא יודע. אמרו לי פעם לא להאמין בצירופי מקרים." היא מסתכלת עליו, והוא זורח. זה מרענן לראות אותו ככה. זה הולם אותו באופן הרבה פחות מעוות. היא לא שואלת מי אמר לו את זה, אבל היא מנחשת, בינה לבין עצמה. "איזה ענף?"

"פסיכיאטריה." היא מניחה את כוס התה על השידה ליד המיטה, ומסתובבת על צידה, תוחבת את ידיה בין הכרית לראש שלה.

"אני לא אוהב את אלו בדרך כלל," הוא אומר, עוקצני ומתגרה, ועושה כמוה.

"כי הם אומרים לך שאתה משוגע?" היא מחזירה באותו המטבע.

"אולי."

הם מסתכלים אחד על השני בשתיקה למשך פרק זמן שנדמה להימשך לנצח ולעבור במאית שנייה בו זמנית.

"את יוצאת מן הכלל."

"הנחתי."

"חצופה."

"אמרת בדרך כלל."

הוא מחייך, קטן וכנה, מרים את ידו ללחייה, אגודלו מברישה על עורה. היא מרגישה...הקלה.

"תוכיחי להם שהם טועים, כן?"

אלאנה מחייכת חזרה, קטן וכנה באותה המידה, אך עם שמץ שחצנות.

"ברור."

החיוך גדל והוא מנענע בראשו, רוכן קדימה, מנשק אותה. זה איטי ועמוק ועדין, לא בעל אותה תחושת נחיצות כמו בהתחלה, דבר מה כמעט פשוט אך בעל משמעות תהומית.

"אתה לא חייב לשכוח אותו לחלוטין כדי להתחיל מחדש," היא אומרת כשהם מתנתקים.

הוא מנשק אותה שוב.
 

OverAndOver

New member


5.

Grace
Put the flowers you find in a vase
If you're dead in the mind it will brighten the place
Don't let them die on the vine, it's a waste
Grace

היא חוזרת לבולטימור כי יש לה עבודה לעשות. כי הזמן הקצוב להתברבר נגמר. ועמוק בפנים, היא מתגעגעת. ועמוק בפנים, היא חדורת מטרה.

היא חוזרת לבולטימור וג'ון לא מלווה אותה לשדה התעופה.

היא חוזרת לבולטימור, ומזמזמת, יש מדע להליכה דרך חלונות בלעדיך, וכשהיא נוחתת, אין רעידת אדמה.

סוף.
 

BEL121

New member


זה היה כמו לקרוא רוח, מהסוג הערפילי האפור שמתנגש לך בברכיים בחוסר סבלנות.
ומדוכדך, ועגמומי, ומלא תקווה נואשת...אני נהנתי

בעיקר מהכתיבה, כי בעיני לשתי אלה יש כריזמה של בוץ עץ.

הערה טכנית קטנונית 1- הגברת מופיעה לפעמים כ- 'אלנה' ולפעמים כ- 'אלאנה', בלי סדר מסוים עד כמה ששמתי לב...
הערה טכנית קטנונית 2- בפעם השניה שהיא נכנסת לבר חסרה לך ת' והיא 'מתיישב'
הערה טכנית קטנונית 3- קראתי את זה בAO3, ולא יודעת אם הבעיה אצלי או באתר או שזה בכוונה, אבל כל השורות היו מיושרות לשמאל וזה קצת מקשה על הזיהוי של משפטי שאלה.
 

OverAndOver

New member
היי תודה! |במבה|


ממש שמחה שנהנית. וממש שמחה שככה הוא נקרא.

כריזמה של בול עץ בפיק או בקאנון עצמו? כי אם בפיק זין פישלתי ואם בקאנון עצמו אז נאלץ להוסיף עוד דבר לרשימת הדברים שאנחנו לא מסכימות עליהם


בקשר להערה 1, אופסי. כנ"ל ל2. בAO3 אצלי הן מופיעות מימין לשמאל, אז כנראה בעיה אצלך. אלא אם כן לעוד מישהו זה ככה?

תודה שקראת והגבת!
 

BEL121

New member
אופסי,

עכשיו אני רואה שזה באמת יכול להתפרש בשתי צורות...
כריזמה של בולי עץ בקאנון...בפיק עצמו הם היו בסדר גמור, פשוט קראתי אותו כאילו אני לא מכירה אותם

אהבתי את ווטסון הספרותי, אבל בסדרה הוא יותר מרגיש לי כמו סמרטוט שנסחב מפה לשם.

וכנראה זה באמת המחשב שלי, שהתברר כעושה צרות. בכל זאת המסכן בן 6
 

OverAndOver

New member
באמת? |במבה|


אני דווקא חושבת שבספר הוא הרבה יותר סמרטוט. לא שאני לא אוהבת אותו שם, יש לו את היתרונות שלו והי איז ד'ה אוריג'ינל אפטר אול, אבל הוא כולו, הולמס יו'ר א דיק אבל זה בסדר ביקוז איי לאב יו, והולמס ממש פגעת בי אבל זה בסדר ביקוז איי לאב יו, והולמס אנחנו לא אמורים לעשות את זה אבל זה בסדר ביקוז איי לאב יו, והולמס בשביל מה לעזאזל שלחת אותי לשם אבל זה בסדר ביקוז איי לאב יו, ופאקינג הל הולמס לא אמרת לי שאתה בחיים במשך שלוש שנים וגרמת לי להתעלף אבל זה בסדר ביקוז איי לאב יו, וכולי וכולי אני יכולה להמשיך לנצח. ג'ון של הסדרה עומד על שלו הרבה יותר, ויש לו מוסר הרבה יותר חזק שהוא דבק בו, ובכללי אני לא חושבת ששרלוק של הסדרה היה מסתדר עם סמרטוט, בטח ובטח שלא אוהב אותו עם כל הלב הדפוק שלו. זה נכון שהוא שם את שרלוק הרבה הרבה לפני הכל (גם אם קשה לו להודות בזה), אבל אני חושבת שהוא יותר נאמן מאשר סמרטוט, ויש הבדל. הי קולס אאוט שרלוק'ס בולשיט, והוא מצפה משרלוק להשתפר, וכן, הוא גם מגן עליו, ומוכן להקריב הרבה בשבילו, ומוכן לסלוח על הרבה, אבל זה כי הוא אוהב אותו (אל תסתכלו עלי ככה לא אמרתי באופן רומנטי!!!!!!!!). והוא הולך אחריו למקומות כי הוא באמת רוצה, כי אלו החיים שהוא בחר ואלו החיים שעושים לו טוב והוא מאמין בשרלוק וזה לא אפיון של סמרטוט. יותר מזה, אני אלך ואגיד שהכי קרוב שהוא הגיע לסמרטוט היה ההתנהגות שלו עם בחורות, וזה פשוט לא הלך לו.

ואני לא יודעת אני דיי התאהבתי באלאנה מהסצנה הראשונה שלה. כן, אין לה כריזמה כמו שלהאניבל יש כריזמה, אבל היא מדהימה. היא כזאת...אמיתית. וגראונדד. ואכפתית ואוהבת ומחבקת. וקשובה. ועדינה. ותקיפה כשהיא צריכה להיות. וחזקה כשהיא צריכה להיות. והיא מעדיפה בירה על יין!!!! כל מה שאני רוצה מהסדרה זה שהיא ובברלי יהיו השתיים לעלות על האניבל אם לא אני אהיה מאוד מאוכזבת. ג'ק יכול ללכת להתקפל בפינה מרוב בושה.

הגיל של המחשב שלך מרשים.
 

BEL121

New member
חה, קטעים

דווקא לדעתי לוווטסון הספרותי יש הרבה יותר חיים. הוא היה נשוי, במין צורה מעורפלת, והיה לו את המועדון שלו שהוא שרץ בו כל היום, והוא עבד בתור רופא ושרלוק היה זה שביקש ממנו לנהל בשבילו את הרישום של הסיפורים ולכן הוא הלך איתו לכל חור. ושרלוק כן נותן לווטסון יותר הסברים מבסדרה של 'לאן אנחנו הולכים' וכן טורח לבקש ממנו רשות לפני שהוא סוחב אותו לפה ולשם או לפחות מסביר הכל אחרי כן בצורה נעימה, בזמן שבסדרה שרלוק פשוט סוג של מדבר לעצמו ורץ ממקום למקום תוך כדי שהוא פולט קטעי משפטים ו- ווטסון סוג של מגלגל עיניים ומתנצל לפני מי ששרלוק זנח בפתאומיות וממהר לרוץ אחריו.
ולא התכוונתי שיש לו אופי של סמרטוט, אלא שהוא נותן הרגשה של סמרטוט, את יודעת, ששרלוק פשוט סוחב אותו אחריו ומעביר איתו ניגוב מהיר...אנ מרגישה ששרלוק בעיקר 'משתמש' בו בתור סוג של 'אקו'. סוג בודק עליו את התאוריות שלו בקול כדי לשמוע אותן ואז הן נהיות יותר הגיוניות. (לא נראה לי שהצלחתי להבהיר את עצמי פה)
בסדרה ווטסון כזה שלומפר,ואיטי, ונסחב, איך הוא בדיוק עומד על שלו כששרלוק לא נותן לו לגמור משפט אחד?
אוי את בטח הולכת לחנוק אותי עכשיו...

ואלנה, לא יודעת, היא פשוט עברה על ידי. אבל שוב, רוצחים סידרתיים, לא כוס התה שלי.

וכן, הוא זקן ומסכן, והוא לא יכול בלי הבטריה שלו ואני חושבת שהוא מתחיל לפתח אצהליימר. הבעיה היא שהוא די יקר ומשוכלל, ככה שלהעביר אותו טיפול עשרת אלפים יוצא בסביבות העשרת אלפים..
 

OverAndOver

New member
וויי שרלוק מטא |במבה|


מאיפה מתחילים? אוקיי.

אז קודם כל, חשוב לזכור את ההבדלים בין הספרים לסדרה. ההבדלים בתקופה, שיוצרים הבדלים מסוימים באופי של הדמויות, ההבדלים במשך הזמן שהם מכירים. נכון, ווטסון בספרים פיתח לו חיים, אחרי תקופת זמן מסוימת, אם כי, הם היו מין קישוט שלרוב לא לקחו ברצינות. אבל ג'ון של הסדרה עושה מאמצים לעשות את זה, ולדעתי נכשל כי זה פחות מעניין אותו מהחיים עם שרלוק, והוא עדיין לא בנקודה בה ווטסון מהספרים נמצא. ואני לא יודעת כמה אני יכולה להגיד על עונה שלוש כי אין לי מושג כמה את רוצה לדעת אז לא אמשיך להרחיב על זה. ונכון, הולמס מבקש מווטסון רשות לפני שהוא גורר אותו למקומות, אבל זה כי א. בספרים יש יותר מקרים בהם הוא צריך, מסיבות שונות ומשונות (ווטסון כבר לא גר איתו, ווטסון עסוק בדברים אחרים, וכולי וכולי וכולי) וב. הוא מנומס יותר משרלוק של הסדרה (בין היתר כי ארתור קונאן דויל יצר כלבה מנומסת כדי שאנשים לא יזרקו את הספר שלו לפח). שרלוק של הסדרה הוא במובן מסוים ילד קטן שאנחנו רואים את תהליך ההתבגרות שלו, תהליך התבגרות בו לג'ון יש חלק משמעותי ביותר. והוא משוכנע שאין שום דבר חשוב יותר מהעבודה שלו ולא מצליח לתפוס ולעכל כל דבר אחר. אז הוא גורר אנשים למקומות בלי לשאול אותם, והוא מופתע כשיש להם תוכניות, והוא לא מתבייש לעשות מניפולציות כדי שבסופו של דבר התוכניות שלהם לא יפריעו למה שהוא צריך כדי לעבוד. שרלוק של הסדרה לקח את ההסכמה הראשונית של ג'ון לבוא איתו כחותמת על הסכם, ומבחינתו הוא לא צריך לשאול שוב, הוא יודע שג'ון רוצה להיות שם, אז בשביל מה לבזבז את הזמן על נימוסים. וג'ון... הוא למד לבחור את הקרבות שלו. זו אחת מהסיבות ששרלוק מעריך אותו כל כך.

ההסברים, טוב. זה מתחלק לכמה דברים: 1. בספרים, מה שאנחנו יודעים זה מה שווטסון יודע. אם קונאן דויל רצה שהקוראים ידעו משהו, הוא היה צריך שווטסון ידע אותו. וגם שם, הוא מסביר לו חצאים של דברים, ואת הרוב שומר לעצמו, זה האופי שלו. 2. כמו שאמרתי, הולמס מנומס יותר משרלוק. שרלוק לא רואה טעם בהסברים, כי זה או שהוא מניח שכל כך קל להבין משהו שכולם בוודאי עלו עליו, או שהוא מניח שהם לא יבינו, או שהוא מניח שזה יבזבז להם יותר מדי זמן. 3. להסביר לעומק מה קורה בכל סצנה וכל רגע יהרוס את העוקץ של הסדרה, לדעתי. והוא כן מסביר לו דברים, בסופו של דבר. בעיקר אחרי שג'ון עומד על שלו, וג'ון בהחלט עומד על שלו (יו'ר דוינג ד'ה פייס אגאיין). 4. כששרלוק מדבר לעצמו, הוא מדבר לג'ון. זו הוכח מדעית בסקנדל אין בלגרביה וכולי. הוא בטוח שג'ון שם. הוא בטוח שג'ון מקשיב לו. הוא בטוח שג'ון עוקב. הוא לא מעלה על דעתו אפשרות אחרת בכלל. ולמה הוא צריך שג'ון יהיה שם ויקשיב לו ויעקוב? ובכן.

שרלוק צריך את ג'ון שם, הוא צריך שג'ון יגיד את הדבר הלא נכון שיוביל אותו לדבר הנכון, הוא צריך שג'ון ייתן לו את תשומת הלב שלו (קוז ד'אטס ד'ה פריילטי אוף ג'יניוסס), הוא צריך שג'ון יצעק עליו להאט רגע, הוא צריך שג'ון יקרקע אותו, וכבר דיברתי על כמה הוא צריך שג'ון יציל לו את החיים כי הוא אידיוט מכדי לעשות את זה בעצמו???????? אני באמת מאמינה שבזמן התקופה שהם בנפרד אחרי רייכנבך שרלוק חושב על ג'ון כשהוא דואג לעצמו, ומסוגל לעשות את זה בעיקר בגלל מערכת היחסים שלו עם ג'ון. הוא לא משתמש בו כאקו, הוא משתמש בו כ"קונדקטור אוף לייט". קונדקטור אוף לייט גם על דברים שהוא יכול היה לעלות עליהם בעצמו עם קצת יותר זמן, וגם לדברים שהוא בחיים לא היה מגיע אליהם. שרלוק צריך את ג'ון בגלל ביט נוט גוד והוא צריך את ג'ון בגלל דונט בי אול מיסטריוס וויד' יור צ'יקבונס אנד יור קואט קולאר. הוא צריך את ג'ון בגלל העניין שלו בדברים ששרלוק לא שם עליהם זין. הוא צריך את ג'ון בגלל "נובאדי קוד פייק ביינג סאצ' אן אנויינג דיק אול ד'ה טיים" ובגלל יו קוד בי ד'אט קלבר. הוא צריך את ג'ון מכל כך הרבה סיבות. הוא לא גורר אותו ומעביר איתו ניגוב כמו סמרטוט, הוא גורר אותו כמו שמיכה ביום קר, כמו נשק לשדה קרב, כמו שגוררים את החבר הכי טוב שלך לסרט. וג'ון, הוא יכול להיות מסורבל לפעמים, הוא יכול להיות שלומפר, הוא יכול להיות הרבה דברים. אבל הוא גם האדם בו שרלוק בוטח יותר מכל אחד אחר, ויש לזה סיבה.

(גאד אין לי מושג אם הגבתי על מה שאמרת או סתם חפרתי על שרלוק למה זה תמיד קורה.)
 

BEL121

New member
אה! אהה! תני לנחש-

הדוקטור המועדף עלייך הוא דיוויד טננט...
 

Sexy Darren

New member
זה... טוב אנגסטי ממש

אני לא מכירה את הפאנדום השני, אז תסלחי לי?
אבל זה עצוב ויפה בו זמנית, ואיכשהו ממש הצלחתי להתחבר לדמות של אלאנה, איך שהיא מתארת את וויל, באמת מרגישים כמה שהיא הייתה מאוהבת בו וזה יפה ממש.
וג'ון פשוט, ג'ון
 

OverAndOver

New member
לול מה חדש תחת השמש
|במבה|


תודה שקראת בכל מקרה!
אני ממש שמחה שנהנית ואני ממש שמחה שהתחברת לאלאנה. וג'וןג'וןג'וןג'וןג'ון
 
למעלה