'אליהו ורבקה המאירי'
"המפקד, אתה לא תוכל להבין אותנו, עד שלא תחיה מקרוב את חיינו. ואם אתה באמת מעוניין, המפקד, יש לי כתובת עבורך. אחי, אליהו המאירי. ואני מבטיח לך שלאחר שתשהה יום אחד בביתם, יפקחו עיניך לפתע". 'אליהו ורבקה המאירי' זאת הכתובת שהיתה כתובה על פעמון הדלת, זאת הכתובת שחיפש. בתנוחה רגילה, כמו שתמיד היה נוהג לפני היכנסו לבית, הוריד את כומתתו האדומה מעל ראשו. הוא הושיט את אצבעו ללחוץ על כפתור הפעמון, אך אז נתקלו עיניו במזוזה. היתה זו מזוזת עץ יפה ועתיקה ומבלי שהרגיש בכך, שם את כומתת הצנחנים שנית על ראשו. 'כמעט שכחתי לאן אני נכנס', חשב. כשנזכר בכך החל סומק קל לעלות על פניו השזופים, והרגשה זרה לו של חוסר בטחון, עיכבה בעדו מלהתדפק על הדלת. "שלום צנחן!", קולו הצלול של הילד החזיר לו את בטחונו העצמי. הוא הסתובב אחורנית וראה לפניו ילד כבן חמש, בעל עיניים מבריקות וחיוך שובבני. כיפה גדולה כיסתה את תלתליו הפרועים וציציותיו השתלשלו מתחת לחולצתו. בידו החזיק כדור גדול וחבורה גדולה של ילדים נראתה רצה מאחוריו. "שלום וברכה", ענה דני בחיוך, "ואיך קוראים לך?" שאל. "אברהם המאירי", ענה הילד, "ואני גר כאן. וזה אחי, יעקב המאירי". אברהם הצביע על ילד כבן שלוש. "הוא דומה לך מאוד!" הודה דני וחשב לעצמו: 'היכרות ראשונה עם משפחת המאירי ודווקא עם הנציגים הצעירים'. דלת הבית נפתחה. "אברהם, מה הרעש הזה? תמר ונתן ישנים!" – קולה הסמכותי של האם השתיק באחת את הילדים הרועשים. "אני מצטער, אך אני אשם בכל הרעש הזה. עתה עשיתי היכרות עם אברהם ויעקב". הצנחן חייך קלות ושוב לא הרגיש אותה אי-נוחות. כל היסוסיו נעלמו. הוא עומד לקיים את מה שהבטיח. "שמי דני רונן והגעתי הנה לפי בקשתו של חנן המאירי, זכרונו לברכה". הוא דיבר בפשטות ולא התפלא על הבעת הכאב שחלפה לרגע על פניה של גב' מאירי. "אנא היכנס" – אמרה בשקט. *** "ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם ואתה ה' היית להם לאלוקים"...המילים חדרו להכרתו בבהירות מפליאה. הן נאמרו בקול רך וילדותי, והאם מהרה להסביר: "בעלי לומד עתה את השיעור הקבוע עם בננו הבכור. אך הם מסיימים כבר". מן החדר הסמוך יצא ילד כבן שבע. 'אותן הפנים החביבות והעיניים המבריקות' – חשב דני בליבו. "שלום!" – ענה הילד על חיוכו. "שלום וברכה!" – ענה דני והתפלא על נימת הכבוד בתשובתו לבן השבע הזה. "זהו דני רונן, מפקדו של חנן, ה' יקום דמו", הציגה אותו גב' המאירי לפני בעלה. דני השפיל את עיניו. לאליהו המאירי היה דמיון מפליא לאחיו חנן ז"ל. לפתע ניצבה דמותו של חנן לפניו, כפי שנראה היה בעת פגישתם האחרונה. עיניים מבריקות, פנים מחייכות, אך עם זאת כל כך רציניות וכנות. "אתה טועה דני, אתה נמצא בחושך גמור..." דני כמעט יכול היה לשמוע את קולו המתחנן של חנן פה, בבית אחיו, כפי ששמע אותו אז במחנה הצבאי. אולם המחנה נמצא הרחק מכאן, ואילו חנן הרחק עוד יותר. "כבוד רב הוא לי להכירך!" דני שמע את קולו של חנן מדבר, אולם ידע שלא חנן הוא זה. הוא לחץ את ידו של אליהו המאירי רגע אחד ארוך, ומבטם הכאוב נפגש. "כבוד רב הוא לי להכירך!" – חזר שוב אליהו – "חנן סיפר לי הרבה עליך ועל שיחותיכם". "למעשה, דבריו האחרונים של חנן אלי היו: "המפקד, אתה לא תוכל להבין אותנו, עד שלא תחיה מקרוב את חיינו' – דני דיבר בהתרגשות – 'ואם אתה באמת מעוניין, המפקד, יש לי כתובת עבורך. אחי, אליהו המאירי. ואני מבטיח לך שלאחר שתשהה יום אחד בביתם, יפקחו עיניך לפתע". "לאחר שיחה זו", המשיך דני, "ניתן האות למרדף ומאז לא דיברנו יותר. אפילו תשובה לא הספקתי לתת לו. הוא היה הטוב שבפיקודי". דני הרגיש מבוכה קלה על התרגשותו ומיד מיהר להוסיף: "אני בן קיבוץ השומר הצעיר. תבינו, בודאי, כמה רחוק אני מכל ההווי שלכם". "ברוך בואך לביתנו, סגן דני", אמר אליהו בקול חנוק... ***
"המפקד, אתה לא תוכל להבין אותנו, עד שלא תחיה מקרוב את חיינו. ואם אתה באמת מעוניין, המפקד, יש לי כתובת עבורך. אחי, אליהו המאירי. ואני מבטיח לך שלאחר שתשהה יום אחד בביתם, יפקחו עיניך לפתע". 'אליהו ורבקה המאירי' זאת הכתובת שהיתה כתובה על פעמון הדלת, זאת הכתובת שחיפש. בתנוחה רגילה, כמו שתמיד היה נוהג לפני היכנסו לבית, הוריד את כומתתו האדומה מעל ראשו. הוא הושיט את אצבעו ללחוץ על כפתור הפעמון, אך אז נתקלו עיניו במזוזה. היתה זו מזוזת עץ יפה ועתיקה ומבלי שהרגיש בכך, שם את כומתת הצנחנים שנית על ראשו. 'כמעט שכחתי לאן אני נכנס', חשב. כשנזכר בכך החל סומק קל לעלות על פניו השזופים, והרגשה זרה לו של חוסר בטחון, עיכבה בעדו מלהתדפק על הדלת. "שלום צנחן!", קולו הצלול של הילד החזיר לו את בטחונו העצמי. הוא הסתובב אחורנית וראה לפניו ילד כבן חמש, בעל עיניים מבריקות וחיוך שובבני. כיפה גדולה כיסתה את תלתליו הפרועים וציציותיו השתלשלו מתחת לחולצתו. בידו החזיק כדור גדול וחבורה גדולה של ילדים נראתה רצה מאחוריו. "שלום וברכה", ענה דני בחיוך, "ואיך קוראים לך?" שאל. "אברהם המאירי", ענה הילד, "ואני גר כאן. וזה אחי, יעקב המאירי". אברהם הצביע על ילד כבן שלוש. "הוא דומה לך מאוד!" הודה דני וחשב לעצמו: 'היכרות ראשונה עם משפחת המאירי ודווקא עם הנציגים הצעירים'. דלת הבית נפתחה. "אברהם, מה הרעש הזה? תמר ונתן ישנים!" – קולה הסמכותי של האם השתיק באחת את הילדים הרועשים. "אני מצטער, אך אני אשם בכל הרעש הזה. עתה עשיתי היכרות עם אברהם ויעקב". הצנחן חייך קלות ושוב לא הרגיש אותה אי-נוחות. כל היסוסיו נעלמו. הוא עומד לקיים את מה שהבטיח. "שמי דני רונן והגעתי הנה לפי בקשתו של חנן המאירי, זכרונו לברכה". הוא דיבר בפשטות ולא התפלא על הבעת הכאב שחלפה לרגע על פניה של גב' מאירי. "אנא היכנס" – אמרה בשקט. *** "ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם ואתה ה' היית להם לאלוקים"...המילים חדרו להכרתו בבהירות מפליאה. הן נאמרו בקול רך וילדותי, והאם מהרה להסביר: "בעלי לומד עתה את השיעור הקבוע עם בננו הבכור. אך הם מסיימים כבר". מן החדר הסמוך יצא ילד כבן שבע. 'אותן הפנים החביבות והעיניים המבריקות' – חשב דני בליבו. "שלום!" – ענה הילד על חיוכו. "שלום וברכה!" – ענה דני והתפלא על נימת הכבוד בתשובתו לבן השבע הזה. "זהו דני רונן, מפקדו של חנן, ה' יקום דמו", הציגה אותו גב' המאירי לפני בעלה. דני השפיל את עיניו. לאליהו המאירי היה דמיון מפליא לאחיו חנן ז"ל. לפתע ניצבה דמותו של חנן לפניו, כפי שנראה היה בעת פגישתם האחרונה. עיניים מבריקות, פנים מחייכות, אך עם זאת כל כך רציניות וכנות. "אתה טועה דני, אתה נמצא בחושך גמור..." דני כמעט יכול היה לשמוע את קולו המתחנן של חנן פה, בבית אחיו, כפי ששמע אותו אז במחנה הצבאי. אולם המחנה נמצא הרחק מכאן, ואילו חנן הרחק עוד יותר. "כבוד רב הוא לי להכירך!" דני שמע את קולו של חנן מדבר, אולם ידע שלא חנן הוא זה. הוא לחץ את ידו של אליהו המאירי רגע אחד ארוך, ומבטם הכאוב נפגש. "כבוד רב הוא לי להכירך!" – חזר שוב אליהו – "חנן סיפר לי הרבה עליך ועל שיחותיכם". "למעשה, דבריו האחרונים של חנן אלי היו: "המפקד, אתה לא תוכל להבין אותנו, עד שלא תחיה מקרוב את חיינו' – דני דיבר בהתרגשות – 'ואם אתה באמת מעוניין, המפקד, יש לי כתובת עבורך. אחי, אליהו המאירי. ואני מבטיח לך שלאחר שתשהה יום אחד בביתם, יפקחו עיניך לפתע". "לאחר שיחה זו", המשיך דני, "ניתן האות למרדף ומאז לא דיברנו יותר. אפילו תשובה לא הספקתי לתת לו. הוא היה הטוב שבפיקודי". דני הרגיש מבוכה קלה על התרגשותו ומיד מיהר להוסיף: "אני בן קיבוץ השומר הצעיר. תבינו, בודאי, כמה רחוק אני מכל ההווי שלכם". "ברוך בואך לביתנו, סגן דני", אמר אליהו בקול חנוק... ***