אלייך,
את, נראה כאילו כל פעם שאני כותב לך מכתב, אני מגולל את כל ההיסטוריה שלנו. לא יודע למה, אבל זה תמיד יוצא ככה. זה כבר התחיל להיות מיושן, בנאלי, ולא בא לי על זה יותר. אני יודע שאני בחור לא פשוט, שאני יודע לא להסתדר כשבא לי, שאני יכול להיות נודניק, שאני יכול להקים מהומה רבה על לא דבר, אני יודע. אבל כל זה לא מקל על ההתמודדות שלי איתך. תמיד הייתה לי בעיה של תזמון - תמיד באתי או מאוחר מדי, או מוקדם מדי, לעולם לא בזמן הנכון. תמיד אמרתי את הדברים אחרי שהם נהיו לא רלוונטים, תמיד הלכתי דווקא כשהכי היית צריכה אותי ותמיד חזרתי ב"סתם" עוד יום חול. אף פעם לא ידעתי להגיד את המשפט הנכון בזמן הנכון, ותמיד חשבתי בקול את כל מה שלא היה נכון להכנס אליו. את לימדת אותי מה זה לאהוב, מה זה באמת לאהוב. מכל הלב וללא תנאים. אומרים, "אהבה שתלויה בדבר - בטל דבר, בטלה האהבה. ושאינה תלויה בדבר - לא בטלה לעולם". לעולם... למרות שזה יהיה לא נכון להגיד שהיא אינה תלויה בדבר - אחרי הכל, יש את יופייך הכל-כך משגע - את הפנים היפות, את החיוך המאיר, את העיניים התמימות. יש בך את הרצון הטוב לעזור, את הלב הכל-כך רחב שלך, את ההתחשבות שלך באחרים, את האנושיות, את הרגש, פעם, מזמן, הייתי עם השכבה באיזה הרצאה של נער עם תסמונת דאון, וכחלק מהעניין הוא הסביר לנו ממה נובעת תסמונת דאון - הוא אמר, שלבן אדם בלי תסמונת דאון יש 47 כרומוזומים, ולבן אדם עם תסמונת דאון יש 48. (אני לא בטוח בקשר לפרטים הטכניים, אבל זה היה הרעיון) והוא הוסיף, שזה רק הופך אותו ליותר בן-אדם, שיש בו יותר רגש לתת. יש בך את הדאגה והאכפתיות לאחר, לשונה ולחלש, את הרצון לעזור לכולם ולדאוג לכולם, גם אם לפעמים זה מפריע לך בדרכך בשביל הלבנים הצהובות. אני לא חושב שכל זה יעלם כל-כך מהר. אבל אני גם לא בטוח שאני רוצה להיות שם בשביל לבדוק את זה. הרבה מאוד עבר עלינו במרוצת השנים, הרבה מאוד. הרבה כלפי חוץ, אינסוף כלפי פנים, קצת אצלך, המון אצלי. ההבדל הוא - שאני תמיד רציתי לקחת את הקשר למקום אחר, ולך, זה אולי ברור מאליו, היה נוח עם הקשר איפה שהוא היה תמיד. "אולי אנחנו לא צריכים להיות ידידים, אם ככה", אמרת לי לא מזמן, "אולי באמת", עניתי, לא בטוח אם בכלל שמעת. לפני שנפרדתי מהאקסית, דיברתי עם חבר כדי להיות בטוח שאני עושה את הדבר הנכון, "אני מקווה שאתה עושה את זה בגלל איך שאת מרגיש ל{אקסית}, ולא בגלל איך שאתה מרגיש ל{זאת}", הוא אמר. "תאמין לי," ניסיתי לשכנע את עצמי, "זה בגלל מה שאני מרגיש ל{אקסית}". "וחוץ מזה," לא הרפתי, "גם אם אני מרגיש ל{זאת} משהו, זה אומר שהיחסים שלי דפוקים". כל החיים שלי, בהקשר שלך, היו פנטזיה אחת גדולה ומתמשכת. תמיד חשבתי שעוד מעט הכל בינינו יסתדר, תמיד דמיינתי אותנו ביחד, ואת לא יודעת איך זה שימח אותי, כל פעם שצלצל הטלפון כבר דמיינתי את השם שלך על הצג, כבר פינטזתי איך את אומרת לי שיש לך משהו חשוב להגיד לי... כל פעם במסנג'ר שאמרת "תגיד," התחיל לפעום לי הלב בחוזקה למרות שתמיד ידעתי שאת הולכת לשאול שאלה בנוגע למחשבים. כל החיים שלי איתך היו סיפור שאינו נגמר. לפני שנפרדתי מהאקסית, דיברתי איתך כדי להיות בטוח שאני עושה את הדבר הנכון, "עם כל הכאב, בסופו של דבר אתה תצטרך לעשות את מה שיגרום לך להיות מאושר, ולא לה," אמרת. עם כל הכאב, בסופו של דבר אני צריך לעשות את מה שיגרום לי להיות מאושר. וכשאני תמיד כל-כך קרוב אלייך, כל-כך קרוב אבל כל-כך רחוק, אני לעולם לא אצליח להגיע לאושר המיוחל. לא עם כל המטען הרגשי שיש לי אלייך, לא בזמן הקרוב לפחות. במכתב הקודם שכתבתי לך, אז, כשעוד חשבתי שזה יהיה פשוט להפרד מיוזמתי, כתבתי שזה כנראה תחילת הסוף. יכול להיות שמאז ומעולם אני יותר מדי דרמטי, וכל הדיבורים האלה על ה"סוף" הם מה שגרמו לי באמת לסיים את זה. אבל בסופו של דבר, כנראה שאני כן אעשה את מה שכל-כך פחדתי ממנו ופשוט אלך. בלי כעס, בלי עלבון, בלי טינה, בלי אכזבה, בלי כלום. רק עם ההפנמה המאוד-מאוחרת שכל זה לא בריא לי. תודה לך על 8 שנים מדהימות, למדתי ממך באמת המון. שלך, yanivca
את, נראה כאילו כל פעם שאני כותב לך מכתב, אני מגולל את כל ההיסטוריה שלנו. לא יודע למה, אבל זה תמיד יוצא ככה. זה כבר התחיל להיות מיושן, בנאלי, ולא בא לי על זה יותר. אני יודע שאני בחור לא פשוט, שאני יודע לא להסתדר כשבא לי, שאני יכול להיות נודניק, שאני יכול להקים מהומה רבה על לא דבר, אני יודע. אבל כל זה לא מקל על ההתמודדות שלי איתך. תמיד הייתה לי בעיה של תזמון - תמיד באתי או מאוחר מדי, או מוקדם מדי, לעולם לא בזמן הנכון. תמיד אמרתי את הדברים אחרי שהם נהיו לא רלוונטים, תמיד הלכתי דווקא כשהכי היית צריכה אותי ותמיד חזרתי ב"סתם" עוד יום חול. אף פעם לא ידעתי להגיד את המשפט הנכון בזמן הנכון, ותמיד חשבתי בקול את כל מה שלא היה נכון להכנס אליו. את לימדת אותי מה זה לאהוב, מה זה באמת לאהוב. מכל הלב וללא תנאים. אומרים, "אהבה שתלויה בדבר - בטל דבר, בטלה האהבה. ושאינה תלויה בדבר - לא בטלה לעולם". לעולם... למרות שזה יהיה לא נכון להגיד שהיא אינה תלויה בדבר - אחרי הכל, יש את יופייך הכל-כך משגע - את הפנים היפות, את החיוך המאיר, את העיניים התמימות. יש בך את הרצון הטוב לעזור, את הלב הכל-כך רחב שלך, את ההתחשבות שלך באחרים, את האנושיות, את הרגש, פעם, מזמן, הייתי עם השכבה באיזה הרצאה של נער עם תסמונת דאון, וכחלק מהעניין הוא הסביר לנו ממה נובעת תסמונת דאון - הוא אמר, שלבן אדם בלי תסמונת דאון יש 47 כרומוזומים, ולבן אדם עם תסמונת דאון יש 48. (אני לא בטוח בקשר לפרטים הטכניים, אבל זה היה הרעיון) והוא הוסיף, שזה רק הופך אותו ליותר בן-אדם, שיש בו יותר רגש לתת. יש בך את הדאגה והאכפתיות לאחר, לשונה ולחלש, את הרצון לעזור לכולם ולדאוג לכולם, גם אם לפעמים זה מפריע לך בדרכך בשביל הלבנים הצהובות. אני לא חושב שכל זה יעלם כל-כך מהר. אבל אני גם לא בטוח שאני רוצה להיות שם בשביל לבדוק את זה. הרבה מאוד עבר עלינו במרוצת השנים, הרבה מאוד. הרבה כלפי חוץ, אינסוף כלפי פנים, קצת אצלך, המון אצלי. ההבדל הוא - שאני תמיד רציתי לקחת את הקשר למקום אחר, ולך, זה אולי ברור מאליו, היה נוח עם הקשר איפה שהוא היה תמיד. "אולי אנחנו לא צריכים להיות ידידים, אם ככה", אמרת לי לא מזמן, "אולי באמת", עניתי, לא בטוח אם בכלל שמעת. לפני שנפרדתי מהאקסית, דיברתי עם חבר כדי להיות בטוח שאני עושה את הדבר הנכון, "אני מקווה שאתה עושה את זה בגלל איך שאת מרגיש ל{אקסית}, ולא בגלל איך שאתה מרגיש ל{זאת}", הוא אמר. "תאמין לי," ניסיתי לשכנע את עצמי, "זה בגלל מה שאני מרגיש ל{אקסית}". "וחוץ מזה," לא הרפתי, "גם אם אני מרגיש ל{זאת} משהו, זה אומר שהיחסים שלי דפוקים". כל החיים שלי, בהקשר שלך, היו פנטזיה אחת גדולה ומתמשכת. תמיד חשבתי שעוד מעט הכל בינינו יסתדר, תמיד דמיינתי אותנו ביחד, ואת לא יודעת איך זה שימח אותי, כל פעם שצלצל הטלפון כבר דמיינתי את השם שלך על הצג, כבר פינטזתי איך את אומרת לי שיש לך משהו חשוב להגיד לי... כל פעם במסנג'ר שאמרת "תגיד," התחיל לפעום לי הלב בחוזקה למרות שתמיד ידעתי שאת הולכת לשאול שאלה בנוגע למחשבים. כל החיים שלי איתך היו סיפור שאינו נגמר. לפני שנפרדתי מהאקסית, דיברתי איתך כדי להיות בטוח שאני עושה את הדבר הנכון, "עם כל הכאב, בסופו של דבר אתה תצטרך לעשות את מה שיגרום לך להיות מאושר, ולא לה," אמרת. עם כל הכאב, בסופו של דבר אני צריך לעשות את מה שיגרום לי להיות מאושר. וכשאני תמיד כל-כך קרוב אלייך, כל-כך קרוב אבל כל-כך רחוק, אני לעולם לא אצליח להגיע לאושר המיוחל. לא עם כל המטען הרגשי שיש לי אלייך, לא בזמן הקרוב לפחות. במכתב הקודם שכתבתי לך, אז, כשעוד חשבתי שזה יהיה פשוט להפרד מיוזמתי, כתבתי שזה כנראה תחילת הסוף. יכול להיות שמאז ומעולם אני יותר מדי דרמטי, וכל הדיבורים האלה על ה"סוף" הם מה שגרמו לי באמת לסיים את זה. אבל בסופו של דבר, כנראה שאני כן אעשה את מה שכל-כך פחדתי ממנו ופשוט אלך. בלי כעס, בלי עלבון, בלי טינה, בלי אכזבה, בלי כלום. רק עם ההפנמה המאוד-מאוחרת שכל זה לא בריא לי. תודה לך על 8 שנים מדהימות, למדתי ממך באמת המון. שלך, yanivca