בברכת מחשבות פוריות ומעשים מקדמים ...
שלום רב, אני מבינה את התסכול הגדול שלך. כולנו רוצים ילדים החיים באחווה ומתייחסים זה לזה בדרכי נועם. התנהגות היא שפה. הוא מתיחס כך רק לאחיו כי הוא מתכתב אתכם. במשך מספר שנים הבכור זכה למרכזיות ובלעדיות בקשר. הוא חשב לתומו שכך יימשך המצב. עד שמלאו לאחיו שנתיים, הוא כנראה הצליח לאחוז בבכורה, ביחס אוהב, בהרגשה שהוא מועדף, שרואים ומרגישים אותו. כאשר מלאו לאחיו שנתיים הוא התחיל לתפוש יותר מקום, ונפח במרחב המשפחתי. האח התחיל לקבל תשומת לב רבה על יכולותיו, התפתחותו והתנהגותו. בהדרגה הרגיש הבן הבכור שהוא מאבד את מקומו. ואז... הוא התחיל לעסוק בניסוי ותהייה כאשר החידה אותה היה עליו לפתור היא :"איך אשיב לי את הבלעדיות ביחס, או לפחות את תחושת הבלעדיות" ניסיונותיו הניבו פרי. הוא מצא שאלימות נגד אחיו לא תשאיר אתכם אדישים ותספק לו את תחושת השייכות הנכספת. הצורך בהתיחסות אישית הוא כה גדול. שתשומת לב טובה או שלילית היא התיחסות שלא תסולא. אגב, מעניין לתרגל כניסה ל"נעליו" ולחשוב מה הוא חושב? מה הוא מרגיש עם שיטת 5 הדקות? אם תרשי לי לנסות להיות השופר שלו. אני חושבת שהוא מרגיש ברגעים אלה דחוי, לא רצוי, מושפל (נסי לשים עצמך במקומו) זהו זמן נפלא לחשוב על נקמה. בחמש דקות בחדר יש מידה של אלימות. המסקנה:"אצלנו בבית אפשר ומותר לפתור בעיות באלימות" הנה ההורים היודעים והחזקים שלי בוחרים בדרכים אלימות כדי לפתור קונפליקט. ומכאן הדרך להמשיך ולהסלים את ההתנהגות קצרה. מה עושים ? יושבים וחושבים. מה הילד אומר לנו? איזה מסר אנחנו רוצים להעביר? מה שביל הזהב להגיע ליעדים שהצבנו? מה הילד צריך? ילדים זקוקים להרגיש רצויים, להרגיש שמקבלים אותם ללא תנאי, שהם חשובים שרוצים את חברתם. אם את מסכימה לזה אני מזמינה אותך לחשוב על דרכים חלופיות שיאפשרו לילד להרגיש בעל ערך, משמעותי ומועיל. בברכת מחשבות פוריות ומעשים מקדמים עינת גבע.
