אלימות בציורים של הילד

[צריכה עצה1]

עם כל הנאחס...

עדיין אכפת לי ממנו. הוא בסך הכל ילד. לצערי, בעלי לא שותף לדאגותי אלו וכנראה שצריך לקרות עןד משהו כדי שהוא יסכים לעשות עם זה משהו (אחת הסיבות שהוא נמנע היא גרושתו שלא משתפת איתנו פעולה בדברים האלו ובנושאי חינוך בכלל... ובעלי פשוט מרים ידיים מראש).

 

[צריכה עצה1]

ללי, תודה על תשובתך

אני עדיין חושבת מה לעשות עם זה... שאלתי קצת אנשים שיש להם ילדים בני אותו גיל והם אמרו לי שזה לא נורא יוצא דופן - אבל "לא נורא יוצא דופן" לא מרגיע אותי. יכול להיות שאני אמסור ציורים שלו למשהו שמבין קצת יותר, למרות שלא תיהיה לו תמונה מלאה בלי לדבר עם הילד בנוסף. זה מתבשל.... תודה

 

[צריכה עצה1]

אולי באמת אני לא מתחברת אליו ?

ואולי באמת קשה לי איתו ? ואולי אני פשוט באמת מודאגת, גם ממה שעובר עליו וגם מפני ההשפעות של זה על משפחתינו ? תאמיני לי, ואני לא צריכה להתנצל, שיש לנו גם רגעים יפים יחד ואני יודעת להעריך אותם - לא נראה לי מעניין לכתוב אותם כאן. את פנייתי זו כתבתי כדי להתייעץ ולהחכים ובאמת כדי לעשות שינוי עם צריך. הכוונות שלי היו טובות - חבל שאת חושבת שאת יכולה לבקר אותי....

 

[צריכה עצה1]

את מקלה עלי כשאת

כותבת שאת מבינה אותי. לפעמים נדמה לי שאין לי אוזן קשבת בפורום. שמצפים ממך להיות אמא תרזה ובגלל זה אני גם לא כותבת הרבה. אני חושבת שכולנו, או לפחות רובנו, הגיעו לפורום כי היתה להם איזושהי מורכבות שעליה רצו לשמוע חוות דעת נוספות. אני מקבלת את עצתך לגבי הסוגייה שכתבתי עליה. נראה איך הדברים מתפתחים. תודה

 

[azaria]

אני מתחיל לראות נצנוצים בקצה המנהרה.

התחברתי עם אשתי כשהבת שלה היתה בת 4. הילדה התאהבה בי עד כדי כך שביקשה רשות לקרוא לי "אבא", ובמשך השנים הראשונות לא היתה מסוגלת ללכת לישון מבלי שאני אשב לידה ואספר לה סיפור לפני השינה, ועוד ועוד. ואז ככל שהתבגרה, פיתחה אנטי נוראי כלפי. החליטה שאני רשע נורא ואיום, ידעה בביטחון גמור שאני פשוט שונא אותה ומתעלל בה בכוונה, ועוד ועוד כהנה וכהנה. הגיעו הדברים עד כדי כך שהילדה החליטה שאיננה מסוגלת יותר לחיות איתנו באותו בית, ועברה לגור אצל הורי אישתי שגרים במרחק כמה רחובות מאיתנו. ואילו היום - הגברת התגייסה לפני כמה ימים, מתחילים לברוח לה רגעים קטנים של חום ומשפחתיות אפילו כלפי ואיתי. לא שכבר אין פיצוצים וצעקות והאשמות - אבל יש גם רגעים נחמדים של לשבת ולשחק משחק קופסא איתי ועם הילדים הקטנים, של לבלות ערב נעים בבית הורי שלי ולהיות אחת מן המשפחה. ועוד כל מיני הבלחות כאלה שאני רואה בהן "התחלת הסוף". כלומר תחילתו של סוף עידן הכיסוחים. או שמא יש לומר "סופה של ההתחלה"? כלומר סוף התקופה המכוסחת שהיא רק ההתחלה של מערכת היחסים רבת השנים והעשורים שעוד נכונה לנו. אז כן, אני בהחלט מאמין שיש אור שם בקצה המנהרה. (ונא לא לבלבל לי את המוח עם הבדיחה על רכבת האקפרס הדוהרת לקראתי ... )

 

[צריכה עצה1]

אני בונה על זה !

בסוף אנחנו משפחה והוא האח של ילדי....

 

[צריכה עצה1]

תודה

 

[azaria]

לא נראה לי שהייתה ביקורת. פיספסת את העצה שלה

האם תוכלי לשתף באחת מאותם רגעים יפים? כדי שנקבל תמונה יותר אמיתית של הילד, לא יזיק לנו לדעת גם איך הוא ברגעים הטובים שלו. איפה הוא גורם לך חיוך. מה ממעשיו מסב לך אושר. וכו.

 

[azaria]

ההצעות אולי כמו אמא תרזה, אך איש אינו מושלם

גם כשאני כותב תגובות עם גישה חיובית, או הצעות נהדרות על איך להכיל ולקבל ולספוג ולהמשיך גם כשקשה, וכו וכו - אז אני חצי כותב גם לעצמי. הלואי שהייתי מסוגל ליישם בהצלחה אפילו חלק מכל הרעיונות הנהדרים שאני קורא כאן בפורום. הנסיון של כולם כאן רצוף בהשקעות, נסיונות, כשלונות, אכזבות, קשיים, ומה לא. אבל מהסך הכל עולה שהגישה החיובית היא המביאה תוצאות בטווח הארוך. (למשל כמו בסיפור המרגש שללי לא רצתה לספר אבל טוב שסיפרה

) האוזן הקשבת קיימת בהחלט. קוראים את מילותיך. מזדהים עם התחושות, המצוקות והלבטים. כותבים מתוך הלב את מה שחושבים או מרגישים. לפעמים מציעים דרכים של אמא תרזה, ולפעמים מבררים מניעים לא מודעים או השפעות שלא חשבת עליהן. לפעמים חולקים סיפור דומה או דוגמא הפוכה. הכל לפי העניין והכל לפי המגיב. אבל תמיד זה מתוך התחברות אליך ומתוך רצון לתמוך ולסייע. לפחות כך זה בחוויה שלי.

 

[צריכה עצה1]

אלימות בציורים של הילד

הי לחברי הפורום. הייתי רוצה להתייעץ בנסיונם של אחרים. בנו של בעלי, בן 9, ילד מוכשר מאוד, מצייר ציורים אלימים (מוות, שריפות, דם, מכות, כלי נשק וכו'). האם זה נורמלי ? אני יציין שהוא צופה בטלויזיה בלי הגבלה, עד לשעות המאוחרות של הלילה (לנו אין כל שליטה על זה, למעט אחת לשבועיים כשהוא אצלינו). כמו כן, הוא לא ילד אלים (בהתנהגות שלו), הוא אפילו חנון. מה זה אומר ? האם יש מקום לדאגה ?

 

[צריכה עצה1]

לא פספסתי את העצה שלה

אני פועלת על פיה בכל יום שעובר. אכן לא ציירתי את התמונה כולה פה בפורום ואולי נראה שאני "מחפשת" אותו כי אני מציגה את הדברים השליליים שלו. הם אלו שכואבים לי ומקשים עלי את החיים לצדו - מודה. רגעים יפים הם שהוא מצחיק את אחיו הקטן (הבן המשותף לי ולאביו) וגורם לו לאושר. האמת היא שקשה לי להצביע על הרבה קטעים בהם הוא גורם לי לחיוך, אני מודה. אני חושבת שאחת הבעיות היא שאני רואה אותו מעט מאוד ואני לא שותפה במה שקורה לו בחיים - בשמחות ובהתמודדיות ולכן יותר קשה לי להתחבר. אין לי את ההזדמנות לשמוח איתו ולפרגן לו, אני רק חשופה למניפולציות הרגשיות שהוא עושה עלי ועל אבא שלו, לפרצופים, לחוסר שביעות הרצון שלו אחת לשבועיים. הדאגה שלי ממה שהוא מצייר נובעת גם מהדאגה לגבי הרגשות שלו, לגבי מה עובר עליו. אני חייבת לציין, אם זה לא הובן קודם, שאכפת לי ממנו ורוצה בטובתו ובמקביל קשה לי איתו. לא נראה לי שזה סותר.

 

[צריכה עצה1]

הי עזריה

הכוונה שלי ב"אמא תרזה" היא לגבי הרגשות שאני כביכול אמורה להרגיש בסיטואציה שאני נמצאת בה ולא חלילה לעצות ולתובנות שיש לאנשי הפורום לתת - אותן אני מעוד מעריכה ולכן אני עדיין כאן. אני רק אומרת שלפעמים אני מרגישה ששופטים אותי על הרגשות שלי (ומה שמוצג כאן הוא לצערי לרוב שלילי) - שוב, אני מעריכה דעות אנשי הפורום. תודה לכולם

 

[azaria]

את בסדר, וכולנו מרגישים כמוך מפעם לפעם

גם לגבי הילדים הביולוגיים שלי אני חש לפעמים תחושות "לא של אמא תרזה". זה טבעי וזה קורה. השאלה היא איך מתמודדים עם התחושות האלה והאם פועלים לפיהן. (ולצערי גם בזה אני חוטא לפעמים) ולגבי התחושה ששופטים אותך... אני לא יודע לגבי אחרים, אבל אני בהחלט לא שופט אף אחד. אני רק מנסה בדרכי הצולעת לזהות בעיות או מצוקות ולהציע דרכים לשיפור והקלה.

 

[azaria]

נראה לי ששוב את מגיבה להאשמה שלא הייתה.

הכי בבירור אני רואה את זה בשורהת הסיום שלך. "אני חייבת לציין, אם זה לא הובן קודם, שאכפת לי ממנו ורוצה בטובתו ובמקביל קשה לי איתו" זה הובן, וזה ברור לכולנו. אבל כנראה שזו נקודה מאוד רגישה אצלך עצמך. כל מה שנאמר לך הוא שמאחר ואת די מודעת ודי מספרת על דברים שליליים הקשורים לילד - שווה שתנסי אפילו במודע ובמכוון לשים לב גם לדברים חיוביים בקשר אליו. כל פעם שקורה משהו חיובי - תצייני לעצמך "הנה, עכשיו הוא עשה משהו נחמד" או כל אבחנה חיובית אחרת לפי המקרה. וזה יכול להיות בכל סוג של דבר. החל מכך שאמר שלום כשנכנס בדלת וכלה בזר פרחים ענק וריחני ליום הולדתך או ליום האם. פשוט, להתחיל להיות מודעת גם לטוב. ולהתמקד בו. ואולי אפילו להתחיל לשבח אותו על דברים חיוביים. זה כבר יתן לו תמריץ להמשיך ולהתנהג כך. ואולי דרך השינוי הקטן בנקודת המבט שלך תוכלי להביא לשינוי משמעותי בהתנהלותו. ושוב, אין כאן ביקורת על "למה לא היית כך עד עכשיו" וייתכן בכלל שאת כבר עושה את כל מה שהציעו לך כאן, הרי איש לא מכיר אותך ויודע איך מתנהלים הדברים בביתך. כל ההצעות באו ממקום של נסיון לעזור ומתוך התמונה כפי שהצתיירה מן המילים שלך. אז גם אם לך עצמך התמונה לא נראית כזו, קחי בחשבון שכאשר ציירת את התמונה - זה מה שראו אלה שצפו בציור שלך.

 

[צריכה עצה1]

מצטערת אם התנפלתי

זאת אכן נקודה מאוד רגישה אצלי....לא התכוונתי להתנפל. אני באמת משתדלת ולפעמים זה מתסכל שאין פירות לקצור. אני מחמיאה לו, וקונה לו דברים שאני יודעת שיאהב, אני מדברת איתו ומנסה להקדיש לו זמן איכות (קניתי פאזל מהמם כדי שנבנה יחד בימי החורף הקרים) ואני לא נשברת (מנסה). הדאגה שלי לגבי הציורים שלו היא אמיתית ובעלי יודע (אמרתי לו) שאם הוא היה הבן שלי, הייתי לוקחת אותו ואת הציורים לאיבחון !!! אני יהיה מודאגת גם אם הבן שלי יצייר דברים מסוג אלו. אני לוקחת את התגובות בפורום מאוד ברצינות. תודה

 

[azaria]

לא מבין בזה, אבל...

השאלה הראשונה שעולה לי היא, האם הוא מצייר רק אלימות או שמצייר גם דברים אחרים? מה כמות האלימות לעומת האחר? ואני מציע לך לשאול גם בפורום חינוך לגיל הרך ופורומי חינוך והוראה אחרים למיניהם. גננות ומורות (כמובן גם גננים ומורים ) לומדים להבין ציורי ילדים ולזהות סימנים מדאיגים. אולי יוכלו לעזור לך. גם בפורומי תמיכה נפשית או פסיכולוגיה תוכלי אולי למצוא עזרה בפענוח הציורים והבנת משמעותם והשלכותיהם. עומד לי על קצה הלשון של המקלדת לכתוב שטוב שהאלימות אצלו היא בציורים בלבד ושאין לכם מצב של אלימות פיזית ממש - אבל אני לא מספיק מבין בעניינים האלה. אולי הציורים מרמזים על אלימות רבה שנצברת אצלו בבטן ומחפשת דרכים להתפרץ. כשהציור לא יהיה מספיק לפריקת לחץ האלימות אולי תחטפו פתאום פרץ זעם ואלימות "בלתי צפוי"... שווה לברר עם מי שיותר מבין בתחום.

 

[צריכה עצה1]

הוא מצייר גם דברים אחרים אבל

בעיקר, לאחרונה, אלימות ודמויות כוחניות, גדולות והרסניות. תודה על עצתך, אני ישתמש בה.

 

[Master Stav]

לא צרי לדאוג

בני בן ה5 הוא בן על כול המשתמע מכך .... הוא אוהב חרבות תוכניות של בנים מצייר דברים שנחשבים לאלימים פניתי אל פסיכולוג ישלים שאיתרע מזלו הוא חבר טוב שלי .... הוא ישב עם הילד ...הגיע אלינו לביקור והתסכל עליו ....דיבר איתו שמע אותו אחר כך הסתכל עלי ואמר ...זה בן ....יש לך בנות אתה עוד לא רגיל ככה הוא בונה את עולמו הגברי ....זה שהבת שלך משחקת בבראצ' ברבי וכדומה לא הציק לך ? אלימות ? אחהל דרך להוציא אותה ...שלח אותו לשיעורי קראטה .....או קפוארה