שלום לקוראי הפורום הנאמנים, אחרי הפסקה קצרה, אני חוזר לרשום בפורום את דעתי על המרוצים השונים.
באליפות העולם השנה יש לנו סיבוב של 27 ק"מ שכולל עליות לא פשוטות: עליה אחת רשמית של 1.4 ק"מ בשיפוע ממוצע של 9.1% ועוד הרבה עליות קטנות של כ-0.5 ק"מ (וכמובן הירידות שמביאות את הרוכבים בדיוק לנקודת ההתחלה של המסלול). כמו כן, לפני ההגעה לסיבובים של ציריך, יש מסלול בשטחים הפתוחים שגם הוא גבעי/הררי באופיו.
מרוצי הג'וניורס והאנדר, שהיו מרתקים כשלעצמם בזכות האגרסיביות המתמדת של המשתתפים, הוכיחו לנו כמה המסלול הזה קשה וסלקטיבי ומשאיר בסיום רק את הרוכבים החזקים ביותר.
במרוץ הג'וניורס, שהתקיים בתנאי גשם, ניצח האיטלקי לורנצו פין. הוא הוכיח רכיבה התקפית. תקף בתחילה אך הרודפים סגרו אליו ואז, קרוב יותר לסיום, תקף שוב ולאף רוכב לא הייתה תשובה והוא סיים בפער מרשים של 2:05 דקות מהמקום השני (הבריטי גרינדלי) כשהוא חוגג כל הקילומטר האחרון, כלומר הפער היה יכול להיות גדול יותר.
מישראל רכבו רועי אדינגר ועומר רמון. שניהם סיימו את המסלול של 127.2 ק"מ. רועי אדינגר רכב בצורה מצויינת והיה קרוב לקדמת הדבוקה במשך זמן גדול מהמרוץ. בשני הסיבובים האחרונים הוא נחלש וסיים במקום ה-43, בפיגור של 11:13 דק' מהמנצח, יחד עם אחת הדבוקות שעשו את דרכן לסיום בתנאים הקשים.
עומר רמון סיים במקום ה-86, בפיגור של 25:11 דקות. את המרוץ סיימו 90 רוכבים מתוך בערך 160 רוכבים שזינקו.
לדעתי, ההישג של רועי אדינגר הוא מכובד מאוד, בהינתן המסלול המאתגר ומזג האוויר המאתגר. לרכוב בגשם בתוך דבוקה זה דבר שהרוכבים הישראלים הצעירים לא מורגלים בו. אולי התנסו בכך במרוצים בבלגיה שלפעמים מגיעים אליהם, אבל מדובר במיומנות שצריך לרכוש ביותר מהתנסות אחת או שתיים.
במרוץ ה-U23 שוב ראינו רכיבה אגרסיבית. גם כאן היה גשם לאורך המרוץ שלווה ברוח בינונית. במרוץ ניצח הגרמני ניקלס ברנס שרוכב בקבוצת העתודה של לידל-טרק. הניצחון שלו הפתיע את השדרים כי היו במתמודדים ב-50 הק"מ האחרונים שמות מפורסמים יותר כמו יאן כריסטן השוויצרי (מקום 4), ג'ו בלקמור הבריטי שרוכב ב-IPT (מקום 5), איזאק דל טורו המקסיקני שרוכב באמירויות (מקום 6) ומרטין סוורצ'ק הסלובקי (מדליית כסף לפני שנה וגם השנה) ויארנו וידר הבלגי בן ה-18(מקום 7 והרבה עבודה ברדיפה). המנצח הגרמני היה חזק מאוד בסיום. למרות גופו הגדול יחסית (גובה 1.95 מ'), תקף בעליה האחרונה ורק סוורצ'ק הסלובקי הצליח לגשר אליו, אך בספרינט הסיום הוא נכנע לעוצמה של ברנס הגרמני, שגם אחרי הסיום נראה מאושש, כאילו יש לו כוח להמשיך עוד 10 ק"מ.
את ישראל ייצג אמרי פיינגזיכט, שרוכב בקבוצת העתודה של IPT (מאותה קבוצה רכב גם הפורטוגלי לימה שסיים במקום ה-22). אם המטרה במרוץ הייתה להראות את דגל ישראל בימי מלחמה אלו, אז אופן הרכיבה שלו מובן לי. אם המטרה הייתה לנסות לעשות הישג ספורטיבי, או לפחות להשלים את המסלול בתנאים קשים אלו, אז אופן הרכיבה אינו מובן לי. עם הזינוק למסלול באורך של 173.6 ק"מ, החלו ניסיונות בריחה. פיינגזיכט היה אחד הבולטים ביוזמות לעיצוב קבוצת בריחה. בסיום יצאה בריחה של רוכב אמריקאי ושל ניו זילנדי שלא החזיקה יותר מדי זמן מעמד.
במרוץ חד-יומי קשה כל כך, כשהרוכבים הם עדיין בגדר סייחים צעירים הנוטים להתלהבות, ברור שכל בריחה דינה להיסגר אחרי כמה עשרות קילומטר בודדים ומי שהיה באותה בריחה, דינו נחרץ לסבול מעייפות בהמשך המרוץ ומן הסתם לפגוע במיקום הסופי של הרוכב. בכניסה לסיבוב הראשון או השני בציריך (כבר לא זוכר, אם כי ניתן לבדוק את הכל ב-TISSOT TIMIN) הוא כבר נראה בדבוקה השנייה ולבסוף הורד מהמסלול יחד עם רוכבים רבים אחרים. את המסלול סיימו 103 רוכבים מתוך בערך מספר כפול של רוכבים שזינקו אליו.
אם מדובר בנבחרת שיש לה כמה רוכבים, כמו ארה"ב לדוגמא, זה ברור למה היא שולחת רוכבים לבריחות כחלק מהטקטיקה שלה. אם מדובר בנבחרת שיש לה רוכב אחד, שהוא מעוניין להשיג הישג ספורטיבי לא רק להראות את החולצה, לא ברור לי למה הוא יוזם בריחות 170 ק"מ מהסיום. אם היה רוכב כמו אדינגר ומנסה להיות בין ה-30 הראשונים בדבוקה בכל מצב, גם כשיש בריחות, היה אולי משלים את המסלול. נכון שזו מטרה לא מספיק מאתגרת להשלים את המסלול, אך בואו נודה על האמת. במסלול של ציריך, ברמת הרוכבים שלנו ובכישוריהם ובכושרם, זו צריכה להיות המטרה של כל רוכב ישראלי.
היום מתקיים מרוץ הנשים ומייצגות את ישראל רותם גפינוביץ ואדר שריקי. אני מאחל להן בהצלחה. וכן, השלמת המסלול תהיה הישג.
באליפות העולם השנה יש לנו סיבוב של 27 ק"מ שכולל עליות לא פשוטות: עליה אחת רשמית של 1.4 ק"מ בשיפוע ממוצע של 9.1% ועוד הרבה עליות קטנות של כ-0.5 ק"מ (וכמובן הירידות שמביאות את הרוכבים בדיוק לנקודת ההתחלה של המסלול). כמו כן, לפני ההגעה לסיבובים של ציריך, יש מסלול בשטחים הפתוחים שגם הוא גבעי/הררי באופיו.
מרוצי הג'וניורס והאנדר, שהיו מרתקים כשלעצמם בזכות האגרסיביות המתמדת של המשתתפים, הוכיחו לנו כמה המסלול הזה קשה וסלקטיבי ומשאיר בסיום רק את הרוכבים החזקים ביותר.
במרוץ הג'וניורס, שהתקיים בתנאי גשם, ניצח האיטלקי לורנצו פין. הוא הוכיח רכיבה התקפית. תקף בתחילה אך הרודפים סגרו אליו ואז, קרוב יותר לסיום, תקף שוב ולאף רוכב לא הייתה תשובה והוא סיים בפער מרשים של 2:05 דקות מהמקום השני (הבריטי גרינדלי) כשהוא חוגג כל הקילומטר האחרון, כלומר הפער היה יכול להיות גדול יותר.
מישראל רכבו רועי אדינגר ועומר רמון. שניהם סיימו את המסלול של 127.2 ק"מ. רועי אדינגר רכב בצורה מצויינת והיה קרוב לקדמת הדבוקה במשך זמן גדול מהמרוץ. בשני הסיבובים האחרונים הוא נחלש וסיים במקום ה-43, בפיגור של 11:13 דק' מהמנצח, יחד עם אחת הדבוקות שעשו את דרכן לסיום בתנאים הקשים.
עומר רמון סיים במקום ה-86, בפיגור של 25:11 דקות. את המרוץ סיימו 90 רוכבים מתוך בערך 160 רוכבים שזינקו.
לדעתי, ההישג של רועי אדינגר הוא מכובד מאוד, בהינתן המסלול המאתגר ומזג האוויר המאתגר. לרכוב בגשם בתוך דבוקה זה דבר שהרוכבים הישראלים הצעירים לא מורגלים בו. אולי התנסו בכך במרוצים בבלגיה שלפעמים מגיעים אליהם, אבל מדובר במיומנות שצריך לרכוש ביותר מהתנסות אחת או שתיים.
במרוץ ה-U23 שוב ראינו רכיבה אגרסיבית. גם כאן היה גשם לאורך המרוץ שלווה ברוח בינונית. במרוץ ניצח הגרמני ניקלס ברנס שרוכב בקבוצת העתודה של לידל-טרק. הניצחון שלו הפתיע את השדרים כי היו במתמודדים ב-50 הק"מ האחרונים שמות מפורסמים יותר כמו יאן כריסטן השוויצרי (מקום 4), ג'ו בלקמור הבריטי שרוכב ב-IPT (מקום 5), איזאק דל טורו המקסיקני שרוכב באמירויות (מקום 6) ומרטין סוורצ'ק הסלובקי (מדליית כסף לפני שנה וגם השנה) ויארנו וידר הבלגי בן ה-18(מקום 7 והרבה עבודה ברדיפה). המנצח הגרמני היה חזק מאוד בסיום. למרות גופו הגדול יחסית (גובה 1.95 מ'), תקף בעליה האחרונה ורק סוורצ'ק הסלובקי הצליח לגשר אליו, אך בספרינט הסיום הוא נכנע לעוצמה של ברנס הגרמני, שגם אחרי הסיום נראה מאושש, כאילו יש לו כוח להמשיך עוד 10 ק"מ.
את ישראל ייצג אמרי פיינגזיכט, שרוכב בקבוצת העתודה של IPT (מאותה קבוצה רכב גם הפורטוגלי לימה שסיים במקום ה-22). אם המטרה במרוץ הייתה להראות את דגל ישראל בימי מלחמה אלו, אז אופן הרכיבה שלו מובן לי. אם המטרה הייתה לנסות לעשות הישג ספורטיבי, או לפחות להשלים את המסלול בתנאים קשים אלו, אז אופן הרכיבה אינו מובן לי. עם הזינוק למסלול באורך של 173.6 ק"מ, החלו ניסיונות בריחה. פיינגזיכט היה אחד הבולטים ביוזמות לעיצוב קבוצת בריחה. בסיום יצאה בריחה של רוכב אמריקאי ושל ניו זילנדי שלא החזיקה יותר מדי זמן מעמד.
במרוץ חד-יומי קשה כל כך, כשהרוכבים הם עדיין בגדר סייחים צעירים הנוטים להתלהבות, ברור שכל בריחה דינה להיסגר אחרי כמה עשרות קילומטר בודדים ומי שהיה באותה בריחה, דינו נחרץ לסבול מעייפות בהמשך המרוץ ומן הסתם לפגוע במיקום הסופי של הרוכב. בכניסה לסיבוב הראשון או השני בציריך (כבר לא זוכר, אם כי ניתן לבדוק את הכל ב-TISSOT TIMIN) הוא כבר נראה בדבוקה השנייה ולבסוף הורד מהמסלול יחד עם רוכבים רבים אחרים. את המסלול סיימו 103 רוכבים מתוך בערך מספר כפול של רוכבים שזינקו אליו.
אם מדובר בנבחרת שיש לה כמה רוכבים, כמו ארה"ב לדוגמא, זה ברור למה היא שולחת רוכבים לבריחות כחלק מהטקטיקה שלה. אם מדובר בנבחרת שיש לה רוכב אחד, שהוא מעוניין להשיג הישג ספורטיבי לא רק להראות את החולצה, לא ברור לי למה הוא יוזם בריחות 170 ק"מ מהסיום. אם היה רוכב כמו אדינגר ומנסה להיות בין ה-30 הראשונים בדבוקה בכל מצב, גם כשיש בריחות, היה אולי משלים את המסלול. נכון שזו מטרה לא מספיק מאתגרת להשלים את המסלול, אך בואו נודה על האמת. במסלול של ציריך, ברמת הרוכבים שלנו ובכישוריהם ובכושרם, זו צריכה להיות המטרה של כל רוכב ישראלי.
היום מתקיים מרוץ הנשים ומייצגות את ישראל רותם גפינוביץ ואדר שריקי. אני מאחל להן בהצלחה. וכן, השלמת המסלול תהיה הישג.
