אלכוהול. סמים. וחוסר חשק להסתכל קדימה
בת 30
אני כותבת את זה בכל מקום אפשרי כי אני מחפשת נואשות מישהו שישכנע אותי אחרת
אני רוצה גם לומר שאני באה מבית טוב בלי בעיות. כולם במשפחה אנשים אחראים וישנה אהבה גדולה שלא קשה לראות.
אני מצטערת על החפירה, אני פשוט חייבת להוציא את זה, לספר, בלי להחסיר פרטים.
בגיל מאוד צעיר התחלתי לעשן סיגריות (13) בגיל 14 התחלתי לעשן מריחואנה ולשתות אלכוהול
נתפסתי מאוד על האלכוהול ומגיל 14 ועד 17 הייתי שותה 2-3 פעמים בשבוע.
בגיל 17 עזבתי את בית הספר והתחלתי לשתות הרבה כמעט בכל יום.
מהצבא השתחררתי מאוד מהר על 21. מאז ועד גיל 24 שתיתי על בסיס יומי. מריחואנה הייתי מעשנת כשהיה ניתן להשיג. לעיתים רחוקות מאוד הייתי עושה קוק. וכל מיני ניסיונות פה ושם.
אף פעם לא היו רואים עלי שאני מסטולה/ שיכורה. אף אחד לא ידע שמשהו לא בסדר איתי. אף אחד.
בגיל 24 החלטתי שאני חייבת להפסיק עם ההרגל הדפוק הזה והפסקתי לשתות.
אני כבר אז הייתי בטוחה שאני אלכוהוליסטית, אבל הגמילה לא ארכה יותר מ30 שעות. הכל היה חלק כי אני פשוט החלטתי בתוך תוכי לא לשתות יותר.
מגיל 24 ועד גיל 29 לא שתיתי בכלל בכלל, אפילו לא לגימה.
במשך כל הזמן הזה נכנסתי לדיכאון עמוק המשכתי בטיפולים (שעשיתי שנים לפני) והתחלתי בין היתר טיפולים בכדורים.
בגיל 29 התחלתי שוב לעשן מריחואנה, אבל במידה נכונה, כמו שצריך.
לאט לאט התחלתי להבין שהשילוב בין כדור ספציפי למריחואנה גורם לי לאבד את החושים, וזה הפך למנהג יומיומי. לפעמים הייתי מגדילה מינונים כדי להרגיש יותר מסטולה, וכשזה לא היה עושה את העבודה עד הסוף הייתי "מנשנשת" כדורי שינה.
כבר שנה שלמה יש לי שעה קבועה ביום שאז אני לוקחת כדורי שינה, כדורים פסיכיאטרים וגראס.
שבוע שעבר נפגשתי עם כמה חברים, נשברתי ושתיתי אלכוהול. נהנתי מכל רגע והרגשתי שוב את הימים שהיו. באותו לילה ששתיתי היו לי כבר בגוף יותר מידי כדורים, ועוד עישנתי ושתיתי אלכוהול.
שרדתי עד שעה 1 בלילה, ב1 הגוף שלי בקושי זז. המשכתי לחייך אבל בפנים ידעתי שאני עוד שניה יכולה לקרוס.
לא הצלחתי להקיא ונאבקתי בעצמי (התחושה היא לא כמו להיות שיכור).
לאחר מכן התחלתי להזיעה זיעה קרה, ולא היה אכפת לי.
אני מספרת את זה כי אני רוצה לספר על המחשבות שהיו לי בוקר אחרי- קמתי שבר כלי, אבל כלום כבר לא היה חשוב. לא היה אכפת לי שהרגשתי ככה, לא היה אכפת לי אם ארגיש שוב ככה.
לא היה אכפת לי מהכאבים המטורפים שהיו לי בגוף. לא היה אכפת לי להראות את הפרצוף המחוק שלי להורים שלי. לא היה אכפת לי מכלום.
מאותו יום ועד היום אני עם אותה תחושה. פשוט לא אכפת לי.
אני יודעת שבראש שלכם אתם מציירים עכשיו בחורה שנראת מבוגרת ועייפה שכל היום מתנדנדת מצד לצד.
אני בחורה מושכת וחברותית. אני חייכנית ומשתלבת. אף אחד לא יודע אף פעם שאני לא מאופסת.
כל חיי החזקתי את עצמי מלעשות את הצעד ולגעת בסמים שבאמת יגמרו אותי.
ובכנות מוחלטת- לא נגעתי בזה כי פחדתי להרוס את עצמי בשביל המשפחה. ולא בשבילי.
היום אני כבר מבינה שלא אוכל להמשיך לעשות דברים רק בשבילם ושאני צריכה לעשות את זה בשבילי. אבל בשבילי אין יותר כלום, אם הטיפולים וכלום לא הלך-אני לא רואה עתיד אמיתי. ואני בסדר לגמרי עם התחושה הזאת.
אני לוקחת את הכדורים שלי ומעשנת והמוח המעוות שלי לא מפסיק לחשוב על לנסות להוציא מרשם לאוקסיקודון (אני יכולה להוציא מרשם). ומשם המחשבה קופצת בכלל ל-"אם כבר לאבד את עצמי אז עד הסוף" ואני המחשבות
שלי מחפשות דבר אחד שהוא יותר חזק מאוקסיקודון (אני אפילו מתביישת להגיד את השם). ושם, במחשבה הזאת.. לא אכפת לי אם זה מה שבאמת יהיה. אני כאילו מחכה שזה יגיע.
אני לא צריכה שתספרו לי עד כמה שזה לא בריא ועד כמה שזה מזיק- אני מודעת לזה. ולא אכפת לי. לא אכפת לי אבל בתוך תוכי אני עדיין מחפשת תירוץ אמיתי כדי לא לעשות את זה.
לאנשים יש כל מיני תירוצים-אהבה, קריירה, עתיד למשפחה או לא יודעת, אצלי אין כלום, אני צריכה את זה.
אני כותבת את זה כשאינני מאופסת. מתחננת שמישהו יעיר את הצד ההגיוני שבי.
למה אני לא מרגישה שזה לא תקין לרצות ליפול לשם? למה???
בת 30
אני כותבת את זה בכל מקום אפשרי כי אני מחפשת נואשות מישהו שישכנע אותי אחרת
אני רוצה גם לומר שאני באה מבית טוב בלי בעיות. כולם במשפחה אנשים אחראים וישנה אהבה גדולה שלא קשה לראות.
אני מצטערת על החפירה, אני פשוט חייבת להוציא את זה, לספר, בלי להחסיר פרטים.
בגיל מאוד צעיר התחלתי לעשן סיגריות (13) בגיל 14 התחלתי לעשן מריחואנה ולשתות אלכוהול
נתפסתי מאוד על האלכוהול ומגיל 14 ועד 17 הייתי שותה 2-3 פעמים בשבוע.
בגיל 17 עזבתי את בית הספר והתחלתי לשתות הרבה כמעט בכל יום.
מהצבא השתחררתי מאוד מהר על 21. מאז ועד גיל 24 שתיתי על בסיס יומי. מריחואנה הייתי מעשנת כשהיה ניתן להשיג. לעיתים רחוקות מאוד הייתי עושה קוק. וכל מיני ניסיונות פה ושם.
אף פעם לא היו רואים עלי שאני מסטולה/ שיכורה. אף אחד לא ידע שמשהו לא בסדר איתי. אף אחד.
בגיל 24 החלטתי שאני חייבת להפסיק עם ההרגל הדפוק הזה והפסקתי לשתות.
אני כבר אז הייתי בטוחה שאני אלכוהוליסטית, אבל הגמילה לא ארכה יותר מ30 שעות. הכל היה חלק כי אני פשוט החלטתי בתוך תוכי לא לשתות יותר.
מגיל 24 ועד גיל 29 לא שתיתי בכלל בכלל, אפילו לא לגימה.
במשך כל הזמן הזה נכנסתי לדיכאון עמוק המשכתי בטיפולים (שעשיתי שנים לפני) והתחלתי בין היתר טיפולים בכדורים.
בגיל 29 התחלתי שוב לעשן מריחואנה, אבל במידה נכונה, כמו שצריך.
לאט לאט התחלתי להבין שהשילוב בין כדור ספציפי למריחואנה גורם לי לאבד את החושים, וזה הפך למנהג יומיומי. לפעמים הייתי מגדילה מינונים כדי להרגיש יותר מסטולה, וכשזה לא היה עושה את העבודה עד הסוף הייתי "מנשנשת" כדורי שינה.
כבר שנה שלמה יש לי שעה קבועה ביום שאז אני לוקחת כדורי שינה, כדורים פסיכיאטרים וגראס.
שבוע שעבר נפגשתי עם כמה חברים, נשברתי ושתיתי אלכוהול. נהנתי מכל רגע והרגשתי שוב את הימים שהיו. באותו לילה ששתיתי היו לי כבר בגוף יותר מידי כדורים, ועוד עישנתי ושתיתי אלכוהול.
שרדתי עד שעה 1 בלילה, ב1 הגוף שלי בקושי זז. המשכתי לחייך אבל בפנים ידעתי שאני עוד שניה יכולה לקרוס.
לא הצלחתי להקיא ונאבקתי בעצמי (התחושה היא לא כמו להיות שיכור).
לאחר מכן התחלתי להזיעה זיעה קרה, ולא היה אכפת לי.
אני מספרת את זה כי אני רוצה לספר על המחשבות שהיו לי בוקר אחרי- קמתי שבר כלי, אבל כלום כבר לא היה חשוב. לא היה אכפת לי שהרגשתי ככה, לא היה אכפת לי אם ארגיש שוב ככה.
לא היה אכפת לי מהכאבים המטורפים שהיו לי בגוף. לא היה אכפת לי להראות את הפרצוף המחוק שלי להורים שלי. לא היה אכפת לי מכלום.
מאותו יום ועד היום אני עם אותה תחושה. פשוט לא אכפת לי.
אני יודעת שבראש שלכם אתם מציירים עכשיו בחורה שנראת מבוגרת ועייפה שכל היום מתנדנדת מצד לצד.
אני בחורה מושכת וחברותית. אני חייכנית ומשתלבת. אף אחד לא יודע אף פעם שאני לא מאופסת.
כל חיי החזקתי את עצמי מלעשות את הצעד ולגעת בסמים שבאמת יגמרו אותי.
ובכנות מוחלטת- לא נגעתי בזה כי פחדתי להרוס את עצמי בשביל המשפחה. ולא בשבילי.
היום אני כבר מבינה שלא אוכל להמשיך לעשות דברים רק בשבילם ושאני צריכה לעשות את זה בשבילי. אבל בשבילי אין יותר כלום, אם הטיפולים וכלום לא הלך-אני לא רואה עתיד אמיתי. ואני בסדר לגמרי עם התחושה הזאת.
אני לוקחת את הכדורים שלי ומעשנת והמוח המעוות שלי לא מפסיק לחשוב על לנסות להוציא מרשם לאוקסיקודון (אני יכולה להוציא מרשם). ומשם המחשבה קופצת בכלל ל-"אם כבר לאבד את עצמי אז עד הסוף" ואני המחשבות
שלי מחפשות דבר אחד שהוא יותר חזק מאוקסיקודון (אני אפילו מתביישת להגיד את השם). ושם, במחשבה הזאת.. לא אכפת לי אם זה מה שבאמת יהיה. אני כאילו מחכה שזה יגיע.
אני לא צריכה שתספרו לי עד כמה שזה לא בריא ועד כמה שזה מזיק- אני מודעת לזה. ולא אכפת לי. לא אכפת לי אבל בתוך תוכי אני עדיין מחפשת תירוץ אמיתי כדי לא לעשות את זה.
לאנשים יש כל מיני תירוצים-אהבה, קריירה, עתיד למשפחה או לא יודעת, אצלי אין כלום, אני צריכה את זה.
אני כותבת את זה כשאינני מאופסת. מתחננת שמישהו יעיר את הצד ההגיוני שבי.
למה אני לא מרגישה שזה לא תקין לרצות ליפול לשם? למה???
