"אלמה רוזה מווינה ל- אושוויץ"
סיימתי עתה לקרוא את הספר, בשם הנ"ל, של ריצ'רד ניומן ו- קארן קירטלי, שתורגם מאנגלית. הספר מלווה את אלמה מיום הולדתה, עד להבאתה לאושוויץ, הקמת תזמורת הנשים שם על ידה ומותה. רוזה נולדה בווינה העליזה למשפחה מוזיקלית מהוללת. הוריה ואח"כ היא היו בפסגת עולם המוסיקה והתרבות. שמות כמו שטראוס, וגנר, מאהלר, טוסקניני, פרנץ ורפל, תומאס מאן הם מקצת האנשים שהיו בין ידידיהם או מכריהם. אבל...הוריה היו יהודים. ובאוסטריה הקתולית היתה אנטישמיות קשה. שם גם ינק היטלר את מקורותיו. הנאציזם לא נולד יש מאין. הנה קטע: "קרל לוגר, ראש העיר הפופולרי מאז 1987, היה אנטישמי מושבע ואחד ממיסדי המפלגה הסוציאליסטית הנוצרית, מבשרת הנאציזם. עיתונים אנטישמיים מחו על מינויים של יהודים למשרות גבוהות, במיוחד בתחומי האמנות, בטענה שהיהודים משתלטים עליהם" [עמ' 26]. זה הביא את שני הוריה להתנצר, כך שאלמה נולדה נוצריה. היא היתה כנרית יוצאת דופן, הקימה תזמורת משלה והייתה מפורסמת בכל אירופה. אלא שלפי חוקי נירנברג היתה אלמה יהודיה וזה הביא אותה בסופו של דבר לאושוויץ. ובאושוויץ נפלה לפלנטה אחרת. הרי קטע: "בירקנאו הפך לבית המוות היעיל ביותר שהוקם אי פעם. ארבע מתוך חמש המשרפות של אושוויץ-בירקנאו היו ממוקמות כאן, והאוויר היה מזוהם בלי הפוגה מעשן שחור סמיך עלה מהארובות. תאי הגזים החדשים נבנו מתחת למשרפות והיו מוסתרים חלקית, מעליות נשאו את הגוויות למעל. המשרפות פעלו עשרים וארבע שעות ביממה; כל אחת מהן היתה מסוגלת לשרוף חמשת אלפים גופות ליום. נאמר על אושוויץ, שבשיאו היה מנגנון מוות המסוגל לטפל בעשרים אלף קורבנות בכל עשרים וארבע שעות" [עמ' 219]. באוירה זו קיבלה אלמה כינור. תחילה ניגנה בבלוק 10, - הוא בלוק הניסויים המפורסם. היא הוכרה מיד וניתן לה להקים תזמורת, שניגנה בפני חולים ואנשי ס.ס. מסתבר שמנגלה היה חובב מוזיקה וכך גם סדיסטים אחרים. התזמורת שוכנה בבלוק מיוחד ואלמה זכתה לתואר שאף אסיר לא זכה לו באושוויץ: "פראו אלמה". התזמורת והרמה המוזיקלית הפכו אצלה לאובססיה. אלמה מתה מסיבה בלתי ידועה, אך רוב הנגנות ניצלו. סיפורה של התזמורת פורסם לראשונה בפאריז ע"י אחת מנגניה ופרטים שונים שנויים במחלוקת בין הניצולות. למשל: האם ניגנה התזמורת כאשר הגיע "חומר" חדש? הספר כה קשה, שדילגתי שוב ושוב על תאורים שונים. לא הייתי מסוגל לקרוא הכל. המחברים עשו עבודת נמלים: נפגשו עם ניצולות, אספו חומר ממקורות שונים וכך נוצר ספר שהוא גם נורא וגם מייגע בפרטים שונים. היש עוד עם שיש לו סיפורים שכאלה?
סיימתי עתה לקרוא את הספר, בשם הנ"ל, של ריצ'רד ניומן ו- קארן קירטלי, שתורגם מאנגלית. הספר מלווה את אלמה מיום הולדתה, עד להבאתה לאושוויץ, הקמת תזמורת הנשים שם על ידה ומותה. רוזה נולדה בווינה העליזה למשפחה מוזיקלית מהוללת. הוריה ואח"כ היא היו בפסגת עולם המוסיקה והתרבות. שמות כמו שטראוס, וגנר, מאהלר, טוסקניני, פרנץ ורפל, תומאס מאן הם מקצת האנשים שהיו בין ידידיהם או מכריהם. אבל...הוריה היו יהודים. ובאוסטריה הקתולית היתה אנטישמיות קשה. שם גם ינק היטלר את מקורותיו. הנאציזם לא נולד יש מאין. הנה קטע: "קרל לוגר, ראש העיר הפופולרי מאז 1987, היה אנטישמי מושבע ואחד ממיסדי המפלגה הסוציאליסטית הנוצרית, מבשרת הנאציזם. עיתונים אנטישמיים מחו על מינויים של יהודים למשרות גבוהות, במיוחד בתחומי האמנות, בטענה שהיהודים משתלטים עליהם" [עמ' 26]. זה הביא את שני הוריה להתנצר, כך שאלמה נולדה נוצריה. היא היתה כנרית יוצאת דופן, הקימה תזמורת משלה והייתה מפורסמת בכל אירופה. אלא שלפי חוקי נירנברג היתה אלמה יהודיה וזה הביא אותה בסופו של דבר לאושוויץ. ובאושוויץ נפלה לפלנטה אחרת. הרי קטע: "בירקנאו הפך לבית המוות היעיל ביותר שהוקם אי פעם. ארבע מתוך חמש המשרפות של אושוויץ-בירקנאו היו ממוקמות כאן, והאוויר היה מזוהם בלי הפוגה מעשן שחור סמיך עלה מהארובות. תאי הגזים החדשים נבנו מתחת למשרפות והיו מוסתרים חלקית, מעליות נשאו את הגוויות למעל. המשרפות פעלו עשרים וארבע שעות ביממה; כל אחת מהן היתה מסוגלת לשרוף חמשת אלפים גופות ליום. נאמר על אושוויץ, שבשיאו היה מנגנון מוות המסוגל לטפל בעשרים אלף קורבנות בכל עשרים וארבע שעות" [עמ' 219]. באוירה זו קיבלה אלמה כינור. תחילה ניגנה בבלוק 10, - הוא בלוק הניסויים המפורסם. היא הוכרה מיד וניתן לה להקים תזמורת, שניגנה בפני חולים ואנשי ס.ס. מסתבר שמנגלה היה חובב מוזיקה וכך גם סדיסטים אחרים. התזמורת שוכנה בבלוק מיוחד ואלמה זכתה לתואר שאף אסיר לא זכה לו באושוויץ: "פראו אלמה". התזמורת והרמה המוזיקלית הפכו אצלה לאובססיה. אלמה מתה מסיבה בלתי ידועה, אך רוב הנגנות ניצלו. סיפורה של התזמורת פורסם לראשונה בפאריז ע"י אחת מנגניה ופרטים שונים שנויים במחלוקת בין הניצולות. למשל: האם ניגנה התזמורת כאשר הגיע "חומר" חדש? הספר כה קשה, שדילגתי שוב ושוב על תאורים שונים. לא הייתי מסוגל לקרוא הכל. המחברים עשו עבודת נמלים: נפגשו עם ניצולות, אספו חומר ממקורות שונים וכך נוצר ספר שהוא גם נורא וגם מייגע בפרטים שונים. היש עוד עם שיש לו סיפורים שכאלה?