אל גאוצ´ו
לאל גאוצ´ו הלכתי עם דלורית - ידידה טובה שלי שהולכת לעבור ניתוח מסוים וזו הייתה ארוחת השחיתות האחרונה שלה (אל תשאלו שאלות ואני לא אצטרך לשקר). קודם כל הארוחה הייתה על חשבונה, שזה כבר טוב, והייתה שחיתותית (כלומר – מנה ראשונה, עיקרית וקינוח) לחלוטין שזה מאוד טוב בשביל הבטן האפרסמונית שלי. בדרך למסעדה, כשאספתי אותה, נלחצנו מעט מהמחשבה שאולי היה צריך להזמין מקום וכשנגיע נגורש בבושת פנים. לא כך היה הדבר שכן המסעדה הייתה ריקה כמעט לחלוטין. בפעם האחרונה שהייתי באל גאוצ´ו הייתי בערך בן 10 וזה היה באילת. אני זוכר שהוריי דיברו ימים על המסעדה הזאת כאל "הדובדבן שבקצפת" ובתור ילד ידעתי מייד שהכוונה לבשר. אנחנו משפחה של קניבלים. מאז עברו הרבה שנים והרבה סטייקים ואל גאוצ´ו נשאר בזיכרוני כאיזה "דובדבן בשרי על קצפת פרווה" שכן ידעתי שהמסעדה הזו כשרה ולסטייקים לבנים אין שום סיכוי להופיע בתפריט. אנחנו בחרנו ללכת לסניף בראשל"צ שנמצא באזור התעשייה. כשנכנסים לסניף מגיעים לחדר ובו בעיקר תפאורה. יש שם ערימות חציר מרובעות, עגלת סוסים ותפאורה אותנטית (ארגנטינאית?). כשעולים במדרגות לקומה השניה מגיעים למסעדה עצמה שהייתה כאמור, כמעט ריקה לחלוטין. המסעדה מעוצבת בסגנון ייחודי ומאוד חביב. החל מהמנורות על התקרה וכלה בפסלונים המיוחדים שנמצאים שם הכל נותן תחושה אמיתית של אותנטיות (שוב, לא יודע אם ארגנטינאית). "מעשנים או לא-מעשנים?" שאלה אותנו המארחת הנחמדה בכניסה (חכי חכי כמה נציק לך בהמשך). ביקשנו לשבת באזור ללא מעשנים. האווירה במקום הייתה שקטה ונחמדה. חלונות ענקיים משקיפים על הכביש המהיר של אזור התעשייה ראשון – לא נוף מדהים אבל בכל זאת נחמד. מהשלט שהיה על השולחן למדנו שיש שם עסקית שנראתה דיי משתלמת בשביל 60 שקל אבל רק בימי חול ובשעות ספציפיות. ואז הגיע התפריט. "על מה את ממליצה?" שאלה דלורית את המלצרית ובתגובה זכתה להרצאה מפורטת על סוגי הסטייקים השונים ובאיזה מיקום גיאוגרפי עליהם נמצא השומן. הודנו לה במבוכה ואחרי כמה דקות הבנו שההסבר הזה לא עזר לנו להחליט. לבסוף הזמנתי סטייק אנטרקוט 250 גרם (59 ש"ח) ואילו דלורית סטייק צ´וריסו 300 גרם (65 ש"ח). "ותשני לו את ההזמנה ל 350 גרם" נבחה לכיוון המלצרית מבלי להתייעץ איתי בכלל. לא התנגדתי (69 ש"ח). כתוספת היו האופציות מגוונות: תפוחי אדמה. הבחירה הייתה בין צ´יפס, תפו"א אפוי ומשהו שנקרא סלטניה. "מה זה?" התחצפה דלורית "אלו הן פרוסות תפוחי אדמה עם שום ופטרוזיליה" ענתה המלצרית ולפני שהספיקה לסיים נכנסה דלורית לדבריה "כן! כן! את זה אני רוצה!". ההזמנה נרשמה. "לבשר לוקח בערך 20 דקות להגיע, תרצו בינתיים מנות ראשונות?" סחטה מאתנו המלצרית עוד 60 שקל. לקחנו אמפנדס פטריות לדלורית ואחד עם תירס בשבילי (30 שקל). לגבי השתייה (קולה), שכנעה אותנו המלצרית לקחת כוסות של ליטר במקום כוסות רגילות אך היא הגיעה עם גליל ארוך בצורה מפלצתית מלא בקולה ועם קש ענקי וכשדלורית ראתה זאת מייד פרצה ב"לא לא לא לא" ארוך שהחזיר את המלצרית בבושת פנים אל המטבח כדי לחזור עם כוסות רגילות. לאחר מכן הוגש לנו, מבלי שנבקש, כיכר של פוקצ´ה עם חמאת שום (אבל פרווה, כי כשר), ממרח נוסף כנראה עם מיונז, וצ´מיצ´ורי, שזה מעיין מטבל ארגנטינאי. היה טעים. בינתיים הגיעו האמפנדס. זוהי גרסה ארגנטינאית של סמבוסק במבחר מילויים אבל עם בצק שונה – יותר קריספי ופחות סופגנייתי. הוא היה קטן בשביל 30 שקל וטעמו לא היה יותר מבסדר. צורפו אליו עגבניות שרי קטנטנות וטבעות בצל חי על מצע חסה. בזמן הלעיסה הסתבר לי שמשולחן סמוך אלינו עולים ריחות סיגריה עזים וזאת למרות שביקשנו בפירוש לשבת באזור ללא עישון. זה קצת הוציא לי את התיאבון והמלצרית מייד זומנה כדי להעביר אותנו מקום. עברנו למקום אחר והמלצרית העמוסה בעקבותינו. אחרי שסיימנו בגאווה את האמפנדס הגיע הבשר. המלצרית הניחה פלטה ענקית מחוממת במרכז השולחן ועליה שני נתחי הסטייקים הענקיים שלנו. האמת – לא האמנתי. זה היה כמו בפרסומת בדיוק. עבה, עסיסי, עם סימני הצלייה של הגריל ומדיף ריחות מעוררי תיאבון. וכל זה עוד לפני שטעמנו. כל סטייק הגיע עם קערת סלט שהיה בו בעיקר חסה ובצל וקערית רוטב על בסיס מיונז שהיה תוספת נחוצה ביותר. כמו כן קיבלנו שנינו שתי פלטות עץ וסכין קצבים כדי לחתוך באכזריות את הבשר עליו. שחיתות או לא שחיתות? גם הסלטניה שלנו הגיע וממנו טעמנו ראשון. לא משהו בכלל. תפוחי האדמה היו תפלים, השום היה גס והפטרוזיליה לא התחברה. היה עדיף צ´יפס פשוט וסתמי. הסלט עצמו גם לא הלהיב למרות הרוטב שהוסיף. ואז פנינו אל הבשר. אוווו הבשר… הבשר היה מ-ד-ה-י-ם. אין מה לומר. הוא היה עסיסי, רך, עבה וטעים בצורה בלתי רגילה. שני קניבלים שכמותנו, הורדנו את כל הסטייק אל פלטת העץ והמלצרית שעברה לידנו יעצה לנו לקחת חתיכה כל פעם ולהשאירו על הפלטה המרכזית כדי שיישאר חם. האמת – הגיוני. לא אשכח את הבעת הסיפוק העז על פניה של דלורית לאחר הביס הראשון מהבשר. מבט שרק אפרסמונים כמוני יכולים להבין. הוא היה באמת משובח. אני ידוע כחובב בשר, אבל אני אוהב את שלי ללא שום זיק של בשר נא כלומר – WELL DONE (עשוי היטב). בתפריט היה מצוין שהבשרים מגיעים מדיום ושאם רוצים אחרת יש לומר למלצרית. כמו כן היה כתוב בפירוש: וול דן לא מומלץ! ואני – תלמיד טוב שכמותי, קיבלתי את ההמלצה. ואכן הסטייק היה אדמדם מבפנים אבל מאוד טעים. ובכל זאת לאחר כמה חתיכות הצטברה על פלטת העץ שלי שלולית אדומה שאני לא יכול להימנע מלקרוא לה דם. וזה מאוד הוריד לי את התיאבון. ושוב חזרה המלצרית למטבח עם הסטייקים… ושוב הגיעה איתם בחזרה נטולי דם (כך היא טענה, אבל לא ממש. לא נורא) וחזרנו לטרוף. אם לא ציינתי זאת מקודם, הבשר היה משובח. הערב שלי ושל דלורית התחלק לשני חצאים: לפני הסטייקים ואחרי הסטייקים. מאותו שלב התחיל החצי של אחרי הסטייקים שהתאפיין בחיוכים בלתי רצוניים, כבדות תהומית, כאבי בטן של שובע ולעתיד גם גיהוקים ארוכי טווח בטעם שום. בטח נראה לכם שזה מנע אותנו מלהזמין קינוח. הצחקתם אותנו. לפני זה רק היינו צריכים לטרטר את המלצרית עוד קצת כי רצינו לראות כמה יוצא החשבון בלי הקינוחים. ראינו והתפעלנו. תפריט הקינוחים הזדרז והגיע מהר לשולחן ע"י המלצרית שהתחילה להראות כבר סימני תשישות. התפריטים לא הראו מבחר גדול במיוחד ואז גם גילינו שהתפריטים שלנו שונים ביניהם בדבר אחד - המחיר. כשציינו זאת בפני המלצרית, אמרה מייד: אתם צודקים. וכשהגישה לנו את המנות – קרפ ארגנטינאי במילוי ריבת חלב, אמרה שהמחיר יהיה הנמוך מבין השניים (20 שקל). הקרפ לא היה טוב. לצידו היו שני פסי קצפת שזוהו בודאות כקצפת צמחית של ריץ´ שמגיעה במיכל ספריי (אחת מהסטיות שלי, אל תשאלו. אבל תאמינו לי, זאת הקצפת הזאת). הקרפ היה קרפ וריבת החלב מקופסה. וזה היה בדיוק כמו שזה נשמע – מתוק מאוד וסתמי מאוד. הוא הגיע בחוכמה, עם שתי כוסות מים קטנות שלא הספיקו ונאלצנו לטרטר את המלצרית המסכנה עוד כמה פעמים כדי למלא את הכוסות במים. לבסוף הוזמן החשבון שהסתכם ב 280 ש"ח כולל 12% טיפ שאותו התעקשתי לשלם (הראתי לה מה זה. שמתי 20 שקל. אני לא אתן לאף אחד לשלם עלי). במבטי פחד מתואמים ניסינו לקום מהשולחן אך הגוף לא הגיב. בסוף הצלחנו להתרומם ולזחול לעבר המכונית תוך השמעת אנקות כאב שמחות. "אני לא אוכלת בשר בחיים!!" אמרה דלורית עובדה נכונה. "גם אני" הוספתי. "כן בטח! צחקה השווארמה של היום למחרת שתקעתי. יצאנו מאושרים מאוד. הביקור באל גאוצ´ו היה מאוד חוויתי ומשמח בשביל שנינו. השירות היה מעולה. טרטרנו את המלצרית המון פעמים אבל החיוך לא ירד לה מהפנים והיא הייתה נעימה ועניינית ואף הפגינה ידע רב בתפריט. ציון לשבח! האוכל חוץ מהבשר לא היה כל כך טוב, אבל ניתן לצפות לזה ממסעדה שמתמחה בבשר. את המומחיות שלה היא הוכיחה בגדול. תבואו על בטן ריקה.
לאל גאוצ´ו הלכתי עם דלורית - ידידה טובה שלי שהולכת לעבור ניתוח מסוים וזו הייתה ארוחת השחיתות האחרונה שלה (אל תשאלו שאלות ואני לא אצטרך לשקר). קודם כל הארוחה הייתה על חשבונה, שזה כבר טוב, והייתה שחיתותית (כלומר – מנה ראשונה, עיקרית וקינוח) לחלוטין שזה מאוד טוב בשביל הבטן האפרסמונית שלי. בדרך למסעדה, כשאספתי אותה, נלחצנו מעט מהמחשבה שאולי היה צריך להזמין מקום וכשנגיע נגורש בבושת פנים. לא כך היה הדבר שכן המסעדה הייתה ריקה כמעט לחלוטין. בפעם האחרונה שהייתי באל גאוצ´ו הייתי בערך בן 10 וזה היה באילת. אני זוכר שהוריי דיברו ימים על המסעדה הזאת כאל "הדובדבן שבקצפת" ובתור ילד ידעתי מייד שהכוונה לבשר. אנחנו משפחה של קניבלים. מאז עברו הרבה שנים והרבה סטייקים ואל גאוצ´ו נשאר בזיכרוני כאיזה "דובדבן בשרי על קצפת פרווה" שכן ידעתי שהמסעדה הזו כשרה ולסטייקים לבנים אין שום סיכוי להופיע בתפריט. אנחנו בחרנו ללכת לסניף בראשל"צ שנמצא באזור התעשייה. כשנכנסים לסניף מגיעים לחדר ובו בעיקר תפאורה. יש שם ערימות חציר מרובעות, עגלת סוסים ותפאורה אותנטית (ארגנטינאית?). כשעולים במדרגות לקומה השניה מגיעים למסעדה עצמה שהייתה כאמור, כמעט ריקה לחלוטין. המסעדה מעוצבת בסגנון ייחודי ומאוד חביב. החל מהמנורות על התקרה וכלה בפסלונים המיוחדים שנמצאים שם הכל נותן תחושה אמיתית של אותנטיות (שוב, לא יודע אם ארגנטינאית). "מעשנים או לא-מעשנים?" שאלה אותנו המארחת הנחמדה בכניסה (חכי חכי כמה נציק לך בהמשך). ביקשנו לשבת באזור ללא מעשנים. האווירה במקום הייתה שקטה ונחמדה. חלונות ענקיים משקיפים על הכביש המהיר של אזור התעשייה ראשון – לא נוף מדהים אבל בכל זאת נחמד. מהשלט שהיה על השולחן למדנו שיש שם עסקית שנראתה דיי משתלמת בשביל 60 שקל אבל רק בימי חול ובשעות ספציפיות. ואז הגיע התפריט. "על מה את ממליצה?" שאלה דלורית את המלצרית ובתגובה זכתה להרצאה מפורטת על סוגי הסטייקים השונים ובאיזה מיקום גיאוגרפי עליהם נמצא השומן. הודנו לה במבוכה ואחרי כמה דקות הבנו שההסבר הזה לא עזר לנו להחליט. לבסוף הזמנתי סטייק אנטרקוט 250 גרם (59 ש"ח) ואילו דלורית סטייק צ´וריסו 300 גרם (65 ש"ח). "ותשני לו את ההזמנה ל 350 גרם" נבחה לכיוון המלצרית מבלי להתייעץ איתי בכלל. לא התנגדתי (69 ש"ח). כתוספת היו האופציות מגוונות: תפוחי אדמה. הבחירה הייתה בין צ´יפס, תפו"א אפוי ומשהו שנקרא סלטניה. "מה זה?" התחצפה דלורית "אלו הן פרוסות תפוחי אדמה עם שום ופטרוזיליה" ענתה המלצרית ולפני שהספיקה לסיים נכנסה דלורית לדבריה "כן! כן! את זה אני רוצה!". ההזמנה נרשמה. "לבשר לוקח בערך 20 דקות להגיע, תרצו בינתיים מנות ראשונות?" סחטה מאתנו המלצרית עוד 60 שקל. לקחנו אמפנדס פטריות לדלורית ואחד עם תירס בשבילי (30 שקל). לגבי השתייה (קולה), שכנעה אותנו המלצרית לקחת כוסות של ליטר במקום כוסות רגילות אך היא הגיעה עם גליל ארוך בצורה מפלצתית מלא בקולה ועם קש ענקי וכשדלורית ראתה זאת מייד פרצה ב"לא לא לא לא" ארוך שהחזיר את המלצרית בבושת פנים אל המטבח כדי לחזור עם כוסות רגילות. לאחר מכן הוגש לנו, מבלי שנבקש, כיכר של פוקצ´ה עם חמאת שום (אבל פרווה, כי כשר), ממרח נוסף כנראה עם מיונז, וצ´מיצ´ורי, שזה מעיין מטבל ארגנטינאי. היה טעים. בינתיים הגיעו האמפנדס. זוהי גרסה ארגנטינאית של סמבוסק במבחר מילויים אבל עם בצק שונה – יותר קריספי ופחות סופגנייתי. הוא היה קטן בשביל 30 שקל וטעמו לא היה יותר מבסדר. צורפו אליו עגבניות שרי קטנטנות וטבעות בצל חי על מצע חסה. בזמן הלעיסה הסתבר לי שמשולחן סמוך אלינו עולים ריחות סיגריה עזים וזאת למרות שביקשנו בפירוש לשבת באזור ללא עישון. זה קצת הוציא לי את התיאבון והמלצרית מייד זומנה כדי להעביר אותנו מקום. עברנו למקום אחר והמלצרית העמוסה בעקבותינו. אחרי שסיימנו בגאווה את האמפנדס הגיע הבשר. המלצרית הניחה פלטה ענקית מחוממת במרכז השולחן ועליה שני נתחי הסטייקים הענקיים שלנו. האמת – לא האמנתי. זה היה כמו בפרסומת בדיוק. עבה, עסיסי, עם סימני הצלייה של הגריל ומדיף ריחות מעוררי תיאבון. וכל זה עוד לפני שטעמנו. כל סטייק הגיע עם קערת סלט שהיה בו בעיקר חסה ובצל וקערית רוטב על בסיס מיונז שהיה תוספת נחוצה ביותר. כמו כן קיבלנו שנינו שתי פלטות עץ וסכין קצבים כדי לחתוך באכזריות את הבשר עליו. שחיתות או לא שחיתות? גם הסלטניה שלנו הגיע וממנו טעמנו ראשון. לא משהו בכלל. תפוחי האדמה היו תפלים, השום היה גס והפטרוזיליה לא התחברה. היה עדיף צ´יפס פשוט וסתמי. הסלט עצמו גם לא הלהיב למרות הרוטב שהוסיף. ואז פנינו אל הבשר. אוווו הבשר… הבשר היה מ-ד-ה-י-ם. אין מה לומר. הוא היה עסיסי, רך, עבה וטעים בצורה בלתי רגילה. שני קניבלים שכמותנו, הורדנו את כל הסטייק אל פלטת העץ והמלצרית שעברה לידנו יעצה לנו לקחת חתיכה כל פעם ולהשאירו על הפלטה המרכזית כדי שיישאר חם. האמת – הגיוני. לא אשכח את הבעת הסיפוק העז על פניה של דלורית לאחר הביס הראשון מהבשר. מבט שרק אפרסמונים כמוני יכולים להבין. הוא היה באמת משובח. אני ידוע כחובב בשר, אבל אני אוהב את שלי ללא שום זיק של בשר נא כלומר – WELL DONE (עשוי היטב). בתפריט היה מצוין שהבשרים מגיעים מדיום ושאם רוצים אחרת יש לומר למלצרית. כמו כן היה כתוב בפירוש: וול דן לא מומלץ! ואני – תלמיד טוב שכמותי, קיבלתי את ההמלצה. ואכן הסטייק היה אדמדם מבפנים אבל מאוד טעים. ובכל זאת לאחר כמה חתיכות הצטברה על פלטת העץ שלי שלולית אדומה שאני לא יכול להימנע מלקרוא לה דם. וזה מאוד הוריד לי את התיאבון. ושוב חזרה המלצרית למטבח עם הסטייקים… ושוב הגיעה איתם בחזרה נטולי דם (כך היא טענה, אבל לא ממש. לא נורא) וחזרנו לטרוף. אם לא ציינתי זאת מקודם, הבשר היה משובח. הערב שלי ושל דלורית התחלק לשני חצאים: לפני הסטייקים ואחרי הסטייקים. מאותו שלב התחיל החצי של אחרי הסטייקים שהתאפיין בחיוכים בלתי רצוניים, כבדות תהומית, כאבי בטן של שובע ולעתיד גם גיהוקים ארוכי טווח בטעם שום. בטח נראה לכם שזה מנע אותנו מלהזמין קינוח. הצחקתם אותנו. לפני זה רק היינו צריכים לטרטר את המלצרית עוד קצת כי רצינו לראות כמה יוצא החשבון בלי הקינוחים. ראינו והתפעלנו. תפריט הקינוחים הזדרז והגיע מהר לשולחן ע"י המלצרית שהתחילה להראות כבר סימני תשישות. התפריטים לא הראו מבחר גדול במיוחד ואז גם גילינו שהתפריטים שלנו שונים ביניהם בדבר אחד - המחיר. כשציינו זאת בפני המלצרית, אמרה מייד: אתם צודקים. וכשהגישה לנו את המנות – קרפ ארגנטינאי במילוי ריבת חלב, אמרה שהמחיר יהיה הנמוך מבין השניים (20 שקל). הקרפ לא היה טוב. לצידו היו שני פסי קצפת שזוהו בודאות כקצפת צמחית של ריץ´ שמגיעה במיכל ספריי (אחת מהסטיות שלי, אל תשאלו. אבל תאמינו לי, זאת הקצפת הזאת). הקרפ היה קרפ וריבת החלב מקופסה. וזה היה בדיוק כמו שזה נשמע – מתוק מאוד וסתמי מאוד. הוא הגיע בחוכמה, עם שתי כוסות מים קטנות שלא הספיקו ונאלצנו לטרטר את המלצרית המסכנה עוד כמה פעמים כדי למלא את הכוסות במים. לבסוף הוזמן החשבון שהסתכם ב 280 ש"ח כולל 12% טיפ שאותו התעקשתי לשלם (הראתי לה מה זה. שמתי 20 שקל. אני לא אתן לאף אחד לשלם עלי). במבטי פחד מתואמים ניסינו לקום מהשולחן אך הגוף לא הגיב. בסוף הצלחנו להתרומם ולזחול לעבר המכונית תוך השמעת אנקות כאב שמחות. "אני לא אוכלת בשר בחיים!!" אמרה דלורית עובדה נכונה. "גם אני" הוספתי. "כן בטח! צחקה השווארמה של היום למחרת שתקעתי. יצאנו מאושרים מאוד. הביקור באל גאוצ´ו היה מאוד חוויתי ומשמח בשביל שנינו. השירות היה מעולה. טרטרנו את המלצרית המון פעמים אבל החיוך לא ירד לה מהפנים והיא הייתה נעימה ועניינית ואף הפגינה ידע רב בתפריט. ציון לשבח! האוכל חוץ מהבשר לא היה כל כך טוב, אבל ניתן לצפות לזה ממסעדה שמתמחה בבשר. את המומחיות שלה היא הוכיחה בגדול. תבואו על בטן ריקה.
