masha sans bear
Active member
רבע לשמונה בערב, עוד לא לילה, אבל כבר חשוך ואין הרבה אנשים ברחוב, הולכת לי לתומי בדרך הביתה, מוסיקה באוזניות, מישהו ניגש אליי ומנסה לדבר איתי. אני מוציאה אוזניה ואז הוא שואל איך להגיע לרחוב x. מתגנבת המחשבה שזה pickup line, שהוא מנסה להתחיל איתי, אבל אני נותנת לו ליהנות מהספק, אומרת שאני מצטערת אבל לא מכירה את הרחוב (זו האמת), מחזירה את האוזניה וממשיכה ללכת.
פתאום אני קולטת שהוא הולך לידי ואני שומעת אותו אומר משהו על הרחוב או על השכונה, לא שמעתי. אני מוציאה שוב אוזניה ומראה לו אותה. אומרת לו די בתקיפות "אני לא שומעת אותך" וממשיכה ללכת. הוא מברבר משהו על זה שהוא הלך לאיבוד והפלאפון שבק חיים ואני מבינה שאני צריכה להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. אז אני פותחת גוגל מפס ואומרת לו "פה ישר, שם שמאלה, ימינה והגעת".
הוא מתחיל ללכת לכיוון שאמרתי לו ואני כמעט נושמת לרווחה, אלא שבזווית העין אני רואה שהוא חוזר על עקבותיו, והנה הוא לידי, שואל מאיפה אני חוזרת בשעה כזאת. אני מעמידה פנים שאני מתעסקת בפלאפון ומתחילה ללכת יותר מהר. ממציאה איזה שקר. הוא שואל לשמי, משקרת. ואז, כמובן, כמו שחשדתי מלכתחילה, המחמאות המצוצות מהאצבע וה"בא לך אולי להכיר". "אני לא מחפשת להכיר, שיהיה לך המשך ערב נעים" וממשיכה ללכת. לא רוצה להיות גסת רוח כי הוא לא נראה לי מאה אחוז והדבר האחרון שאני רוצה זה לעצבן אותו. אלא שהוא לא מפסיק! "למה לא?" "בואי נדבר".
אני מעמידה פנים שנכנסת לי שיחה ו"עונה": "היי. כן כן אני בדרך אליך. עוד 5 דק' אצלך". ורק אחרי זה הוא סוף סוף הולך.
וזה קורה בשכונה שקטה וטובה לכאורה בעיר מרכזית במרכז הארץ.
פחד אלוהים.
מעולם לא הגדרתי את עצמי כפמיניסטית וההתנהגות של חברות תנועת ה-metoo נראתה לי מבישה, אבל אני מתחילה לחשוב שאולי יש צדק בדבריהן (גם אם ההתנהלות שלהן לא משהו).
הרי איך זה ייתכן שאני לא יכולה ללכת ברחוב בשמונה בערב בלי להיות מוטרדת ולפחד שיעשו לי משהו?
פתאום אני קולטת שהוא הולך לידי ואני שומעת אותו אומר משהו על הרחוב או על השכונה, לא שמעתי. אני מוציאה שוב אוזניה ומראה לו אותה. אומרת לו די בתקיפות "אני לא שומעת אותך" וממשיכה ללכת. הוא מברבר משהו על זה שהוא הלך לאיבוד והפלאפון שבק חיים ואני מבינה שאני צריכה להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. אז אני פותחת גוגל מפס ואומרת לו "פה ישר, שם שמאלה, ימינה והגעת".
הוא מתחיל ללכת לכיוון שאמרתי לו ואני כמעט נושמת לרווחה, אלא שבזווית העין אני רואה שהוא חוזר על עקבותיו, והנה הוא לידי, שואל מאיפה אני חוזרת בשעה כזאת. אני מעמידה פנים שאני מתעסקת בפלאפון ומתחילה ללכת יותר מהר. ממציאה איזה שקר. הוא שואל לשמי, משקרת. ואז, כמובן, כמו שחשדתי מלכתחילה, המחמאות המצוצות מהאצבע וה"בא לך אולי להכיר". "אני לא מחפשת להכיר, שיהיה לך המשך ערב נעים" וממשיכה ללכת. לא רוצה להיות גסת רוח כי הוא לא נראה לי מאה אחוז והדבר האחרון שאני רוצה זה לעצבן אותו. אלא שהוא לא מפסיק! "למה לא?" "בואי נדבר".
אני מעמידה פנים שנכנסת לי שיחה ו"עונה": "היי. כן כן אני בדרך אליך. עוד 5 דק' אצלך". ורק אחרי זה הוא סוף סוף הולך.
וזה קורה בשכונה שקטה וטובה לכאורה בעיר מרכזית במרכז הארץ.
פחד אלוהים.
מעולם לא הגדרתי את עצמי כפמיניסטית וההתנהגות של חברות תנועת ה-metoo נראתה לי מבישה, אבל אני מתחילה לחשוב שאולי יש צדק בדבריהן (גם אם ההתנהלות שלהן לא משהו).
הרי איך זה ייתכן שאני לא יכולה ללכת ברחוב בשמונה בערב בלי להיות מוטרדת ולפחד שיעשו לי משהו?
