אל תטעה בי שאני שותקת.
כמו פצוע בצד הדרך שאינו מוצא בו כוחות לזעוק לעזרה ולבטא את כאבו, כך אני מחרישה. השארת אותי מוטלת בצד הדרך והלכת. ומאז אני על הארץ. מיום שהודעת על לכתך איני מוצאת עוד את מקומי. הלכת לאיבוד עוד לפני. ראיתי זאת כשיצאת מגבולות עצמך והתקשיתי לזאת בך עוד את אישי האהוב. ואני בעקבותיך בתוך הבלבול. רק עכשיו אני מתחילה לצאת מההלם שתקף אותי למשמע ההחלטה. לקחתי לי כמה ימים לעכל ולהבין לפני שאגיב. לכאורה הכל ממשיך להתנהל כרגיל, עבודה לימודים, חיים בשגרה. אני אפילו משתדלת לחייך כרגיל, אך מי שיביט עמוק בעיני לא ימצא בהן שוב את אותו הזיק. איני עליזה כבעבר וכלום לא מלהיב אותי יותר. אני משתדלת להיות עסוקה כל העת כדי לברוח ממחשבות נוגות. משננת לעצמי שרצוי להדחיק ומהר. להזדרז ולקבור את כל הזכרונות. לטפל בכאב עוד לפני שהוא יופיע ויציף. ובעיקר להתנתק. אבל אני מרגישה שאני הולכת ונחנקת. אותו גוש מוכר התמקם לו בגרוני והחל לחנוק אותי. והדמעות כל העת על הסף, מבקשות לפרוק את הכאב הגדול, לשטוף ולהתנקות. אך אני עוצרת אותן בכל כוחי, לא רוצה לרחם על עצמי. והמאבק היום יומי הזה בכאב ועל השליטה העצמית, מתיש את כוחותיי. אבל עכשיו כשאני כותבת לך, אני מרשה לעצמי לבכות לראשונה, כל כך עצוב לי... אני מכבדת את בקשתך. ויותר מזה, אני מכבדת אותך. אני יודעת שצעד דרסטי זה קשה מבחינתך כמו קריעת ים סוף. ודאי הגיע כאקט של אין ברירה. אתה צודק, לעיתים באמת אין כל ברירה אחרת. יכולנו להמשיך ולהתנגד לכל מהלך של שינוי כפי שנהגנו בעבר, יכולנו להאחז זה בזו יהא המחיר אשר יהא, אבל בחרנו בפתרון הנכון. לפעמים צריך לדעת מתי לשחרר ולהרפות, ולתת לדברים ללכת בדרכם. יכול להיות שכשחשבת על היום בו ניפרד, חשבת עליו כמוני כעל ``הגרוע מכל``. אולי עוד נגלה שההתמודדות עם החרדות והשאלות של ``לפני`` היתה גדולה ומפחידה פי כמה מן הקשיים והעצב שנצטרך להתמודד איתם ``אחרי``. עוד יום יבוא ונראה שהחיים לא נעצרו, והשמיים לא נפלו, ועולם כמנהגו נוהג. (דבר מאוד מוזר קרה לי מיום שהלכת. איני יכולה לחוש יותר בטעמו של משקה ה``קוקה קולה``. לא נפגע לי חוש הטעם או הריח, אך את הטעם הזה איני יכולה לזהות עוד. אני יודעת שמכנים אותו בפרסומות ``טעם החיים``, אך אני מתקשה להאמין שכזה חיבור אסוציטאיבי התרחש לו בחלקים הלא מודעים של נפשי.) איני מבקשת ממך עוד דבר. כל מה שרציתי וביקשתי נתת לי, ומעבר. לא חלמתי שתהיה לי איתך תקופה כה מדהימה. רק בקשה קטנה לי אליך, בכל מה שתעשה הלאה ועם חייך שלך, תדאג תמיד שיהיה לך טוב, שים דגש על החופש הפנימי שלך לבחור במה שיהפוך אותך לאדם מאושר ושלם. אל תתן לאף אחד, אפילו לקרובים לך ביותר לשלול ממך את זכות בסיסית זו. אל תניח לאיש לעמוד בדרכך. כולל לא לי. שמור על עצמך. כי אני בגלל המרחק לא אוכל יותר לשמור עליך. היה שלום אהובי. היה לנו טוב. נהיה לנו רע.
כמו פצוע בצד הדרך שאינו מוצא בו כוחות לזעוק לעזרה ולבטא את כאבו, כך אני מחרישה. השארת אותי מוטלת בצד הדרך והלכת. ומאז אני על הארץ. מיום שהודעת על לכתך איני מוצאת עוד את מקומי. הלכת לאיבוד עוד לפני. ראיתי זאת כשיצאת מגבולות עצמך והתקשיתי לזאת בך עוד את אישי האהוב. ואני בעקבותיך בתוך הבלבול. רק עכשיו אני מתחילה לצאת מההלם שתקף אותי למשמע ההחלטה. לקחתי לי כמה ימים לעכל ולהבין לפני שאגיב. לכאורה הכל ממשיך להתנהל כרגיל, עבודה לימודים, חיים בשגרה. אני אפילו משתדלת לחייך כרגיל, אך מי שיביט עמוק בעיני לא ימצא בהן שוב את אותו הזיק. איני עליזה כבעבר וכלום לא מלהיב אותי יותר. אני משתדלת להיות עסוקה כל העת כדי לברוח ממחשבות נוגות. משננת לעצמי שרצוי להדחיק ומהר. להזדרז ולקבור את כל הזכרונות. לטפל בכאב עוד לפני שהוא יופיע ויציף. ובעיקר להתנתק. אבל אני מרגישה שאני הולכת ונחנקת. אותו גוש מוכר התמקם לו בגרוני והחל לחנוק אותי. והדמעות כל העת על הסף, מבקשות לפרוק את הכאב הגדול, לשטוף ולהתנקות. אך אני עוצרת אותן בכל כוחי, לא רוצה לרחם על עצמי. והמאבק היום יומי הזה בכאב ועל השליטה העצמית, מתיש את כוחותיי. אבל עכשיו כשאני כותבת לך, אני מרשה לעצמי לבכות לראשונה, כל כך עצוב לי... אני מכבדת את בקשתך. ויותר מזה, אני מכבדת אותך. אני יודעת שצעד דרסטי זה קשה מבחינתך כמו קריעת ים סוף. ודאי הגיע כאקט של אין ברירה. אתה צודק, לעיתים באמת אין כל ברירה אחרת. יכולנו להמשיך ולהתנגד לכל מהלך של שינוי כפי שנהגנו בעבר, יכולנו להאחז זה בזו יהא המחיר אשר יהא, אבל בחרנו בפתרון הנכון. לפעמים צריך לדעת מתי לשחרר ולהרפות, ולתת לדברים ללכת בדרכם. יכול להיות שכשחשבת על היום בו ניפרד, חשבת עליו כמוני כעל ``הגרוע מכל``. אולי עוד נגלה שההתמודדות עם החרדות והשאלות של ``לפני`` היתה גדולה ומפחידה פי כמה מן הקשיים והעצב שנצטרך להתמודד איתם ``אחרי``. עוד יום יבוא ונראה שהחיים לא נעצרו, והשמיים לא נפלו, ועולם כמנהגו נוהג. (דבר מאוד מוזר קרה לי מיום שהלכת. איני יכולה לחוש יותר בטעמו של משקה ה``קוקה קולה``. לא נפגע לי חוש הטעם או הריח, אך את הטעם הזה איני יכולה לזהות עוד. אני יודעת שמכנים אותו בפרסומות ``טעם החיים``, אך אני מתקשה להאמין שכזה חיבור אסוציטאיבי התרחש לו בחלקים הלא מודעים של נפשי.) איני מבקשת ממך עוד דבר. כל מה שרציתי וביקשתי נתת לי, ומעבר. לא חלמתי שתהיה לי איתך תקופה כה מדהימה. רק בקשה קטנה לי אליך, בכל מה שתעשה הלאה ועם חייך שלך, תדאג תמיד שיהיה לך טוב, שים דגש על החופש הפנימי שלך לבחור במה שיהפוך אותך לאדם מאושר ושלם. אל תתן לאף אחד, אפילו לקרובים לך ביותר לשלול ממך את זכות בסיסית זו. אל תניח לאיש לעמוד בדרכך. כולל לא לי. שמור על עצמך. כי אני בגלל המרחק לא אוכל יותר לשמור עליך. היה שלום אהובי. היה לנו טוב. נהיה לנו רע.