אל תיתן לי להוליך אותך שולל.....
אנא, שמע את אשר אני לא אומר אל תיתן לי להוליך אותך שולל, אל תיתן למסיכה שאני חובש להוליך אותך שולל, משום שאני אמנם חובש מסיכות, מסיכות שאני פוחד להסיר. למדתי להעמיד פנים, אך אנא, אל תלך שולל. אני יוצר את הרושם שאני בטוח, שהכל בהיר ושלם אצלי, בחוץ ובפנים, כאילו שהחיים שקטים ואני שולט , ואין לי צורך באיש. אל תאמין לזה, אנא, אל תאמין! על פני השטח לא ניתן להבחין, פני השטח הם מסיכה, מסיכה המשתנה תמיד. מתחת לה אין רגיעה, אין השלמה ואין בטחון. מתחת לה נמצא האני אמיתי, הנמצא במבוכה, בפחד, בבדידות, אך אני מסתיר זאת, אינני רוצה שאיש ידע על כך. אני נרעד לעצם המחשבה כי חולשתי תתגלה. משום כך אני יוצר מסיכה, כדי להסתתר מאחוריה, חזות מפוכחת העוזרת לי להעמיד פנים ולהתגונן מהצצה, היודעת ורואה. אך אני כבר יודע כי הצצה זו היא ,אולי, הדבר היחיד היכול לעזור לי, להשתחרר מחומות בית הכלא אשר בניתי לעצמי, להסיר את המחסומים אשר חונקים אותי, אך אינני אומר לך זאת, אינני מעז, אני פוחד.... אני פוחד שאחרי ההצצה שלך לא תבוא אהבה וקבלה, אני פוחד כי לא תעריך אותי, כי תצחק, תלגלג ואולי תרחק ממני. אני פוחד , כי עמוק עמוק בתוכי אני מרגיש כלא כלום, שאינני טוב דיי, ושאותי אתה תדחה. וכך אני משחק את משחקיי מעמידי הפנים והמייאשים, עם חזות בטוחה מבחוץ, ובפנים - ילד רועד! וחיי הופכים להיות הצגה, אני מפטפט איתך בהנאה, בטונים חלקים של שיחה שיטחית, אני אומר כלשהו כלום, וכלום מכל מה שבוכה בתוכי. כאשר אני הולך בשגרה זו ומשחק את משחקי, אל תלך שולל אחרי דברי. אנא הקשב ונסה לשמוע את אשר אינני אומר, את שהייתי רוצה לומר, את שבשביל קיומי אני מוכרח לאמר ואינני יכול. מאסתי בהסתתרות, מאסתי במשחקים המלאכותיים , המזויפים, בהם אני משחק. אני רוצה להיות אמיתי, ספונטני. התוכל לעזור לי? אני זקוק להושטת ידך גם כאשר , מבחוץ, נדמה שזה הדבר האחרון שאני צריך או רוצה. בכל פעם שאתה עדין ומעודד, בכל פעם שאתה מנסה , משום שבאמת אכפת לך, ליבי מתחיל לגדל כנפיים, כנפיים קטנות מאוד, שבירות מאוד, אבל כנפיים. עם הרגישות שלך, האהבה שלך וכח ההבנה שלך, אתה יכול להנשים חיים לתוכי, אני רוצה שתדע זאת. אני רוצה שתדע כמה חשוב אתה לי, אתה תקוותי! אתה יכול לעזור לי להרוס את החומה, מעבר לה, ליבי עומד פועם ונרעד. אתה יכול לשחררני מעולם הצללים שלי, עולם של פחדים וחוסר ביטחון. הדבר לא יהיה קל כל-כך, אחרי שנים רבות כל כך של התבצרות, יש ואתנגד, אתנגד להכות בעוורוני חזק יותר! אבל, אומרים, האהבה חזקה יותר מחומות איתן - זו תקוותי,אולי תקוותי היחידה. אנא סייע לי להשתחרר - אך אנא, בידיים אמונות אך עדינות, כי אתה הרי יודע, ילד הוא רגיש, רגיש מאוד, ואני - אני ילד. מי אני? אתה תוהה מי אני? אני מישהו שאתה מכיר היטב , משום שאני כל איש, כל אישה, כל אנוש, כל מי שתפגוש. אני זה אתה - הילד הרך שבתוכך.
אנא, שמע את אשר אני לא אומר אל תיתן לי להוליך אותך שולל, אל תיתן למסיכה שאני חובש להוליך אותך שולל, משום שאני אמנם חובש מסיכות, מסיכות שאני פוחד להסיר. למדתי להעמיד פנים, אך אנא, אל תלך שולל. אני יוצר את הרושם שאני בטוח, שהכל בהיר ושלם אצלי, בחוץ ובפנים, כאילו שהחיים שקטים ואני שולט , ואין לי צורך באיש. אל תאמין לזה, אנא, אל תאמין! על פני השטח לא ניתן להבחין, פני השטח הם מסיכה, מסיכה המשתנה תמיד. מתחת לה אין רגיעה, אין השלמה ואין בטחון. מתחת לה נמצא האני אמיתי, הנמצא במבוכה, בפחד, בבדידות, אך אני מסתיר זאת, אינני רוצה שאיש ידע על כך. אני נרעד לעצם המחשבה כי חולשתי תתגלה. משום כך אני יוצר מסיכה, כדי להסתתר מאחוריה, חזות מפוכחת העוזרת לי להעמיד פנים ולהתגונן מהצצה, היודעת ורואה. אך אני כבר יודע כי הצצה זו היא ,אולי, הדבר היחיד היכול לעזור לי, להשתחרר מחומות בית הכלא אשר בניתי לעצמי, להסיר את המחסומים אשר חונקים אותי, אך אינני אומר לך זאת, אינני מעז, אני פוחד.... אני פוחד שאחרי ההצצה שלך לא תבוא אהבה וקבלה, אני פוחד כי לא תעריך אותי, כי תצחק, תלגלג ואולי תרחק ממני. אני פוחד , כי עמוק עמוק בתוכי אני מרגיש כלא כלום, שאינני טוב דיי, ושאותי אתה תדחה. וכך אני משחק את משחקיי מעמידי הפנים והמייאשים, עם חזות בטוחה מבחוץ, ובפנים - ילד רועד! וחיי הופכים להיות הצגה, אני מפטפט איתך בהנאה, בטונים חלקים של שיחה שיטחית, אני אומר כלשהו כלום, וכלום מכל מה שבוכה בתוכי. כאשר אני הולך בשגרה זו ומשחק את משחקי, אל תלך שולל אחרי דברי. אנא הקשב ונסה לשמוע את אשר אינני אומר, את שהייתי רוצה לומר, את שבשביל קיומי אני מוכרח לאמר ואינני יכול. מאסתי בהסתתרות, מאסתי במשחקים המלאכותיים , המזויפים, בהם אני משחק. אני רוצה להיות אמיתי, ספונטני. התוכל לעזור לי? אני זקוק להושטת ידך גם כאשר , מבחוץ, נדמה שזה הדבר האחרון שאני צריך או רוצה. בכל פעם שאתה עדין ומעודד, בכל פעם שאתה מנסה , משום שבאמת אכפת לך, ליבי מתחיל לגדל כנפיים, כנפיים קטנות מאוד, שבירות מאוד, אבל כנפיים. עם הרגישות שלך, האהבה שלך וכח ההבנה שלך, אתה יכול להנשים חיים לתוכי, אני רוצה שתדע זאת. אני רוצה שתדע כמה חשוב אתה לי, אתה תקוותי! אתה יכול לעזור לי להרוס את החומה, מעבר לה, ליבי עומד פועם ונרעד. אתה יכול לשחררני מעולם הצללים שלי, עולם של פחדים וחוסר ביטחון. הדבר לא יהיה קל כל-כך, אחרי שנים רבות כל כך של התבצרות, יש ואתנגד, אתנגד להכות בעוורוני חזק יותר! אבל, אומרים, האהבה חזקה יותר מחומות איתן - זו תקוותי,אולי תקוותי היחידה. אנא סייע לי להשתחרר - אך אנא, בידיים אמונות אך עדינות, כי אתה הרי יודע, ילד הוא רגיש, רגיש מאוד, ואני - אני ילד. מי אני? אתה תוהה מי אני? אני מישהו שאתה מכיר היטב , משום שאני כל איש, כל אישה, כל אנוש, כל מי שתפגוש. אני זה אתה - הילד הרך שבתוכך.