אל תספרו לאף אחד...
אמרתי להם שלא יספרו לאף אחד, שזה עשוי להעמיד אותנו באור שונה, שזה סוד רק ביננו. אמרתי להם שבחיים שלי קרה לי רק פעם אחת וזו הפעם השניה, אבל זה מפחיד, ושאני לא מסוגלת להאמין שזה קורה לי. החלפנו מבטים של זעזוע ותדהמה, השפלנו ראשים כדי לא לגלות מה באמת היתה התחושה, וגם כדי לאתר עוד מהזוועה שמצאנו אצלנו במקום הכי אינטימי, הכי שמור הכי בטוח. הזוועה גררה את עצמה מהמטבח לסלון, לאמבטיה ולמרפסת. היה קשה לאתר את מקורה, אך היא פשטה בכל מקום אפשרי. יכולתי להשבע שאני מרגישה אותה מטפסת עלי ומחוררת את רגלי. בני הבית מבוהלים, נעמדים על הספות ובכל מקום גבוה אפשרי, ואילו אני ואישי ממלאים דליי מים לעשרות ושופכים על הרצפה, מושכים במגבים ושוב ושוב. אישי מוצא שהזוועה לא בוחלת להמצא בכל פינה, למרות גלונים של חמרי הדברה וכלור. אישי פועל במרץ, ואני בלחץ מתחלחלת בכל רגע מחדש. נמצא מקור הזוועה. בתוך המטבח, המקום הכי שלי, מתוך פח אשפה תמים, יוצאות לאיטן תו...ל...עי...ם. כאלה שיש רק בחדרי אשפה מגעילים, שאתה נכנס אליהם בלי לנשום ויוצא החוצה הכי מהר שאפשר. בבית שלי, במקום הכי שלי אני מוצאת אותן, יורדות/ נופלות מהפח וגוררות עצמן אל מרחבי המחייה שלנו.עשרות ואולי מאות פשטו ברחבי הבית תוך לילה אחד, ואלמלא בני המשכים קום, שגילה אותן, יתכן ולא הייתי מגלה גם בעוד יומיים כי אני כזאת, לא שמה לב במיוחד לכל מה שקורה. אל תספרו לאף אחד חזרתי וביקשתי/ ציוויתי על כל בני הבית. זה סוד רק שלנו, לא מגלים לאף אחד. "איזה סיוט, איזה סרט" צעקה ביתי, ואני במשך חמש שעות רק מושכת במגב גלונים של מים וחמרי ניקוי וקרצוף. פחד נוראי תקף אותי, זה הביא אותי למחשבות על המוות ועל מה שקורה שם במקום שאף אחד לא רואה כבר. ומכיון שכזאת אני, גם קצת אופטימית, ידעתי לציין לילדיי שזהו סימן לימים טובים שבאים עלינו, שהרי זה קרה ביום האחרון לשנה החולפת, יום לפני ראש השנה, אז המשפט "תכלה שנה לקיללותיה, תחל שנה וברכותיה" נאמר על ידי מספר פעמים באותו היום, גם כדי לעודד את כולם וגם כדי לעודד את עצמי. שתהיה לכם שנה טובה. דיצה
אמרתי להם שלא יספרו לאף אחד, שזה עשוי להעמיד אותנו באור שונה, שזה סוד רק ביננו. אמרתי להם שבחיים שלי קרה לי רק פעם אחת וזו הפעם השניה, אבל זה מפחיד, ושאני לא מסוגלת להאמין שזה קורה לי. החלפנו מבטים של זעזוע ותדהמה, השפלנו ראשים כדי לא לגלות מה באמת היתה התחושה, וגם כדי לאתר עוד מהזוועה שמצאנו אצלנו במקום הכי אינטימי, הכי שמור הכי בטוח. הזוועה גררה את עצמה מהמטבח לסלון, לאמבטיה ולמרפסת. היה קשה לאתר את מקורה, אך היא פשטה בכל מקום אפשרי. יכולתי להשבע שאני מרגישה אותה מטפסת עלי ומחוררת את רגלי. בני הבית מבוהלים, נעמדים על הספות ובכל מקום גבוה אפשרי, ואילו אני ואישי ממלאים דליי מים לעשרות ושופכים על הרצפה, מושכים במגבים ושוב ושוב. אישי מוצא שהזוועה לא בוחלת להמצא בכל פינה, למרות גלונים של חמרי הדברה וכלור. אישי פועל במרץ, ואני בלחץ מתחלחלת בכל רגע מחדש. נמצא מקור הזוועה. בתוך המטבח, המקום הכי שלי, מתוך פח אשפה תמים, יוצאות לאיטן תו...ל...עי...ם. כאלה שיש רק בחדרי אשפה מגעילים, שאתה נכנס אליהם בלי לנשום ויוצא החוצה הכי מהר שאפשר. בבית שלי, במקום הכי שלי אני מוצאת אותן, יורדות/ נופלות מהפח וגוררות עצמן אל מרחבי המחייה שלנו.עשרות ואולי מאות פשטו ברחבי הבית תוך לילה אחד, ואלמלא בני המשכים קום, שגילה אותן, יתכן ולא הייתי מגלה גם בעוד יומיים כי אני כזאת, לא שמה לב במיוחד לכל מה שקורה. אל תספרו לאף אחד חזרתי וביקשתי/ ציוויתי על כל בני הבית. זה סוד רק שלנו, לא מגלים לאף אחד. "איזה סיוט, איזה סרט" צעקה ביתי, ואני במשך חמש שעות רק מושכת במגב גלונים של מים וחמרי ניקוי וקרצוף. פחד נוראי תקף אותי, זה הביא אותי למחשבות על המוות ועל מה שקורה שם במקום שאף אחד לא רואה כבר. ומכיון שכזאת אני, גם קצת אופטימית, ידעתי לציין לילדיי שזהו סימן לימים טובים שבאים עלינו, שהרי זה קרה ביום האחרון לשנה החולפת, יום לפני ראש השנה, אז המשפט "תכלה שנה לקיללותיה, תחל שנה וברכותיה" נאמר על ידי מספר פעמים באותו היום, גם כדי לעודד את כולם וגם כדי לעודד את עצמי. שתהיה לכם שנה טובה. דיצה