אל תצחקו! אלוהים העניש אותי!
קודם כל, לא צמתי. כמו שכתבתי. אני לא מאמינה. היו לי סיבות. כמו צום שלא חייבת לעשות. כמו שכתבתי. אבל.. מה לעשות? אולי יש אלוהים אחרי הכל??? אז ככה.. נגמר הצום.. הלכתי לאינטרנט אחרי שהבריזו לי.. ואמא שלי אחרי חצי שעה.. צורחת לעברי.. "שני........ בואי מהר תעזבי הכל!" אמא שלי, שהלכה לעבוד, עזבה אותי ואת אחי להתמודד עם מדיח ששפך את המים המלוכלכים אחרי שניקה את הכלים, בארונות. אז אני ואחי במשך יותר מחצי שעה, הוצאנו את כל הצלחות, קערות, מכסים, ושאר כלי מטבח, בזהירות כי העץ קצת נרקב, אבל לא עזר הזהירות כי מדף אחד נשבר תחת העומס מהמים. ואז אחרי שהוצאנו את הכל, הייתי צריכה גם לעשות כלים. ואת כולם.. 3 ארונות מ-ל-א-י-ם. ושטיפת ריצפה.. ואחכ לתלות כביסה.. עונש.. אבל! מצד שני! אולי אני לא צריכה לראות את מה שקרה כעונש? אולי זה היה אמור ללמד אותי ולעזור לי? בקשר להברזה? דיברתי עם אנשים נפלאים אחרים והתחברתי עוד יותר. בנוסף, גם לא הפריעה לי ההברזה למרות שתמיד היה לי שנאה מכך מאז הזמנים בבית חולים, והבנתי שאני יכולה למצוא לי פתרונות אחרים, ואין טעם שאכעס ואכנס לדכאון, כי כולנו בני אדם, ויותר מזה, אני בת אדם. בקשר לניקיון? למדתי שאני לא רואה את זה כעבודה, ואני ש ו נ א ת לנקות, כאשר אני מדברת עם אחי, ואנחנו נהנים כי המים שוטפים את שנינו, כי שמנו מוסיקה טובה, ואני מזייפת ברקע, כי אני לומדת אותו בעוד צורה, כי זו כבר לא עבודה, אלא משחק של שיתוף פעולה ועבודת צוות. למדתי שאין טעם לכעוס על אחרים שתוכניות מתבטלות, לפחות למדתי את זה להפעם, כי יש כל כך הרבה שלא חקרתי בביתי ובאנשים אחרים כך שכל הזדמנות לא צפויה לעשות זאת היא מבורכת. אז עכשיו, במחשבה שניייה, בזמן שאני כותבת הכל, אם יש אלוהים, אני לא צמה גם שנה הבאה. חהחהחה לילה טוב
קודם כל, לא צמתי. כמו שכתבתי. אני לא מאמינה. היו לי סיבות. כמו צום שלא חייבת לעשות. כמו שכתבתי. אבל.. מה לעשות? אולי יש אלוהים אחרי הכל??? אז ככה.. נגמר הצום.. הלכתי לאינטרנט אחרי שהבריזו לי.. ואמא שלי אחרי חצי שעה.. צורחת לעברי.. "שני........ בואי מהר תעזבי הכל!" אמא שלי, שהלכה לעבוד, עזבה אותי ואת אחי להתמודד עם מדיח ששפך את המים המלוכלכים אחרי שניקה את הכלים, בארונות. אז אני ואחי במשך יותר מחצי שעה, הוצאנו את כל הצלחות, קערות, מכסים, ושאר כלי מטבח, בזהירות כי העץ קצת נרקב, אבל לא עזר הזהירות כי מדף אחד נשבר תחת העומס מהמים. ואז אחרי שהוצאנו את הכל, הייתי צריכה גם לעשות כלים. ואת כולם.. 3 ארונות מ-ל-א-י-ם. ושטיפת ריצפה.. ואחכ לתלות כביסה.. עונש.. אבל! מצד שני! אולי אני לא צריכה לראות את מה שקרה כעונש? אולי זה היה אמור ללמד אותי ולעזור לי? בקשר להברזה? דיברתי עם אנשים נפלאים אחרים והתחברתי עוד יותר. בנוסף, גם לא הפריעה לי ההברזה למרות שתמיד היה לי שנאה מכך מאז הזמנים בבית חולים, והבנתי שאני יכולה למצוא לי פתרונות אחרים, ואין טעם שאכעס ואכנס לדכאון, כי כולנו בני אדם, ויותר מזה, אני בת אדם. בקשר לניקיון? למדתי שאני לא רואה את זה כעבודה, ואני ש ו נ א ת לנקות, כאשר אני מדברת עם אחי, ואנחנו נהנים כי המים שוטפים את שנינו, כי שמנו מוסיקה טובה, ואני מזייפת ברקע, כי אני לומדת אותו בעוד צורה, כי זו כבר לא עבודה, אלא משחק של שיתוף פעולה ועבודת צוות. למדתי שאין טעם לכעוס על אחרים שתוכניות מתבטלות, לפחות למדתי את זה להפעם, כי יש כל כך הרבה שלא חקרתי בביתי ובאנשים אחרים כך שכל הזדמנות לא צפויה לעשות זאת היא מבורכת. אז עכשיו, במחשבה שניייה, בזמן שאני כותבת הכל, אם יש אלוהים, אני לא צמה גם שנה הבאה. חהחהחה לילה טוב