אל תרגיזו את טלי

certified.woke

Well-known member
גוטליב, אמסלם וגד"א, יחד עם רבים ממחנם - לא מאוזנים...

עזבו את המלים הבוטות שיוצאות להם מהפה. הקשיבו אך ורק לאינטונציה. ואז תבינו הכל.​

תרגיל בהתעוררות

גלית דיסטל אטבריאן, דוד אמסלם וטלי גוטליב. זה בדיוק כמו שזה נשמע

גלית דיסטל אטבריאן, דוד אמסלם וטלי גוטליב. זה בדיוק כמו שזה נשמע; צילום: נועם מושקוביץ/דוברות הכנסת, אוליבייה פיטוסי, שריה דיאמנט
אלון עידן

אלון עידן
לעקוב
12 במרץ 2025

••• כדאי לשים לב לאינטונציה. למבנה הדיבור. לטון. לאופן שבו הוא מתחיל נמוך ולפתע עולה. לאופן שבו הדיבור הופך לצעקה. ליללה. אסור להתייחס לתוכן. למלל עצמו. התוכן מטעה. התוכן נועד להסוות משהו אחר. המילים הן הדרך שלהם להסתיר מעצמם דבר־מה שהם אינם רוצים לראות. משהו כואב הרבה יותר.

••• ביום שלישי עלתה גלית דיסטל אטבריאן מהליכוד לראיון בכאן רשת ב'. היא לא אהבה את הראיון. בהמשך היום היא ניצלה את במת הכנסת כדי לתקוף באופן אגרסיבי את התאגיד. לכאורה, על כך שהוא מפלה לרעה מזרחים. למשל, נועה קירל. היא דיברה על כך ש"הייתי עכשיו בראיון בתאגיד השידור הציבורי של העליונות הלבנה והגזענות נגד מזרחים". ולאחר מכן: "אז אני רוצה לומר למראיינים הנכבדים שדרשו ממני דין וחשבון 'תתנצלו אתם על העליונות הלבנה! תתנצלו אתם על זה שאתם לוקחים מחצי עם כסף מהכיס רק כדי לדכא אותו'... תתנצלו על זה שברשימת השירים שלכם נועה קירל לא נמצאת במאה המקומות הראשונים, אבל אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ונורית גלרון בעשירייה הראשונה".


המילים עצמן — דיכוי, אפליה, עליונות לבנה — חזקות, בוטות, מושכות תשומת לב. אבל אני מציע לא להתייחס אליהן. כדאי להקשיב לנאום הזה בכנסת ולעקוב רק אחרי הטון, האינטונציה, לשים לב בעיקר לאופן שבו הרוגע הופך לצעקה, איך הדיבור עצמו מחולל את הסערה.

כתבות קשורות​

••• באותו הקשר כדאי להקשיב לנאום של דוד אמסלם מלפני שבועיים בכנסת. בנאום הזה הוא תקף את חבר מפלגתו ישראל כץ על כך שהוא מתנגד לכאורה למינוי אנשי ליכוד לתפקידים בכירים (גלעד ארדן ליו"ר התעשייה האווירית). בגדול, מה שלכד את תשומת הלב זה חוסר הבושה של אמסלם: הנה שר בממשלה שעומד מול הציבור ואומר במפורש שצריך לתת ג'ובים טובים לפי מפתח מפלגתי ולא מקצועי ("עד שאנחנו מצליחים להביא מועמד שלנו.... שלושה חודשים אתה עוצר את זה?").


אבל למרות הטקסט המקומם והמילים שמעוררות אנטגוניזם, כדאי לנסות להתעלם מהם. כדאי לקחת בחשבון שהאנטגוניזם נועד להסיט את תשומת הלב של המאזין מדבר אחר, חשוב יותר, שמנקודת מבטו של הדובר קריטי ביותר להחביא, להסוות, להסתיר.

••• באותו אופן כדאי להקשיב לראיון שנערך עם טלי גוטליב בערוץ 14 ביום שני השבוע. לכאורה, הראיון עסק ב"פרשת דובר צה"ל", דניאל הגרי, שהודח על ידי הרמטכ"ל החדש אייל זמיר. למעשה, מה שחשוב זה לא להיתפס במלכודת המילים אלא רק לעקוב אחרי האופן שבו הטון של גוטליב משתנה תוך כדי דיבור, עולה ויורד, מאט ואז מאיץ, כמו מסמן עבורנו, הצופים/מאזינים, שהסיפור האמיתי פה טמון בצורה ולא במהות.


••• מה שמאפיין את שלושת הדוברים הללו זה שהם מחזיקים במעין מנגנון של "התנעה עצמית". אצל שלושתם ישנו הרגע הזה בדיבור שבו מתרחשת תפנית דרמטית ולא צפויה. הם מתחילים לדבר, אומרים מילים מסוימות, ואז המילים עצמן כאילו פועלות את פעולתן — אבל לא על המאזין או המראיין אלא עליהם. מתגבש מעין דפוס כזה: הם אומרים לעצמם דברים, ו"עצמם" כמו נחשפים לדברים בפעם הראשונה. ומאחר שהם נחשפים בפעם הראשונה לדברים כל כך חמורים — שהם עצמם אמרו — הם מתחילים להתרגז, להתרתח, לאבד עשתונות, להשתגע.

מעניין במיוחד הרגע הקטן־גדול הזה שבו אדם שומע את עצמו מדבר ולפתע אוחזת בו היסטריה. על פניו, אותו אדם אמור לדעת מה הוא חושב, מה תוכן הטענות שלו, התשובה שהכין מבעוד מועד. אדם אמור להכיר באופן מסוים את רכיבי התודעה שלו. לכן כשמישהו מדבר, לרוב, עבורו, אין בדברים שהוא אומר כל חדש. אבל דיסטל אטבריאן, אמסלם וגוטליב — שלושה ארכיטיפים של דבר־מה גדול בהרבה — כמו פוגשים את עצמם ואת תודעתם ואת מחשבותיהם ואת מילותיהם, לראשונה, שוב ושוב לראשונה, במעין מעגליות אינסופיות.

לעתים נדמה שיש ממש פיצול בין ה"אני הדובר" לבין ה"עצמי המאזין" שלהם. כלומר, ה"אני" אומר מילים, וה"עצמי" שומע אותן לראשונה בחייו. זה הרגע שבו חלה התפנית הדרמטית במבע — בטון, בדציבלים, באינטונציה. עכשיו דיסטל אטבריאן מתחילה לצעוק, אמסלם מתחיל לנהום, גוטליב מתחילה לצרוח.

••• לעתים, תוכן מקומם נועד להסוות דבר־מה שחשוב ממנו בהרבה. זאת משום שההתקוממות של המאזין, האנטגוניזם שאוחז בו, כופה על התודעה את הצורך להתייחס למילים עצמן. זה הטריק כולו: כי כל עוד ההתייחסות היא למילים עצמן, הדוברים האלו מרגישים בטוחים; כל עוד תוקפים אותם על תוכן, הם מרגישים מוגנים; הרי לא זה מה שמטריד אותם. מטריד אותם משהו אחר לגמרי. משהו שאולי אפילו הם לא מספרים לעצמם.

נסו פעם להקשיב לאנשים האלה מבלי להתייחס למילים שלהם. תקשיבו רק למנגינה, לצליל, לטון, לאינטונציה. כן, אתם שומעים שם בדיוק את מה שאתם חושבים שאתם שומעים שם. אם אתם ממלמלים לעצמכם ש"זה לא ייאמן, זה ממש טירוף" — זה רק משום שזה לא ייאמן, זה ממש טירוף.
 

שחר 676

Well-known member
גוטליב, אמסלם וגד"א, יחד עם רבים ממחנם - לא מאוזנים...

עזבו את המלים הבוטות שיוצאות להם מהפה. הקשיבו אך ורק לאינטונציה. ואז תבינו הכל.​

תרגיל בהתעוררות

גלית דיסטל אטבריאן, דוד אמסלם וטלי גוטליב. זה בדיוק כמו שזה נשמע

גלית דיסטל אטבריאן, דוד אמסלם וטלי גוטליב. זה בדיוק כמו שזה נשמע; צילום: נועם מושקוביץ/דוברות הכנסת, אוליבייה פיטוסי, שריה דיאמנט
אלון עידן

אלון עידן
לעקוב
12 במרץ 2025

••• כדאי לשים לב לאינטונציה. למבנה הדיבור. לטון. לאופן שבו הוא מתחיל נמוך ולפתע עולה. לאופן שבו הדיבור הופך לצעקה. ליללה. אסור להתייחס לתוכן. למלל עצמו. התוכן מטעה. התוכן נועד להסוות משהו אחר. המילים הן הדרך שלהם להסתיר מעצמם דבר־מה שהם אינם רוצים לראות. משהו כואב הרבה יותר.

••• ביום שלישי עלתה גלית דיסטל אטבריאן מהליכוד לראיון בכאן רשת ב'. היא לא אהבה את הראיון. בהמשך היום היא ניצלה את במת הכנסת כדי לתקוף באופן אגרסיבי את התאגיד. לכאורה, על כך שהוא מפלה לרעה מזרחים. למשל, נועה קירל. היא דיברה על כך ש"הייתי עכשיו בראיון בתאגיד השידור הציבורי של העליונות הלבנה והגזענות נגד מזרחים". ולאחר מכן: "אז אני רוצה לומר למראיינים הנכבדים שדרשו ממני דין וחשבון 'תתנצלו אתם על העליונות הלבנה! תתנצלו אתם על זה שאתם לוקחים מחצי עם כסף מהכיס רק כדי לדכא אותו'... תתנצלו על זה שברשימת השירים שלכם נועה קירל לא נמצאת במאה המקומות הראשונים, אבל אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ונורית גלרון בעשירייה הראשונה".


המילים עצמן — דיכוי, אפליה, עליונות לבנה — חזקות, בוטות, מושכות תשומת לב. אבל אני מציע לא להתייחס אליהן. כדאי להקשיב לנאום הזה בכנסת ולעקוב רק אחרי הטון, האינטונציה, לשים לב בעיקר לאופן שבו הרוגע הופך לצעקה, איך הדיבור עצמו מחולל את הסערה.

כתבות קשורות​

••• באותו הקשר כדאי להקשיב לנאום של דוד אמסלם מלפני שבועיים בכנסת. בנאום הזה הוא תקף את חבר מפלגתו ישראל כץ על כך שהוא מתנגד לכאורה למינוי אנשי ליכוד לתפקידים בכירים (גלעד ארדן ליו"ר התעשייה האווירית). בגדול, מה שלכד את תשומת הלב זה חוסר הבושה של אמסלם: הנה שר בממשלה שעומד מול הציבור ואומר במפורש שצריך לתת ג'ובים טובים לפי מפתח מפלגתי ולא מקצועי ("עד שאנחנו מצליחים להביא מועמד שלנו.... שלושה חודשים אתה עוצר את זה?").


אבל למרות הטקסט המקומם והמילים שמעוררות אנטגוניזם, כדאי לנסות להתעלם מהם. כדאי לקחת בחשבון שהאנטגוניזם נועד להסיט את תשומת הלב של המאזין מדבר אחר, חשוב יותר, שמנקודת מבטו של הדובר קריטי ביותר להחביא, להסוות, להסתיר.

••• באותו אופן כדאי להקשיב לראיון שנערך עם טלי גוטליב בערוץ 14 ביום שני השבוע. לכאורה, הראיון עסק ב"פרשת דובר צה"ל", דניאל הגרי, שהודח על ידי הרמטכ"ל החדש אייל זמיר. למעשה, מה שחשוב זה לא להיתפס במלכודת המילים אלא רק לעקוב אחרי האופן שבו הטון של גוטליב משתנה תוך כדי דיבור, עולה ויורד, מאט ואז מאיץ, כמו מסמן עבורנו, הצופים/מאזינים, שהסיפור האמיתי פה טמון בצורה ולא במהות.


••• מה שמאפיין את שלושת הדוברים הללו זה שהם מחזיקים במעין מנגנון של "התנעה עצמית". אצל שלושתם ישנו הרגע הזה בדיבור שבו מתרחשת תפנית דרמטית ולא צפויה. הם מתחילים לדבר, אומרים מילים מסוימות, ואז המילים עצמן כאילו פועלות את פעולתן — אבל לא על המאזין או המראיין אלא עליהם. מתגבש מעין דפוס כזה: הם אומרים לעצמם דברים, ו"עצמם" כמו נחשפים לדברים בפעם הראשונה. ומאחר שהם נחשפים בפעם הראשונה לדברים כל כך חמורים — שהם עצמם אמרו — הם מתחילים להתרגז, להתרתח, לאבד עשתונות, להשתגע.

מעניין במיוחד הרגע הקטן־גדול הזה שבו אדם שומע את עצמו מדבר ולפתע אוחזת בו היסטריה. על פניו, אותו אדם אמור לדעת מה הוא חושב, מה תוכן הטענות שלו, התשובה שהכין מבעוד מועד. אדם אמור להכיר באופן מסוים את רכיבי התודעה שלו. לכן כשמישהו מדבר, לרוב, עבורו, אין בדברים שהוא אומר כל חדש. אבל דיסטל אטבריאן, אמסלם וגוטליב — שלושה ארכיטיפים של דבר־מה גדול בהרבה — כמו פוגשים את עצמם ואת תודעתם ואת מחשבותיהם ואת מילותיהם, לראשונה, שוב ושוב לראשונה, במעין מעגליות אינסופיות.

לעתים נדמה שיש ממש פיצול בין ה"אני הדובר" לבין ה"עצמי המאזין" שלהם. כלומר, ה"אני" אומר מילים, וה"עצמי" שומע אותן לראשונה בחייו. זה הרגע שבו חלה התפנית הדרמטית במבע — בטון, בדציבלים, באינטונציה. עכשיו דיסטל אטבריאן מתחילה לצעוק, אמסלם מתחיל לנהום, גוטליב מתחילה לצרוח.

••• לעתים, תוכן מקומם נועד להסוות דבר־מה שחשוב ממנו בהרבה. זאת משום שההתקוממות של המאזין, האנטגוניזם שאוחז בו, כופה על התודעה את הצורך להתייחס למילים עצמן. זה הטריק כולו: כי כל עוד ההתייחסות היא למילים עצמן, הדוברים האלו מרגישים בטוחים; כל עוד תוקפים אותם על תוכן, הם מרגישים מוגנים; הרי לא זה מה שמטריד אותם. מטריד אותם משהו אחר לגמרי. משהו שאולי אפילו הם לא מספרים לעצמם.

נסו פעם להקשיב לאנשים האלה מבלי להתייחס למילים שלהם. תקשיבו רק למנגינה, לצליל, לטון, לאינטונציה. כן, אתם שומעים שם בדיוק את מה שאתם חושבים שאתם שומעים שם. אם אתם ממלמלים לעצמכם ש"זה לא ייאמן, זה ממש טירוף" — זה רק משום שזה לא ייאמן, זה ממש טירוף.
מאיפה הבאת את השמאלן הפלצן הזה ?

האיש הזה אשכרה דובר מהעכוז.

אמנות הקשקוש בלבוש , חרטטן בלתי נלאה כמו כל המחנה המטורלל אותו הוא מייצג.

לא פלא שהוא כותב ב "אל ארד" (הארץ)

אני קורא אותו ולא מפסיק לצחוק........ אשכרה נפיחה פלצנית מצחינה :)
 

דגלמנגל

Well-known member
טלי-טרלללי ואמסאלם האידיוט, שלא מבין, שיש לו מקרופון שמגביר את קולו, בזמן שהיא קורעת את גרונה הפרטי.
כל מה שהוא צריך, זה ריכוז ומעט הגברת הקול. דבריו יישמעו ודבריה יהפכו לרעש רקע.
 

jackie111

Well-known member
גלית דיסטל היא הבושה הכי גדולה של הליכוד.
הקול הצעקני שלה הוא הפנים של המפלגה.
 
נערך לאחרונה ב:

שחר 676

Well-known member
גלית דיסטל היא הבושה הכי גדולה של הליכוד.
הקול הצעקני שלה הוא הפנים של המפלגה.
גלית דיסטאל ניסתה להתחנף אליכם - היא עשתה טעות קולוסאלית.

אישה מרשימה שחשבה שניתן לדבר איתכם כמו אל בני אדם - היום היא כבר למדה מהטעות שלה.
 

evglev1

Well-known member
מנהל
גלית דיסטאל ניסתה להתחנף אליכם - היא עשתה טעות קולוסאלית.

אישה מרשימה שחשבה שניתן לדבר איתכם כמו אל בני אדם - היום היא כבר למדה מהטעות שלה.
הטעות הקולוסאלית הייתה שבשמאל יודעים לעשות חשבון נפש ולקחת אחריות. היא ציפתה שתיענה במתלהם/ת מהשמאל שיכה / תכה על חט וזה לא קרה. אפילו כשהרצוג מתעקש למלא את תפקידו כנשיא בניגוד לפרס ז"ל וטען שתמיכת הימין ברפורמה שהשמאל לא סובל לא באה בחלל ריק והימין חווה עוולות מהשמאל, כאבה לאמנון אברמוביץ', שאיך הנשיא מעיז להגיד ששני הצדדים לא תלית שכולה תכלת ולא טוען שהממשלה פאשיסטית והאופוזיציה מלאכים כפי שמצופה מנשיא שגדל וצמח במפלגת שמאל. וגם באוסלו הם מסרבים להודות שערפאת רימה את רבין ז"ל כמו שהיטלר רימה את צ'מברלין.
 

evglev1

Well-known member
מנהל
גלית דיסטל היא הבושה הכי גדולה של הליכוד.
הקול הצעקני שלה הוא הפנים של המפלגה.
מעניין שדווקא הנשים של המפלגה מבזות את המפלגה ואת המחנה הלאומי כשרות וכח"כיות: טלי גוטליב, מאי גולן, מירי רגב וגלית דסטל. נראה שהנכס הגדול שגדעון סער מביא לליכוד היא שרן השכל, כח"כית מתורבתת במפלגה שזה נעלם מאז שהוא הוציא את המתורבתות לתקווה חדשה.
 
למעלה