אל תתרחו להגיב...

[barcode]

אל תתרחו להגיב...

או לקרוא. סביר להניח שלא יהיה לי כוח להגיב. כבר אין לי כל כך כוח לכלום. אני פה בפורום כבר די הרבה זמן, רק שיניתי כינוי, כי התחלתי להרגיש חשופה מידי. (סהר, אין לכם בעיות אחסון בסרבר???, מתי תמחקו הודעות ישנות???) לא יודעת, תמיד חשבתי שעם עבודה קשה, ניתן להשיג מה שרוצים. השנתיים האחרונות הוכיחו לי שלא. ואין לי כוח לשנות או להלחם. באמת שנשבר לי. כנראה שקוראים לזה להתבגר. סוף החלומות. מרגישה כל כך עלובה, שאפילו פה לא הצלחתי להשתלב. ודווקא רציתי. מצאתם חן בעיני, אבל אני דפוקה. יותר מידי פעמים לא היו לי מילים, או אנרגיות, או מה שזה לא יהיה. ואני יכולה להיות אולי חזקה בשביל כולם, אבל לא בשביל עצמי. חיה בבועה, ולא יכולה לדבר עם אף אחד על מה שאני חושבת באמת. רק שלום שלום, וכן, היה אחלה בשבת, איך אצלכם.... אז זהו, זה רק אני והברקודים, ואיזשהן שאריות של חלומות על חיים מאושרים. ** (מצתערת, אין אייקון של ברקוד......)

 

[איש ללא תכונות]

לא הצלחתי להבין מי את

אבל את בוודאי לא ברקוד.ולא דפוקה ולא עלובה. וזו ההודעה הקצרה ביותר שאי פעם כתבתי.

אני מושיט יד אל השמש שבך. אולי אינך יכולה לראות אותה עדיין,אבל היא שם. האמיני לי.היא שם.

 

[barcode]

../images/Emo51.gif

*||*

 

[barcode]

נ.ב.

כבר מזמן רציתי לומר לך שאני יודעת על לפחות תכונה אחת שיש לך: אתה אתה איש מקסים.

 

[להתחיל מחדש]

איש יקר!

סתם, רציתי להעיר שבזמן האחרון ההודעות שלך הולכות ומתקצרות יותר ויותר ורציתי להגיד שאני דווקא מתגעגעת להודעות הארוכות שלך.

 

[שם ים]

ברקוד??? היי.

יש לי המון מה להזדהות איתך. ואני לא יודעת מאיפה להתחיל, או אם כדאי בכללל להתחיל. אז, את ההכי קצרה שבהזדהויות, בקשר לחלומות, ולגילוי שלא זאת המציאות שקיווינו לה, בנקודה הזו בדיוק הרגשתי גם כן בעסה בנשמה. וזהנפילה הזו התחילה דווקא כשפתחתי פמעים, שהיה מאד כואב לפתוח, ושבדיעבד כדי להימנע מפתיחתם, נינסתי לתוך עולם חלומות משלי, עולם שקיוויתי שהוא העולם האמיתי. אפילו ששתי ללכת לישון, כי כבר רציתי להיות בתוכו שוב ושב. אך כשמתחילים לצאת החוצה מעט, מתחילים לפתוח את הפצעים מעט,ומושיטים את הרגל הראשונה לאויר העולם, אז אכן בהתחלה יש טיפונת אכזבה, אך אח"כ, לאט, מתחילים להשלים מעט עם כך שזו עובדה נתונה, ואפילו רואים את היפה שבקיים. נראה לי שניסחפתי בהזדהות. מקווה שתיסלחי לי.

 

[אורן...]

הכאב הוא אותו כאב

השמחה היא אותה שמחה ההתמודדות היא אותה התמודדות התרוממות הרוח היא אותה התרוממות הצער הוא אותו הצער החיבה היא אותה חיבה הריקנות היא אותה ריקנות האהבה שלנו אליך היא אותה אהבה הבקבוק אינו אותו בקבוק את אתו אדם שאנו אוהבים תהיה חזקה שלך אורן ואני מאמין שגם כול חברי הפורום

 

[רחל-נשמה]

{{{{{{{{{......}}}}}}}

יש לי הרגשה שהבנתי מי את ....מאחלת לך רק טוב.

 

[barcode]

רק רציתי להגיד לכם

תודה ענקית. כנראה שטעיתי, שסתם הקשבתי לשדים הלא נכונים והאמנתי להם. מקוה שלא פגעתי באף אחד כשכתבתי שלא הצלחתי להשתלב פה. ואם פגעתי, אז אני מבקשת את סליחתכם. אתם פשוט מקסימים, ומאוד יקרים לי. כמה טוב לגלות שזו טעות. אז, שם ים, אורן, רחל נשמה וכול מי שהגיב וקרא, תודה תודה תודה. אוהבת אתכם. *||*

 

[שם ים]

אבל מי את???

ילדה???? אוף, אני שונאת חידות.

 

[barak29]

כמה שאת צודקת חמודה

אין מילים - כל מילה אמת.... אין טעם להלחם ולהאבק אלא לתת לדברים לזרום ולפעמים הם מסתדרים מעצמם... במקרה הכי הכי גרוע נתייאש קצת אבל כושר ההשרדות חזק מאיתנו.....

 

[nobh]

אבודה אחרת

יש דברים אחרים שאת צריכה לעבוד עליהם ואז אולי תצליחי למשל סיפור שקראתי במאמר של יעל גבירץ לגבי צו פיוס פעם ונדמה לי שהיא אמרה שזה סיפור של גרוסמן אני לא זוכר פרטים אבל העיקרון על אווז שנדחה ע"י כל החיות בגלל שבראשו היה פצע והוא היה בודד והתישב על גבעה בגבעה ממול ראה בת יענה מלאה פצעים ואמר בליבו שאיתה הוא לא יתחבר כי היא כולה פצעים וככה ישב האוז בודד ואומלל וישבה הבת יענה בודדה ואומללה