אם אוהד נהרין מחפש אותי...
אזהרה: הודעה זו חסרת פואנטה. קריאתה עלולה לפגוע בבריאותכם הנפשית. הכותב מסיר מעצמו על אחריות משפטית ופלילית בכל הקשור לפגיעה כלשהי במי מהקוראים. החניון ליד ´לילה´. 12:40. אני יודע שהקדמתי אבל פחדתי שהם יקדימו טיפונת ואני אשאר בחוץ, מפחד להכנס. אני מסתובב הלוך ושוב בחניון, מסתכל לצדדים (שהם יגיעו כבר), מחפש אנשים מוכרים. אופס...הנה ירון, הוא לומד איתי...אני מתחמק בין המכוניות שרק לא יראה אותי... הוא עובר לידה כניסה, מדבר עם כמה אנשים אבל לא נכנס... 1:00. נו כבר. שיגיעו. ואולי הם נכנסו כבר ולא ראיתי? ואולי הם ראו אותי והחליטו שהם לא רוצים שאני אתעלק עליהם? ואולי ואולי ואולי... 1:20. הנה הוא והחברים שלו. אני מסתכל מרחוק והוא ניגש אלי. אני נבוך, אומר בנימוס שלום ואנחנו נכנסים פנימה. סער מסתכל עלי בודק אם הוא מכיר אותי, אני אומר לו שלום ולא טורח להזכיר לו. אנחנו מתנדבים באותו המקום. עבדנו לפני שנתיים וחצי יחד. אנחנו נכנסים, מסתובבים. אני לא בשוק. אני רועד מפחד. זה מזכיר לי את שלב היציאה בשאלה שלי. גם אז מאוד פחדתי והתרגשתי. פחדתי מה"להיות לבד" והתרגשתי מהכל. התרגשתי מהחיים. במשך כל הערב אני רודף אחריו ואחרי החברים שלו...אני מזהה בזווית העין את לירון ורונית. לירון למדה אותי ורונית היא בת הזוג שלה כבר הרבה זמן. אפילו לגשת לומר שלום אני מתבייש. אני מרגיש כמו עלוקה. לא יודע מה אני אמור לעשות עם עצמי. כשאני מנסה לעשות את עצמי רוקד אני מגיע למסקנה שאוהד נהרין כבר לא יחפש אותי. בשלב כלשהו, למרות שהוא מנומס ולא אומר שאני מפריע לו, אני מתיישב על הבר עם כוס יין ומסתכל על כולם מהצד. סער מתיישב לידי ואנחנו מתחילים לדבר. הוא שואל אותי אם ידעתי שהוא הומו כשעבדנו יחד. אני עונה שכן ואז הוא שואל למה אני הסתרתי ממנו. שאלה טובה, אני עונה. גם מעצמי הסתרתי. "תעמוד בקשר" הוא אומר "ותבוא לבקר בלולו. אני אהיה שם ונדבר כבר". היה נחמד. היה לי נוח (אם כי המסיבה לא הייתה משהו {לו אני הייתי הדי.ג´יי....}) בסך הכל... אני לא זוכר מתי יצאנו משם אבל נפרדנו בנימוס, בלחיצת יד רשמית. אני הולך ברחובות ירושלים, מחפש מקום לשבת בו עם עצמי. התיישבתי באגון ושם, על כוס ג´יימסון מתחילים התסכולים. למה אני עלוקה? הוא בטח שונא אותי. ולמה אני לא מסוגל להגיד לאנשים את מה שאני רוצה. ולמה ולמה ולמה ולמה... שלוש כוסות הספיקו לי כדי ללכת הביתה, להשכב על הגב ובעיניים פתוחות להמשיך לחשוב ולחשוב ולחשוב...
אזהרה: הודעה זו חסרת פואנטה. קריאתה עלולה לפגוע בבריאותכם הנפשית. הכותב מסיר מעצמו על אחריות משפטית ופלילית בכל הקשור לפגיעה כלשהי במי מהקוראים. החניון ליד ´לילה´. 12:40. אני יודע שהקדמתי אבל פחדתי שהם יקדימו טיפונת ואני אשאר בחוץ, מפחד להכנס. אני מסתובב הלוך ושוב בחניון, מסתכל לצדדים (שהם יגיעו כבר), מחפש אנשים מוכרים. אופס...הנה ירון, הוא לומד איתי...אני מתחמק בין המכוניות שרק לא יראה אותי... הוא עובר לידה כניסה, מדבר עם כמה אנשים אבל לא נכנס... 1:00. נו כבר. שיגיעו. ואולי הם נכנסו כבר ולא ראיתי? ואולי הם ראו אותי והחליטו שהם לא רוצים שאני אתעלק עליהם? ואולי ואולי ואולי... 1:20. הנה הוא והחברים שלו. אני מסתכל מרחוק והוא ניגש אלי. אני נבוך, אומר בנימוס שלום ואנחנו נכנסים פנימה. סער מסתכל עלי בודק אם הוא מכיר אותי, אני אומר לו שלום ולא טורח להזכיר לו. אנחנו מתנדבים באותו המקום. עבדנו לפני שנתיים וחצי יחד. אנחנו נכנסים, מסתובבים. אני לא בשוק. אני רועד מפחד. זה מזכיר לי את שלב היציאה בשאלה שלי. גם אז מאוד פחדתי והתרגשתי. פחדתי מה"להיות לבד" והתרגשתי מהכל. התרגשתי מהחיים. במשך כל הערב אני רודף אחריו ואחרי החברים שלו...אני מזהה בזווית העין את לירון ורונית. לירון למדה אותי ורונית היא בת הזוג שלה כבר הרבה זמן. אפילו לגשת לומר שלום אני מתבייש. אני מרגיש כמו עלוקה. לא יודע מה אני אמור לעשות עם עצמי. כשאני מנסה לעשות את עצמי רוקד אני מגיע למסקנה שאוהד נהרין כבר לא יחפש אותי. בשלב כלשהו, למרות שהוא מנומס ולא אומר שאני מפריע לו, אני מתיישב על הבר עם כוס יין ומסתכל על כולם מהצד. סער מתיישב לידי ואנחנו מתחילים לדבר. הוא שואל אותי אם ידעתי שהוא הומו כשעבדנו יחד. אני עונה שכן ואז הוא שואל למה אני הסתרתי ממנו. שאלה טובה, אני עונה. גם מעצמי הסתרתי. "תעמוד בקשר" הוא אומר "ותבוא לבקר בלולו. אני אהיה שם ונדבר כבר". היה נחמד. היה לי נוח (אם כי המסיבה לא הייתה משהו {לו אני הייתי הדי.ג´יי....}) בסך הכל... אני לא זוכר מתי יצאנו משם אבל נפרדנו בנימוס, בלחיצת יד רשמית. אני הולך ברחובות ירושלים, מחפש מקום לשבת בו עם עצמי. התיישבתי באגון ושם, על כוס ג´יימסון מתחילים התסכולים. למה אני עלוקה? הוא בטח שונא אותי. ולמה אני לא מסוגל להגיד לאנשים את מה שאני רוצה. ולמה ולמה ולמה ולמה... שלוש כוסות הספיקו לי כדי ללכת הביתה, להשכב על הגב ובעיניים פתוחות להמשיך לחשוב ולחשוב ולחשוב...
