Rebecca131
New member
אם אעזוב/
אם אעזוב, השמש תמשיך לזרוח ,
ואנשים ימשיכו לרוץ אחרי זנבם סחור סחור, בתקווה שימצאו משהו חדש בתוך ערימת הזבל הישנה שלהם .
אם תעזבי, הירח ימשיך להופיע כל לילה בבר הכוכבים הידוע, ינגן וישיר נחמות ללבם של עוד מליון נשמות תוהות כמוך.
אם אעזוב , הפקקים באיילון ימשיכו להציק לכולם , מחירי הדלק והדיור ימשיכו לצבוט בארנק , הומלסים עדיין ירבצו ברחובות ואנשים עדיין יתהלכו בלב מלא פחד (שמא יום אחד גם הם יהפכו למקבצי נדבות מאנשים לא נדיבים שכמונו ) הביתה ויספרו לקרוביהם איך ריחמו על ההומלס הזה אבל לא עשו באמת כלום כדי לעזור לו .
אם תעזבו ,ככל הנראה ביבי עדיין ישב בשלטון כי אין " מנהיג אחר" (שמשדר ביטחון ולא נשמע כמו צפרדע דרוסה וזורק הבטחות מרשימות תחת נרקסיזם חבוי באופן מקסים ) ,
קומונת הפוליטיקה עדיין תתרחב ותגדל ,
ילדים רעבים עדיין יהיו זרוקים ברחובות בחיפוש אחר חומרים שגורמים לך לברוח הרחק לעולם דמיוני וכאוטי ,
ניצולי שואה עדיין יחיו בקופסאות של טונה
ועשירי הארץ ימשיכו לאכול קוויאר בבוקר עם כוס שרדונה 1960.
אם אעזוב , אז אנשים שהייתי חלק מזווית עיניהם בתקופה כזו או אחרת ,
יגיעו אל קברי עם פרצוף של " חבל היא הייתה כל כך מיוחדת , עולם שלם של פוטנציאל מבוזבז " , דמעות אמיתיות ירדו על האדמה האבלה ,
מדי פעם אני אעלה בשיחות של החבר'ה : "היה ידוע שיום אחד זה מה שיקרה, הדיכאון שבר אותה" -חברה תגיד והשאר יהנהנו בהסכמה .
"לא היה ניתן להציל אותה " , יסכם אחד מהם לכולם ,
מין התנערות מאחראיות , התנערות מאשמה , התנערות מהתבוננות פנימית , שייתכן, ייתכן אחד מהם היה יכול לתת לה עוגן .
השנים יעברו ואהפוף לצללית כהה על השידה , לתמונה על המקרר , ולנר נשמה פעם בשנה על המצבה הקרה .
כשאעזוב,
הזמן ימשיך לתקתק ,
העונות ימשיכו להגיע באותה השעה ,
תינוקות חדשים יוולדו ויפיחו לכל אחד ואחת חיים בחללים המתים.
אנשים ימשיכו להתעסק בטפל ולא בעיקר ,
יזיעו, יתעייפו, ירקדו, ילקקו ,
לאלה ,שלא באמת חשובים .
אנחנו תמיד מנסים להשאיר רושם על אלה שלא קיבלו אותנו נכון ולא על אלה שכבר כן ,
אותם אנחנו לוקחים כמובן מאליו.
אנשים ימשיכו לשנוא את האף שלהם , את השיער שלהם ,את השדיים , את הרבע בטן וינסו לשנות את זה בעוד ניתוח קוסמטי שמרוקן את הכיס, כשהתיקון היחיד שהם צריכים הוא בעצם עמוק פנימה בלבם .
אנשים ימשיכו לחייך בראי ובפנים לבכות ולשנוא את עצמם ואת החיים שלהם,
לחייך ולהדחיק, לאגור אבק על המדף מתחת לערימה של דברים לא רלוונטים .
להאשים את העולם בצלקות שלהם ,
ובמקום ללכת לטיפול ,כי טיפול פסיכולוגי הוא ל"חולי נפש" ,הם יקנו עוד כמה בגדים, עוד כמה מכוניות וגימיקים לצרכן הפראייר ( עם הכחשה גורפת להתמכרות )ועוד כמה תארים וסטטוסים וכסים ושולחנות במשחק המטונף של ה"כבוד העצמי " בנסיון פשוט למלא את הריקנות השוסעת שבהם .( דיכאון סמוי ) .
אם תעזוב , אז תעזוב.
זה לא באמת ישנה דבר .
החיים ימשיכו לחיות ואנשים ימשיכו להיות אנושיים .
כאלה אנחנו.
בסוף כולנו עוזבים , ביום כזה או אחר.
השאלה האמיתית היא,
עד שנרצה את חיינו בעולם הזה ,
איזה אנשים נבחר להיות בעוד ניתנה לנו הזכות להביט אל תוך הראי?
אחרי סיפור חיים ארוך ומתיש בתוך שנים קצרות ושעות יפות ,
הבנתי דבר אחד ,
רק כשנוכל להביט אל תוך הראי ולאהוב את עצמנו,
נוכל גם לשקף אהבה( מושג שכולנו מכירים אך לא כולם יודעים להשתמש בו ) לכולם,
חופשי, בחינם .
הרי בתוך כל הכאוס (החיים)הזה , אף אחד לא היה רוצה לשחות לבד.
אז תעשו טובה לעצמכם,
לפני שאתם יורים חיצים ופוגעים רחוק רחוק מהמטרה,
תלכו לראי, תסירו את מסכות הבטון מפניכם, ותאהבו את עצמכם,
ככה סתם , עם אף שבור , גבות לא מסודרות , כרס פיצה , מינוס בבנק ,חיוך עקום, נכשל בקורס ,יופי בינוני,תחושת פספוס, אשה בוגדת , בעל לא מתאמץ , מדינה מחורבנת , נטייה מינית לא מתקבלת, נקודת חן לא במקום , גבוה מדי , גמד , זין קטן , ציצים מינייטורים, אינסטגרם רק עם אלפיים עוקבים ,אמא חולה במיטה , אהבה מיתולוגית שלא מרפה ,עיניים אדומות, או לב שבור על הרצפה.
כולנו צמאים לתשומת לב ולאהבה ,
ויהיה טוב ועדיף(הרי תמיד חייב להיות אינטרס עצמי ) לכולנו לאהוב כאן ועכשיו ,
כי כשתורנו יגיע , רק אז נוכל לעזוב בשקט ,
שלמים ומלאים ,
באהבה . (אמיתית כזו,כמו בסרטים ).
אם אעזוב, השמש תמשיך לזרוח ,
ואנשים ימשיכו לרוץ אחרי זנבם סחור סחור, בתקווה שימצאו משהו חדש בתוך ערימת הזבל הישנה שלהם .
אם תעזבי, הירח ימשיך להופיע כל לילה בבר הכוכבים הידוע, ינגן וישיר נחמות ללבם של עוד מליון נשמות תוהות כמוך.
אם אעזוב , הפקקים באיילון ימשיכו להציק לכולם , מחירי הדלק והדיור ימשיכו לצבוט בארנק , הומלסים עדיין ירבצו ברחובות ואנשים עדיין יתהלכו בלב מלא פחד (שמא יום אחד גם הם יהפכו למקבצי נדבות מאנשים לא נדיבים שכמונו ) הביתה ויספרו לקרוביהם איך ריחמו על ההומלס הזה אבל לא עשו באמת כלום כדי לעזור לו .
אם תעזבו ,ככל הנראה ביבי עדיין ישב בשלטון כי אין " מנהיג אחר" (שמשדר ביטחון ולא נשמע כמו צפרדע דרוסה וזורק הבטחות מרשימות תחת נרקסיזם חבוי באופן מקסים ) ,
קומונת הפוליטיקה עדיין תתרחב ותגדל ,
ילדים רעבים עדיין יהיו זרוקים ברחובות בחיפוש אחר חומרים שגורמים לך לברוח הרחק לעולם דמיוני וכאוטי ,
ניצולי שואה עדיין יחיו בקופסאות של טונה
ועשירי הארץ ימשיכו לאכול קוויאר בבוקר עם כוס שרדונה 1960.
אם אעזוב , אז אנשים שהייתי חלק מזווית עיניהם בתקופה כזו או אחרת ,
יגיעו אל קברי עם פרצוף של " חבל היא הייתה כל כך מיוחדת , עולם שלם של פוטנציאל מבוזבז " , דמעות אמיתיות ירדו על האדמה האבלה ,
מדי פעם אני אעלה בשיחות של החבר'ה : "היה ידוע שיום אחד זה מה שיקרה, הדיכאון שבר אותה" -חברה תגיד והשאר יהנהנו בהסכמה .
"לא היה ניתן להציל אותה " , יסכם אחד מהם לכולם ,
מין התנערות מאחראיות , התנערות מאשמה , התנערות מהתבוננות פנימית , שייתכן, ייתכן אחד מהם היה יכול לתת לה עוגן .
השנים יעברו ואהפוף לצללית כהה על השידה , לתמונה על המקרר , ולנר נשמה פעם בשנה על המצבה הקרה .
כשאעזוב,
הזמן ימשיך לתקתק ,
העונות ימשיכו להגיע באותה השעה ,
תינוקות חדשים יוולדו ויפיחו לכל אחד ואחת חיים בחללים המתים.
אנשים ימשיכו להתעסק בטפל ולא בעיקר ,
יזיעו, יתעייפו, ירקדו, ילקקו ,
לאלה ,שלא באמת חשובים .
אנחנו תמיד מנסים להשאיר רושם על אלה שלא קיבלו אותנו נכון ולא על אלה שכבר כן ,
אותם אנחנו לוקחים כמובן מאליו.
אנשים ימשיכו לשנוא את האף שלהם , את השיער שלהם ,את השדיים , את הרבע בטן וינסו לשנות את זה בעוד ניתוח קוסמטי שמרוקן את הכיס, כשהתיקון היחיד שהם צריכים הוא בעצם עמוק פנימה בלבם .
אנשים ימשיכו לחייך בראי ובפנים לבכות ולשנוא את עצמם ואת החיים שלהם,
לחייך ולהדחיק, לאגור אבק על המדף מתחת לערימה של דברים לא רלוונטים .
להאשים את העולם בצלקות שלהם ,
ובמקום ללכת לטיפול ,כי טיפול פסיכולוגי הוא ל"חולי נפש" ,הם יקנו עוד כמה בגדים, עוד כמה מכוניות וגימיקים לצרכן הפראייר ( עם הכחשה גורפת להתמכרות )ועוד כמה תארים וסטטוסים וכסים ושולחנות במשחק המטונף של ה"כבוד העצמי " בנסיון פשוט למלא את הריקנות השוסעת שבהם .( דיכאון סמוי ) .
אם תעזוב , אז תעזוב.
זה לא באמת ישנה דבר .
החיים ימשיכו לחיות ואנשים ימשיכו להיות אנושיים .
כאלה אנחנו.
בסוף כולנו עוזבים , ביום כזה או אחר.
השאלה האמיתית היא,
עד שנרצה את חיינו בעולם הזה ,
איזה אנשים נבחר להיות בעוד ניתנה לנו הזכות להביט אל תוך הראי?
אחרי סיפור חיים ארוך ומתיש בתוך שנים קצרות ושעות יפות ,
הבנתי דבר אחד ,
רק כשנוכל להביט אל תוך הראי ולאהוב את עצמנו,
נוכל גם לשקף אהבה( מושג שכולנו מכירים אך לא כולם יודעים להשתמש בו ) לכולם,
חופשי, בחינם .
הרי בתוך כל הכאוס (החיים)הזה , אף אחד לא היה רוצה לשחות לבד.
אז תעשו טובה לעצמכם,
לפני שאתם יורים חיצים ופוגעים רחוק רחוק מהמטרה,
תלכו לראי, תסירו את מסכות הבטון מפניכם, ותאהבו את עצמכם,
ככה סתם , עם אף שבור , גבות לא מסודרות , כרס פיצה , מינוס בבנק ,חיוך עקום, נכשל בקורס ,יופי בינוני,תחושת פספוס, אשה בוגדת , בעל לא מתאמץ , מדינה מחורבנת , נטייה מינית לא מתקבלת, נקודת חן לא במקום , גבוה מדי , גמד , זין קטן , ציצים מינייטורים, אינסטגרם רק עם אלפיים עוקבים ,אמא חולה במיטה , אהבה מיתולוגית שלא מרפה ,עיניים אדומות, או לב שבור על הרצפה.
כולנו צמאים לתשומת לב ולאהבה ,
ויהיה טוב ועדיף(הרי תמיד חייב להיות אינטרס עצמי ) לכולנו לאהוב כאן ועכשיו ,
כי כשתורנו יגיע , רק אז נוכל לעזוב בשקט ,
שלמים ומלאים ,
באהבה . (אמיתית כזו,כמו בסרטים ).