novemberain
New member
אם אשתפך שוב, לא תכעסו עליי?
אני שוב מרגישה רע. רע מאוד. נותנת למצפון לאכול אותי, בגלל הפה הגדול, שלפעמים אני חושבת שיש לי. נותנת למצפון לאכול אותי, בגלל הרצון שלי לשרוד לבד, שמשתלט עליי. דוחה עזרה אפילו מהאנשים הקרובים ביותר - המשפחה. "אני מסתדרת!", "באמת שהכל בסדר", "אין צורך", "יש לנו הכל בבית". ההורים התקשרו היום, אבא אמר שאחי הגדול יגיע בסופ"ש הבא הבייתה. הוא רוצה לעזור לנו, להיות איתנו, לצאת איתי לסידורים, ללכת איתי למוסדות שצריך לעדכן בקשר למחלה של אמא, לעזור לי בקניות. "אבל למה? אני יכולה להסתדר לבד! לא צריך שיבוא" ואבא מהעבר השני אומר, שהאח רוצה לעזור. בנקודה זו, אני מוצאת את עצמי מרימה טיפה את הקול על אבא, שאין צורך. מרגישה, שרואים בי ילדה קטנה, שלא יכולה לעשות את הסידורים ה"גדולים" לבד. נפגעת, הדמעות מתחילות לרדת, חונקת אותן שלא ישמעו. לא רוצה להיות מעמסה על ההורים עכשיו. אבא שם את הטלפון על רמקול, שאשמע את אימי והזרם מעיניי שוצף וקוצף כבר, אבל הוא חרישי, חייב להיות חרישי. אמא ואבא לא צריכים להתמודד עם זה עכשיו. שומעת את אמא אומרת לי בקול חולה, שאתן לו לעזור. שונאת את עצמי על מה שעשיתי, שונאת את עצמי על זה, שאני לא יודעת לקבל עזרה, על התנהגות אינפנטלית, על שהרמתי קול על אבא, על שנשברתי ובכיתי אחרי שיחת הטלפון, בגלל שהקול של אמא נשמע פתאום כל-כך חולה. אני מתגעגעת, לא ראיתי את אמא ואבא כמעט שבועיים, בשלישי-רביעי שוב נעלה מרכזה ואספק חצי מגעגועיי - אראה את אבא, את אמא אסור לראות, היא בבידוד מוחלט. אוף
[בקול ילדותי ובכייני משהו
] ולפני סיום, תודה לנאן, שהודעתה גרמה לי לחייך, כשהרגשתי ב'קאנטים', אחרי שיחת הטלפון הזו.
אני שוב מרגישה רע. רע מאוד. נותנת למצפון לאכול אותי, בגלל הפה הגדול, שלפעמים אני חושבת שיש לי. נותנת למצפון לאכול אותי, בגלל הרצון שלי לשרוד לבד, שמשתלט עליי. דוחה עזרה אפילו מהאנשים הקרובים ביותר - המשפחה. "אני מסתדרת!", "באמת שהכל בסדר", "אין צורך", "יש לנו הכל בבית". ההורים התקשרו היום, אבא אמר שאחי הגדול יגיע בסופ"ש הבא הבייתה. הוא רוצה לעזור לנו, להיות איתנו, לצאת איתי לסידורים, ללכת איתי למוסדות שצריך לעדכן בקשר למחלה של אמא, לעזור לי בקניות. "אבל למה? אני יכולה להסתדר לבד! לא צריך שיבוא" ואבא מהעבר השני אומר, שהאח רוצה לעזור. בנקודה זו, אני מוצאת את עצמי מרימה טיפה את הקול על אבא, שאין צורך. מרגישה, שרואים בי ילדה קטנה, שלא יכולה לעשות את הסידורים ה"גדולים" לבד. נפגעת, הדמעות מתחילות לרדת, חונקת אותן שלא ישמעו. לא רוצה להיות מעמסה על ההורים עכשיו. אבא שם את הטלפון על רמקול, שאשמע את אימי והזרם מעיניי שוצף וקוצף כבר, אבל הוא חרישי, חייב להיות חרישי. אמא ואבא לא צריכים להתמודד עם זה עכשיו. שומעת את אמא אומרת לי בקול חולה, שאתן לו לעזור. שונאת את עצמי על מה שעשיתי, שונאת את עצמי על זה, שאני לא יודעת לקבל עזרה, על התנהגות אינפנטלית, על שהרמתי קול על אבא, על שנשברתי ובכיתי אחרי שיחת הטלפון, בגלל שהקול של אמא נשמע פתאום כל-כך חולה. אני מתגעגעת, לא ראיתי את אמא ואבא כמעט שבועיים, בשלישי-רביעי שוב נעלה מרכזה ואספק חצי מגעגועיי - אראה את אבא, את אמא אסור לראות, היא בבידוד מוחלט. אוף
