אם אתם במצב רוח טוב- אל תקראו
אוקי, אני ישבתי וכתבתי הכל, ואני חייבת לשתף מישהו בזה. הציאו לי לכתוב או להקליט יומן. אז הנה, אני כותבת. אני מנסה להגיד , לכתוב כל מה שיושב לי ככה בדרך בין הגרון לבטן, משתלט לי על חלקים בגוף, משבית אותי לפעמים ושורר ברקע של כל מה שאני עושה. אולי לכתוב את זה, להוציא את זה יעזור לי להתגבר, להמשיך. אני לא יודעת איפה להתחיל. אני לא יודעת איפה להתחיל כי אני לא יודעת איפה ההתחלה. אני לא יודעת מתי התבגרתי, מתי נהפכתי למבוגרת, או מתי נתתי לחלק המבוגר באישיות שלי להשתלט על הילדה שבי. אני זוכרת כמה פעמים שאימא שלי אמרה לי שהיא ואבא נורא השתדלו בתהליך הגירושים שלהם, שאני לא אכנס למצב שאני ארגיש שאני צריכה לדאוג לאבא, כי הוא גר לבד וכאלה. מסתבר שזה דברים שאמרתי לאימא שלי. אחרי שאמרתי לה את זה היא לא הרשתה לאבא שלי להיות איתי לבד בבית להרבה זמן, כדאי שאני לא ארגיש ככה. ואז התחלתי לדאוג לה. אני זוכרת במעומם שאלות של אבא על אימא- איך היא מרגישה , אם היא יוצאת, אם אני מחבקת ומנשקת אותה הרבה, כל מיני כאלה. הוא אהב אותה ודאג לה. כשעוד הייתה ביניהם אהבה, היא הייתה חזקה, לפחות מהצד של אבא שלי. אימא שלי השתעממה מהר. לפעמים יש לי הרגשה שעכשיו היא השתעממה ממני. זה קשה לגלות פתאום דברים, שבעצם היו שם. אני יודעת שאני לא צריכה להאשים את עצמי בשום דבר, אבל אני לא יכולה. תמיד הייתי זאת שקולטת בכל מקום את הפרטים הקטנים, אבל גם רואה את התמונה השלמה, תמיד ידעתי לקרוא מצבים ואנשים, לקרוא בין השורות, בין המילים, בין האותיות. אני לא מפסיקה לחשוב איך יכולתי לפספס את זה? איך יכול להכחיש? להתעלם מהכל? אני? זה לא מתאים לי. היום, אחרי השיחה שלי עם מר מר, אני יכולה להגיד שהייתה לי ``ילדות עשוקה``, שעברתי התעללות. אין לכם מושג כמה קשה לי להגיד את זה, להתמודד עם זה. החיים שלי מתפרקים. זה לא שהם לא היו מפורקים קודם, זה רק שעכשיו אני מתמודדת עם זה. עכשיו הפסקתי להכחיש. תמיד הייתה לנו בבית את ההצגה הזאת שהכל מושלם. תמיד הייתה לי עוד איזה שהיא תקווה שיהיה לנו טוב. אף פעם לא היו אשליות שאבא ואימא יחזרו להיות ביחד, אבל תמיד הייתה לי תקווה שלאיש שלה לא יהיו יותר התקפים כאלה, או שאימא שלי תעמוד מולו פעם אחת ולתמיד ותיישם את הנאומים שלה על פמיניזם וכוח הנשים. אני לא יכולה להשתחרר מתחושת הפחד הזאת. תמיד תמיד תמיד היא הייתה שם. לפני כל ארוחה אצלנו בבית, הייתי מתפללת לאלוהים שהכל יעבור בשלום, שלא יהיו צעקות, שאני לא אבכה הפעם. החלק שלא יהיו צעקות, בדרך כלל עבד, בשלום לפעמים, ושאני לא אבכה אף פעם לא. אחרי כל פעם הייתי בוכה, תמיד הייתה לי סיבה לבכות. אני זוכרת כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה זיכרונות שהייתי רוצה לשכוח, שהייתי רוצה שלא יהיו לי. אני מכירה אותו כל כך טוב, אני יודעת לזהות את כל הסימנים המקדימים. את התחושה הזאת באוויר. את המבט בעיניים. אני מכירה את ההשתטחות על הספה\כורסא, את החיפוש אחרי אוכל, בדרך כלל רצון למשהו חריף, או מלוח. אני מכירה את העקיצות המקדימות, את התנוחה שממנה הוא צועק, את הצווחות, את הטקסטים. אני מכירה את התנועה של העקבים לכיוון הרצפה, את הברכיים שמתיישרות, את חלק הגוף העליון שנוטה קדימה בזויות של עשרים וחמש מעלות, את הצוואר שנמתח ואת הוריד שבולט, את האצבע שנשלחת קדימה, את העיניים שיוצאות מתוך הפרצוף שבדרך כלל יותר עגול ופתאום הוא נהיה מאורך. אני מכירה כל תזוזה של הנחיריים שמלווה לכל מילה. אני מכירה את הבעיטות, האגרופים, ההליכה הבלתי פוסקת הלוך חזור. אני מכירה כל כך טוב את תכולת התיק שנשפך החוצה, במקרה הטוב לרצפה, במקרה הגרוע החוצה מהחלון. אני מכירה את הצליל של הדלת שנטרקת, את הקול של הנעל שנפגשת עם העץ. את קול הניפוץ. אני מכירה את הקול המתבכיין של אימא, המתחנן. אני מכירה את הבלורית שמתעופפת בהתאם ואת תנועת היד שמזיזה אותה מהפנים אחרי שעה של צעקות כשהזיעה שוטפת את המצח. אני מכירה את קו המתאר של השבר בדלת, את הצליל של הטלפון המנותק. את המספריים שגזרו את הכבל. אני מכירה את השירים, השמחים, שירי האהבה שתמיד ברקע, כניגוד למצב במציאות. את המשפט שנשמע בוודאי הכי הרבה פעמים ` את עוד תשלמי על זה`. את הטון בכל שלב של הריב. אני מכירה כל כך טוב את הרעש של הנעילה החשמלית של הדלתות והחלונות באוטו. רק לבכי שלי אין קול. גם עכשיו לא. אני מתלבטת בין המבט שלה והמבט שלו בקטגוריית המבט הכי מאיים. כל מה שהוא עשה לה, היא עשתה לי. אם הם לא היו באותו מצב באותו זמן, הוא הגן עלי. היו פעמים שזה הגיע למצב כזה שהוא נעל אותה בחדר. ואחר כך הוא היה מתנצל, ומצטער, ובוכה, והולך לבית חולים, ושולח פרחים, ומבשל. ושם מוסיקה שמחה ומלמד אותי דברים. והיא הייתה סולחת. פעם הוא העיף את כל הדברים מהשולחן בחדר שלי, זרק אותם על הרצפה. הוא שבר לי דברים שקיבלתי מסבתא שלי לפני שהיא נפטרה. קרע לי את הספרים של בית ספר, את היומן שלי. כתבתי יומן חצי שנה, אחרי המקרה הזה, הפסקתי, מהפחד. הפחד שהוא ימצא את זה. היו שלוש חברות שאני זוכרת שהבאתי הביתה. נטלי, אורטל וטל. הן ידעו רק חלק. אף פעם לא העזתי להביא אף אחת אחרת, גם אם אף אחד לא היה בבית. לא ידעתי באיזה מצב רוח הוא יחזור הביתה. אבוי לי אם הוא היה חוזר הביתה ומוצא אותי על הספה בסלון, בתנוחת שכיבה, ישר הייתי חוטפת שטיפה על זה שכל היום אני בטלוויזיה כשיש כלים בכיור וכביסה במכונה\על החבל, שהחדר שלי בלגאן ואיך זה שאף אחד לא רואה את העיתונים על השולחן. ובת כמה הייתי, זה היה ככה מגיל שמונה בערך. הייתה חצי שנה שהייתי ממציאה שעות נוספות בבית ספר, כדי ללכת לראות את סבא וסבתא, כי הם לא הרשו לי להיות בקשר אתם. לא היה לי לאן לברוח. אז חייתי בכלא שלו, עכשיו אני חייה בכלא שלי. אני רוצה לכתוב עוד, ולספר, אבל אני פשוט לא יודעת מה, אני לא יודעת איך להתחיל, איך להסביר . זה כל כך קשה. למה לעזאזל כולם דאגו לה ולא לי? היא אישה מבוגרת, אני ילדה קטנה. למה זה שאני התנהגתי כמו מבוגרת, אומר שאני באמת כזאת? אני הייתי חייבת להיות מבוגרת, כדי לשרוד. אני ילדה, שלא יכולה להגן על עצמה ומפחדת מה יקרה אם היא תדבר. בגלל זה אני לא מדברת. בהתחלה היא לא הייתה עונה לו, אחר כך כן. ואז מה? אתה חושב שזה עזר? זה לא. זה נהיה יותר גרוע, זה היה מרתיח אותו, הוא היה כל כך מתעצבן. הוא היה עוקב אחריה כדאי לוודא שהיא לא בוגדת בו. כל ידיד, או חבר שהיו לי הוא היה מצליח לגרום לי להיפרד ממנו. הוא לא יכל לסבול אותי אוהבת מישהו אחר, הוא כל כך רכושני. בגלל זה הוא שונא את אבא שלי. בגלל זה הוא והיא עשו לי שטיפות מוח, גררו אותי לרופאים ובתי משפט. כדאי לגרום גם לי לשנוא אותו. והנה, הם הצליחו. הוא איים על אבא שלי לא פעם. הוא היה מטריד אותו ואת אשתו בטלפונים בלתי פוסקים בשעות מטורפות. הוא היה מאיים שאם הוא יעשה לי משהו, אם אני לא אחזור ממנו מאושרת, הוא יהרוג אותו. ואבא שלי פחד להתקרב אלי בגלל זה. אף פעם לא היינו קרובים בגללו בגלל האיום הבלתי פוסק. זה כל כך קשה לי.אני חייבת שמישהו ידע כי אחרת אני אסבול מזה.אני מפחדת. אני כל כך כל כך מפחדת. אני לא יודעת ממה אני מפחדת יותר, מהחיים או מהמוות. אני מפחדת מהזיכרונות שלי, אני מפחדת ממה שאני עברתי. אני לא מאמינה שאני הצלחתי לעבור את הגיהינום הזה בחיים.זה סיוט. זה פחד תמידי שמלווה אותי בכל צעד שאני עושה. בגלל זה אני חייבת להיות תמיד בזמן בבית, להיות ילדה טובה, לשמור על החדר שלי מסודר, בגלל זה אני עושה או לא עושה הרבה דברים. על כל דבר משלמים, זה מה שתמיד למדתי. אם יש אצלנו מסיבה, משהו כיפי, אחר כך צריך לשלם על זה. אם באה לישון אצלי חברה, למחרת יהיה אסון. זה טירוף. זה פשוטו כמשמעו טירוף. אני לא יודעת מתי ואם אני אצליח להתגבר על זה. אני לא יכולה לכתוב יותר. זה לקח ממני מאמץ נפשי עצום. ועכשיו אני לא יכולה יותר. אולי אני אוכל להמשיך מחר, או אחר כך, אבל עכשיו, אני מרגישה מותשת.
אוקי, אני ישבתי וכתבתי הכל, ואני חייבת לשתף מישהו בזה. הציאו לי לכתוב או להקליט יומן. אז הנה, אני כותבת. אני מנסה להגיד , לכתוב כל מה שיושב לי ככה בדרך בין הגרון לבטן, משתלט לי על חלקים בגוף, משבית אותי לפעמים ושורר ברקע של כל מה שאני עושה. אולי לכתוב את זה, להוציא את זה יעזור לי להתגבר, להמשיך. אני לא יודעת איפה להתחיל. אני לא יודעת איפה להתחיל כי אני לא יודעת איפה ההתחלה. אני לא יודעת מתי התבגרתי, מתי נהפכתי למבוגרת, או מתי נתתי לחלק המבוגר באישיות שלי להשתלט על הילדה שבי. אני זוכרת כמה פעמים שאימא שלי אמרה לי שהיא ואבא נורא השתדלו בתהליך הגירושים שלהם, שאני לא אכנס למצב שאני ארגיש שאני צריכה לדאוג לאבא, כי הוא גר לבד וכאלה. מסתבר שזה דברים שאמרתי לאימא שלי. אחרי שאמרתי לה את זה היא לא הרשתה לאבא שלי להיות איתי לבד בבית להרבה זמן, כדאי שאני לא ארגיש ככה. ואז התחלתי לדאוג לה. אני זוכרת במעומם שאלות של אבא על אימא- איך היא מרגישה , אם היא יוצאת, אם אני מחבקת ומנשקת אותה הרבה, כל מיני כאלה. הוא אהב אותה ודאג לה. כשעוד הייתה ביניהם אהבה, היא הייתה חזקה, לפחות מהצד של אבא שלי. אימא שלי השתעממה מהר. לפעמים יש לי הרגשה שעכשיו היא השתעממה ממני. זה קשה לגלות פתאום דברים, שבעצם היו שם. אני יודעת שאני לא צריכה להאשים את עצמי בשום דבר, אבל אני לא יכולה. תמיד הייתי זאת שקולטת בכל מקום את הפרטים הקטנים, אבל גם רואה את התמונה השלמה, תמיד ידעתי לקרוא מצבים ואנשים, לקרוא בין השורות, בין המילים, בין האותיות. אני לא מפסיקה לחשוב איך יכולתי לפספס את זה? איך יכול להכחיש? להתעלם מהכל? אני? זה לא מתאים לי. היום, אחרי השיחה שלי עם מר מר, אני יכולה להגיד שהייתה לי ``ילדות עשוקה``, שעברתי התעללות. אין לכם מושג כמה קשה לי להגיד את זה, להתמודד עם זה. החיים שלי מתפרקים. זה לא שהם לא היו מפורקים קודם, זה רק שעכשיו אני מתמודדת עם זה. עכשיו הפסקתי להכחיש. תמיד הייתה לנו בבית את ההצגה הזאת שהכל מושלם. תמיד הייתה לי עוד איזה שהיא תקווה שיהיה לנו טוב. אף פעם לא היו אשליות שאבא ואימא יחזרו להיות ביחד, אבל תמיד הייתה לי תקווה שלאיש שלה לא יהיו יותר התקפים כאלה, או שאימא שלי תעמוד מולו פעם אחת ולתמיד ותיישם את הנאומים שלה על פמיניזם וכוח הנשים. אני לא יכולה להשתחרר מתחושת הפחד הזאת. תמיד תמיד תמיד היא הייתה שם. לפני כל ארוחה אצלנו בבית, הייתי מתפללת לאלוהים שהכל יעבור בשלום, שלא יהיו צעקות, שאני לא אבכה הפעם. החלק שלא יהיו צעקות, בדרך כלל עבד, בשלום לפעמים, ושאני לא אבכה אף פעם לא. אחרי כל פעם הייתי בוכה, תמיד הייתה לי סיבה לבכות. אני זוכרת כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה זיכרונות שהייתי רוצה לשכוח, שהייתי רוצה שלא יהיו לי. אני מכירה אותו כל כך טוב, אני יודעת לזהות את כל הסימנים המקדימים. את התחושה הזאת באוויר. את המבט בעיניים. אני מכירה את ההשתטחות על הספה\כורסא, את החיפוש אחרי אוכל, בדרך כלל רצון למשהו חריף, או מלוח. אני מכירה את העקיצות המקדימות, את התנוחה שממנה הוא צועק, את הצווחות, את הטקסטים. אני מכירה את התנועה של העקבים לכיוון הרצפה, את הברכיים שמתיישרות, את חלק הגוף העליון שנוטה קדימה בזויות של עשרים וחמש מעלות, את הצוואר שנמתח ואת הוריד שבולט, את האצבע שנשלחת קדימה, את העיניים שיוצאות מתוך הפרצוף שבדרך כלל יותר עגול ופתאום הוא נהיה מאורך. אני מכירה כל תזוזה של הנחיריים שמלווה לכל מילה. אני מכירה את הבעיטות, האגרופים, ההליכה הבלתי פוסקת הלוך חזור. אני מכירה כל כך טוב את תכולת התיק שנשפך החוצה, במקרה הטוב לרצפה, במקרה הגרוע החוצה מהחלון. אני מכירה את הצליל של הדלת שנטרקת, את הקול של הנעל שנפגשת עם העץ. את קול הניפוץ. אני מכירה את הקול המתבכיין של אימא, המתחנן. אני מכירה את הבלורית שמתעופפת בהתאם ואת תנועת היד שמזיזה אותה מהפנים אחרי שעה של צעקות כשהזיעה שוטפת את המצח. אני מכירה את קו המתאר של השבר בדלת, את הצליל של הטלפון המנותק. את המספריים שגזרו את הכבל. אני מכירה את השירים, השמחים, שירי האהבה שתמיד ברקע, כניגוד למצב במציאות. את המשפט שנשמע בוודאי הכי הרבה פעמים ` את עוד תשלמי על זה`. את הטון בכל שלב של הריב. אני מכירה כל כך טוב את הרעש של הנעילה החשמלית של הדלתות והחלונות באוטו. רק לבכי שלי אין קול. גם עכשיו לא. אני מתלבטת בין המבט שלה והמבט שלו בקטגוריית המבט הכי מאיים. כל מה שהוא עשה לה, היא עשתה לי. אם הם לא היו באותו מצב באותו זמן, הוא הגן עלי. היו פעמים שזה הגיע למצב כזה שהוא נעל אותה בחדר. ואחר כך הוא היה מתנצל, ומצטער, ובוכה, והולך לבית חולים, ושולח פרחים, ומבשל. ושם מוסיקה שמחה ומלמד אותי דברים. והיא הייתה סולחת. פעם הוא העיף את כל הדברים מהשולחן בחדר שלי, זרק אותם על הרצפה. הוא שבר לי דברים שקיבלתי מסבתא שלי לפני שהיא נפטרה. קרע לי את הספרים של בית ספר, את היומן שלי. כתבתי יומן חצי שנה, אחרי המקרה הזה, הפסקתי, מהפחד. הפחד שהוא ימצא את זה. היו שלוש חברות שאני זוכרת שהבאתי הביתה. נטלי, אורטל וטל. הן ידעו רק חלק. אף פעם לא העזתי להביא אף אחת אחרת, גם אם אף אחד לא היה בבית. לא ידעתי באיזה מצב רוח הוא יחזור הביתה. אבוי לי אם הוא היה חוזר הביתה ומוצא אותי על הספה בסלון, בתנוחת שכיבה, ישר הייתי חוטפת שטיפה על זה שכל היום אני בטלוויזיה כשיש כלים בכיור וכביסה במכונה\על החבל, שהחדר שלי בלגאן ואיך זה שאף אחד לא רואה את העיתונים על השולחן. ובת כמה הייתי, זה היה ככה מגיל שמונה בערך. הייתה חצי שנה שהייתי ממציאה שעות נוספות בבית ספר, כדי ללכת לראות את סבא וסבתא, כי הם לא הרשו לי להיות בקשר אתם. לא היה לי לאן לברוח. אז חייתי בכלא שלו, עכשיו אני חייה בכלא שלי. אני רוצה לכתוב עוד, ולספר, אבל אני פשוט לא יודעת מה, אני לא יודעת איך להתחיל, איך להסביר . זה כל כך קשה. למה לעזאזל כולם דאגו לה ולא לי? היא אישה מבוגרת, אני ילדה קטנה. למה זה שאני התנהגתי כמו מבוגרת, אומר שאני באמת כזאת? אני הייתי חייבת להיות מבוגרת, כדי לשרוד. אני ילדה, שלא יכולה להגן על עצמה ומפחדת מה יקרה אם היא תדבר. בגלל זה אני לא מדברת. בהתחלה היא לא הייתה עונה לו, אחר כך כן. ואז מה? אתה חושב שזה עזר? זה לא. זה נהיה יותר גרוע, זה היה מרתיח אותו, הוא היה כל כך מתעצבן. הוא היה עוקב אחריה כדאי לוודא שהיא לא בוגדת בו. כל ידיד, או חבר שהיו לי הוא היה מצליח לגרום לי להיפרד ממנו. הוא לא יכל לסבול אותי אוהבת מישהו אחר, הוא כל כך רכושני. בגלל זה הוא שונא את אבא שלי. בגלל זה הוא והיא עשו לי שטיפות מוח, גררו אותי לרופאים ובתי משפט. כדאי לגרום גם לי לשנוא אותו. והנה, הם הצליחו. הוא איים על אבא שלי לא פעם. הוא היה מטריד אותו ואת אשתו בטלפונים בלתי פוסקים בשעות מטורפות. הוא היה מאיים שאם הוא יעשה לי משהו, אם אני לא אחזור ממנו מאושרת, הוא יהרוג אותו. ואבא שלי פחד להתקרב אלי בגלל זה. אף פעם לא היינו קרובים בגללו בגלל האיום הבלתי פוסק. זה כל כך קשה לי.אני חייבת שמישהו ידע כי אחרת אני אסבול מזה.אני מפחדת. אני כל כך כל כך מפחדת. אני לא יודעת ממה אני מפחדת יותר, מהחיים או מהמוות. אני מפחדת מהזיכרונות שלי, אני מפחדת ממה שאני עברתי. אני לא מאמינה שאני הצלחתי לעבור את הגיהינום הזה בחיים.זה סיוט. זה פחד תמידי שמלווה אותי בכל צעד שאני עושה. בגלל זה אני חייבת להיות תמיד בזמן בבית, להיות ילדה טובה, לשמור על החדר שלי מסודר, בגלל זה אני עושה או לא עושה הרבה דברים. על כל דבר משלמים, זה מה שתמיד למדתי. אם יש אצלנו מסיבה, משהו כיפי, אחר כך צריך לשלם על זה. אם באה לישון אצלי חברה, למחרת יהיה אסון. זה טירוף. זה פשוטו כמשמעו טירוף. אני לא יודעת מתי ואם אני אצליח להתגבר על זה. אני לא יכולה לכתוב יותר. זה לקח ממני מאמץ נפשי עצום. ועכשיו אני לא יכולה יותר. אולי אני אוכל להמשיך מחר, או אחר כך, אבל עכשיו, אני מרגישה מותשת.
