אם הייתי
כדי להיות נפש אבודה ובודדה בעולם שמוצאת את מקומה במקום היחיד שיש בו שקט ושלווה טהורים, אני הולכת לים. אני תמיד מתלבטת אם לנסוע באוטובוס אבל בסוף בוחרת ללכת, כי אני רוצה שיראו אותי כמה שיותר. אני הולכת לים כדי להסתכל על השמיים והים ולנסות לנחש מה נפש בודדה ואבודה בעולם תמצא פה. הייתי רוצה לנסות לגעת בשמיים. לעלות על הסלע הכי גבוהה ולמתוח את הידיים. הייתי מנסה לשחות לאופק. אבל אני לא נפש אבודה ובודדה אז אני לא אעשה את זה. הייתי חושבת שהרי במקום הזה שאין בו כלום בעצם, חוץ מצבע רקע שיש לו הסבר מדעי גר אלוהים. והוא מסתתר שם ומקשיב למחשבות שלי. הייתי חושבת על עצמי. ואיך כל מה שעשיתי בחיי עד עכשיו היה אך ורק כדי לתת הוכחה לעצמי שאני באמת קיימת. קעקעתי את עצמי מגיל קטן. כתבתי וחרטתי בכל מקום ציבורי שמצאתי בו קיר או שולחן. פצעתי את עצמי. צבעתי את עצמי. צבטתי את עצמי כל בוקר. הסתכלתי על עצמי במראה כמה שיותר. חייכתי כמה שפחות. קפצתי ונפלתי על אבנים כדי לראות אם הם נוגעים בי. נגעתי באנשים כדי לראות אם הם מרגישים אותי. נגעתי בעצמי. הקאתי מילים ברצף לא מובן. אהבתי ושנאתי. התחרטתי ובכיתי. אבל אף פעם לא הצלחתי להרגיש. הייתי חושבת על איך שכל אמונה קיימת היא משהו שלא באמת קיים. כמו כל נפש ממוצעת אבודה ובודדה בעולם הייתי חושבת על איך כל דבר שבני אדם עושים זה כדי להרוס את עצמם ואת בני האדם האחרים. הם רודפים אחרי כסף כדי לחיות בעוני ולרצות עוד. הם אוכלים כדי להרוג. עובדים כדי להשמיד. משקרים כדי להגן על עצמם. נושמים כדי לזהם. הייתי מנסה לשבור ולהתמרד נגד כל מסגרת שיכולה להיות לי בחיים. ואם לא תהיה יותר מסגרת אני אמציא חדשה. מסגרת כמו כל דבר שנקרא התנהגות נורמלית. כמו מסגרת של בית ספר. משפחה. אוכל. חברים. בגדים. תחומי עניין. אישיות. הייתי מתיימרת לכתוב ספר ולהיות אישיות גדולה ומכובדת. הייתי מתיימרת לאהוב ולהיות נאהבת. הייתי מבקשת סליחה. אבל אני לא נפש עצובה ואבודה בעולם. אז עליי זה לא עובד.
כדי להיות נפש אבודה ובודדה בעולם שמוצאת את מקומה במקום היחיד שיש בו שקט ושלווה טהורים, אני הולכת לים. אני תמיד מתלבטת אם לנסוע באוטובוס אבל בסוף בוחרת ללכת, כי אני רוצה שיראו אותי כמה שיותר. אני הולכת לים כדי להסתכל על השמיים והים ולנסות לנחש מה נפש בודדה ואבודה בעולם תמצא פה. הייתי רוצה לנסות לגעת בשמיים. לעלות על הסלע הכי גבוהה ולמתוח את הידיים. הייתי מנסה לשחות לאופק. אבל אני לא נפש אבודה ובודדה אז אני לא אעשה את זה. הייתי חושבת שהרי במקום הזה שאין בו כלום בעצם, חוץ מצבע רקע שיש לו הסבר מדעי גר אלוהים. והוא מסתתר שם ומקשיב למחשבות שלי. הייתי חושבת על עצמי. ואיך כל מה שעשיתי בחיי עד עכשיו היה אך ורק כדי לתת הוכחה לעצמי שאני באמת קיימת. קעקעתי את עצמי מגיל קטן. כתבתי וחרטתי בכל מקום ציבורי שמצאתי בו קיר או שולחן. פצעתי את עצמי. צבעתי את עצמי. צבטתי את עצמי כל בוקר. הסתכלתי על עצמי במראה כמה שיותר. חייכתי כמה שפחות. קפצתי ונפלתי על אבנים כדי לראות אם הם נוגעים בי. נגעתי באנשים כדי לראות אם הם מרגישים אותי. נגעתי בעצמי. הקאתי מילים ברצף לא מובן. אהבתי ושנאתי. התחרטתי ובכיתי. אבל אף פעם לא הצלחתי להרגיש. הייתי חושבת על איך שכל אמונה קיימת היא משהו שלא באמת קיים. כמו כל נפש ממוצעת אבודה ובודדה בעולם הייתי חושבת על איך כל דבר שבני אדם עושים זה כדי להרוס את עצמם ואת בני האדם האחרים. הם רודפים אחרי כסף כדי לחיות בעוני ולרצות עוד. הם אוכלים כדי להרוג. עובדים כדי להשמיד. משקרים כדי להגן על עצמם. נושמים כדי לזהם. הייתי מנסה לשבור ולהתמרד נגד כל מסגרת שיכולה להיות לי בחיים. ואם לא תהיה יותר מסגרת אני אמציא חדשה. מסגרת כמו כל דבר שנקרא התנהגות נורמלית. כמו מסגרת של בית ספר. משפחה. אוכל. חברים. בגדים. תחומי עניין. אישיות. הייתי מתיימרת לכתוב ספר ולהיות אישיות גדולה ומכובדת. הייתי מתיימרת לאהוב ולהיות נאהבת. הייתי מבקשת סליחה. אבל אני לא נפש עצובה ואבודה בעולם. אז עליי זה לא עובד.