הכל נובע מהסיבה לשמה ברא הקב"ה את העולם והאדם
אם מבינים לאיזו תכלית ברא הקב"ה את העולם והאדם, מבינים מה תפקידו של האדם, שהאלוקים דורש ממנו. ממילא, אין שאלה על החוצפה בהתערבות בתכניות.
הקב"ה ברא נבראים כדי להיטיב להם הטבה אמיתית. לשם כך יצר עולם תחתון, עולם המעשה, בו יצטוו הנבראים לעשות את רצון הבורא, כדי שימליכו ויקדשו אותו, באופן שיזככו את נשמתם שהיא חלק אלוק ממעל, ע"י המעשים שציווה הבורא, שמביאים את האדם להתדמות לעליון ולהתגבר על תאוות החומר של החלק הבהמי של גופו ונפשו.
ממילא, כשיושל מהם הגוף ותאוות החומר, נשמתם תהיה קשורה לבורא בעולם העליון האמיתי, כגודל הקדושה שקידשה עצמה במעשי העולם התחתון, וזו ההטבה הטובה ביותר עבור הנברא, שהוא יודע ידיעה של מהות את בוראו וחובר חבירה של שייכות למי שבראו.
כלומר הבורא ברא את האדם לתכלית שהאדם יהיה כעין שותף לבורא בבריאה, בכך שישנה את עצמו ויקדש את נשמתו בעולם תחתון של הסתר ושקר, ובכך יתדמה לבוראו.
לשם כך הוא צריך לעשות מעשים שציווה הבורא בתורתו.
התורה רחבה מים, ומבהירה בדיוק את מהות הבורא ורצונו. הקב"ה רוצה שהאדם יתפלל אליו ויהיה דבוק בו במחשבותיו, כי זה מביא לתכלית הבריאה ולזיכוך הנשמה והתדמותה לעליון.
לפיכך, הקב"ה נתן לאדם בחירה חופשית בתחום הרצון להיטיב, כדי שהאדם יחליט אם הוא בוחר להיטיב ולהתדמות לבוראו, או בוחר לעשות כתאוותו ולהימשך ליצר הרע ולנפש הבהמית. וגם קבע כללים רוחניים לגבי כוח התפילה.
כל העניין הוא שהקב"ה אינו אב חסר סבלנות או בימ"ש שמגביל את זכות הערעור. הוא הודיע בבירור שרצונו שנבקש ממנו שוב ושוב ושוב לשנות את הגזירה, וכל המרבה הרי זה משובח.
ככל שאדם מתפלל יותר בכמות ובעומק, הוא מתעלה יותר ברוחניותו, ואז יכול להיווצר מצב שהגזירה כבר לא מתאימה לו בדרגה הגבוהה יותר שלו. ויכול להיווצר מצב שהגזירה כן מיועדת לו ולכן לא תתבטל, אבל בהתעלות הרוחנית הוא זכה בזכות מעשיו עפ"י הרצון האלוקי.
המתפלל שוב ושוב ללא גבול בורא אינסוף מלאכים שעולים לשיר בפני בורא העולם על קיום רצונו, והיות שבעולם העליון אין מגבלות של זמן, מקום וכוחות נפש, אין בכך הטרדה ואין בכך עומס על המחסנים ושטחי הגניזה...
אין שום טורח בידיעת העובדה שאהבתו והערכתו של הבן שלי גדלה וגוברת מיום ליום יותר ויותר!