אם זה לא היה עצוב, אולי זה היה מצחיק
כך אני אומרת לעצמי בכל יום, כאשר אני צופה באבי בן ה-92 "מאבד קשר עם המציאות העכשווית". עד לפני שנתיים הוא עוד עבד עבודה פיזית קשה, הלך יפה והיה עם הסביבה, היום כבר לא כל כך. אני מתנחמת בזה שהוא עדיין מזהה אותנו כשאנחנו באים אליו (יומיום) למוסד הסיעודי אליו הוכנס אחרי אירוע לבבי, החיאה, הנשמה והרדמה שכנראה גרמו לדיליריום ול"איבוד קשר עם המציאות העכשווית". הוא לא אובחן כדימנטי או חולה אלצהיימר, ואני שואלת אם יש טעם לעשות זאת.
כך אני אומרת לעצמי בכל יום, כאשר אני צופה באבי בן ה-92 "מאבד קשר עם המציאות העכשווית". עד לפני שנתיים הוא עוד עבד עבודה פיזית קשה, הלך יפה והיה עם הסביבה, היום כבר לא כל כך. אני מתנחמת בזה שהוא עדיין מזהה אותנו כשאנחנו באים אליו (יומיום) למוסד הסיעודי אליו הוכנס אחרי אירוע לבבי, החיאה, הנשמה והרדמה שכנראה גרמו לדיליריום ול"איבוד קשר עם המציאות העכשווית". הוא לא אובחן כדימנטי או חולה אלצהיימר, ואני שואלת אם יש טעם לעשות זאת.