הבוקר חזרתי לאלבום הנפלא של אל סטיוארט
Orange. משם לקוח הקאוור של בוב ת'יל. אני חייב לומר ותשפטו אתם, שת'יל עלה על רבו. זו הייתה התחושה שלי בהופעה וגם מהצפיה החוזרת עכשיו בקליפ.
חוץ מהווסט הנצחי של בוב, ההופעה הייתה די שונה מהפעם הראשונה של ת'יל בישראל לפני כ 4 שנים. בניגוד לרישול הכובש והמגע הבלתי אמצעי שחווינו באוזן השלישית ברעננה, כאן העסק היה "מסודר": קהל יושב על כסאות באולם, ת'יל יושב על כסא על הבמה, עם עמוד תווים לפניו. זה יצר מעט ריחוק בין האמן וקהלו, וכמעט גרם לפרקליט המלומד לבעוט בכן התווים שהסתיר את הגיטרה של ת'יל מעין המצלמה.
לעומת זאת, המיקום בשורה הראשונה ליד הבמה איפשר להניח עליה את כוס הבירה, שזה מאוד נוח.
שני חלקי ההופעה, זה עם ת'יל וגיטרה בלבד וזה עם להקת ליווי של פסנתר-בס-חליל, היו אחלה. "הלהקה" הייתה ישראלית - בועז כהן (פ), גיל פדידה (ב) וחפציבה זר אביב (ח). ההרכב הזה הוציא מת'יל ביצועים יוצאים מהכלל לכמה מהשירים הכי יפים של So Far.
נקודת תורפה מסויימת היה איזה מחטף של החלילנית, שניצלה את המעמד להציג קטע מפרי עטה. זה היה, בלשון המעטה, לא קול. גם הביצוע לנשימת קטר של ג'טרו טאל לא הניח את דעתי. כוחו של השיר באנרגטיות ובקצב, ואלה ממש לא נקודות בולטות אצל בוב קשישא, שלא הצליח להתחרע כמו שצריך.
חוץ מזה היה ערב תרבותי ומהנה והשמחה הייתה רבה.
ואין, אין על הכתיבה של בוב ת'יל.
