אם יש פה אנשים

אפרתs

New member
אם יש פה אנשים

אני אשמח לשיתוף פעולה, לצורך דיון תאורטי במקום אחר. למען גילוי נאות גם מדילמה שלי עם עצמי. - מה מביא אתכם לכתוב בפורום (הזה או אחר)?.. הכוונה ברמה של חשיפה/ "פריקה" של תחושות ורגשות אישיים/אינטימיים/ הגיגים והרהורים... למה בעצם בפורום ציבורי פתוח? - איך אתם מתייחסים לתגובות שאתם מקבלים?.. .עד כמה אישי אתם לוקחים תגובה לרשומה שלכם? הפורום נעשה פעיל פתאום ואני תוהה גם אם דברים השתנו אצלכם באופן אישי מפעם..?
 

noosh

New member
אני משערת שבעיקר תגובות

אבל אולי לא רק. כי אני לא בטוחה כמה זה חשוב לי כמו שחשוב לי שיש לי מקום לכתוב בו. לא יודעת להסביר, אני יכולה לכתוב למחשב או למחברת (ועושה את זה גם), אבל זה אחרת. [הקטע שזה מקום ציבורי פתוח בהחלט הפחיד אותי בהתחלה, במיוחד כשאני כלכך חרדה מהמילים שלי, פעם ברמה הרבה יותר חזקה. וסביר להניח שגם גרם לי לצנזר את עצמי מספר פעמים, ועדיין לפעמים. ולפעמים בכלל לא, למרות שידעתי שיש מי שיכול לקרוא. הבחירה שלי לכתוב פה בכינוי שלי, ולנהל פה בכינוי שלי, ולא בכינוי אחר, הייתה מאוד מודעת, גם כש"ידעתי לאן אני נכנסת" מבחינת עצמי והעובדה ששומדבר כאן לא סודי. לא הייתי מזכירה את זה שאני כותבת פה, אבל אם מישהו היה מגלה בעצמו הייתי, מן הסתם, מקבלת את זה. ובסדר עם זה. ייאמר גם לזכות החברים שלי שנחשפו למקום, שאם ביקשתי מהם לא לקרוא אותי, הם לא עשו את זה. הם גם לא היו צריכים שאינ אבקש, הם הבינו לבד. אז אם זה לא משהו שרציתי לחשוף, למה המשכתי להשתמש בכינוי שלי? אין לי מושג. אני לא כלכך מאמינה בכינויים בדויים לעצמי (אין לי בעיה עם זה, פשוט, זה לא מתאים לי), ואני עומדת מאחורי כל מילה שלי פה. אני משערת שזה חלק מהקטע]. עוד משהו שאני יכולה להגיד זה, שהרבה פעמים היה לי מאוד קשה ללחות על "שלח". במיוחד בהתחלה, אבל עדיןי לפעמים. ויש בזה משהו שהוא הרבה התמודדות מול עצמי. אני יכולה לכתוב בנוטפד, אני גם כותבת בנוטפד, אבל שם לשמור את הקובץ ולשכוח ממנו בתוך התיקיה לא דורש ממני להתמודד כלכך, לא כמו כאן. כשאני מודעת ל"שלח" הזה ולהשלכות שלו, כשאינ יודעת שאני חושפת את עצמי לתגובות ולמחשבות, כשאני יכולה לפגוע, אני יכולה להתחרט, אני יכולה להרגיש שזה יותר מדי, אני צריכה לעמוד מאחורי המילים שלי ולהכיר בהן ולהבין אותן. זה הרבה תהליכים לעבור בכתיבה, והרבה תהליכים לעבור עם עצמי, וזה ככה לפני כל שליחת הודעה שלי בכל פורום שהוא. מן הסתם בהודעות גדולות ואישיות יותר, זה הרבה יותר קשה לי. ובמיוחד בפורום שאני לא מנהלת. אז כן, יש בזה משהו שדורש ממני אומץ במובן מסוים. ואולי זה תהליך שאני צריכה לעבור כחלק מהכתיבה. אני לוקחת תגובות באופן אישי, אין ספק בכך בכלל. מתייחסת ברצינות וחוזרת אליהן שוב לרוב. לא כלכך הבנתי את השאלה האחרונה - ברור שדברים השתנו מפעם, אבל באיזה הקשר זה נאמר לפעילות של הפורום?
 

אפרתs

New member
אני אסביר

ראשית, תודה על התשובה. נראה לי שהבנתי את כוונתך וזה פן מעניין בכתיבה בפורום. לגבי השאלה האחרונה, העליתי אותה כי בימים האחרונים הגיחו לכאן גולשים שלא כתבו כאן המון זמן חודשים ואולי שנים ואני תוהה אם הצורך לשוב ולכתוב בפורום השתנה, הכתיבה והמניעים שלה והתחושות לגבי כתיבה באותו פורום ציבורי ופתוח השתנה עם הזמן.. אולי קשור לאיזו התבגרות שמי מהגולשים עבר או תהליך כלשהו ואולי לא. סתם סיקרן אותי, פחות קשור לשאלות הראשונות.
 
נדמה לי ש

זה קצת דומה למה שתיארת. ז"א, אני התחלתי לכתוב כאן ב2001. (2001!) מתוך רצון של ילדה שמרגישה הרבה רגשות שקשה לה להכיל, וכותבת מבלי שאף אחד מהאנשים שהיא מכירה כותב, שמישהו ידע שככה היא מרגישה וככה היא כותבת. אצלי זה גם היה מרצון לדעת אם זה בכלל "כתוב טוב". לפחות בהתחלה. ככל שהזמן עבר הכרתי את האנשים שכתבו פה, וממקום מפלט אנונמי זה פשוט הפך להיות מקום ש"אפשר" והאנשים בו מחבקים. ונדמה לי שכך היה עם הרבה מהכותבים פה. מערכות היחסים בין המשתתפים בפורום השתנו ככל שהתבגרנו והתאימו עצמן. והטקסטים הפכו להיות פחות "סיפוריים" ויותר מונולוגים או רצף מחשבות. ונדמה לי, שלפחות בשבילי, כשהגיע שלב שהצלחתי לשפוך את כולי אל תוך חיי היום-יום שלי - פחות היה לי צורך במקום שבו אני יכולה להיות "באמת". כי הייתי באמת. זה לקח המון שנים, אבל החברים מהבית קראו הרבה מהדברים שכתבתי, וישבתי לידם ובכיתי את הרגשות שלא נתנו לי מנוח. ולאט לאט הפסקתי לכתוב כאן. ולמה עכשיו אני פה? כי זה עושה לי חם בלב לראות את השמות של האנשים על המסך. ממקום מאוד ראשוני וטהור. מקווה שזה הגיוני, יעל
 
...

זה מאד. [לי.] אני חושבת שאצלי זה עכשיו באיזשהו אופן המקום ש"אפשר" בו, כמו שאמרת. ולאו דוקא כי עם החברים בבית או שלא בבית אני לא יכולה להיות אני שבאמת [למרות שנשמע שאצלך זה יותר באמת מאשר אצלי] - אלא כי זה כן שונה בכתיבה איכשהו, וגם נהיה סוג של הרגל ולא אחד רע דווקא בעיניים שלי, לפחות לא כרגע - לפעמים לפרוק פה. ולגבי החשיפה [אפרת]... כן, לפעמים זה מזעזע אותי כמה ממני כתוב פה בפומבי במקום שאני לא יודעת מי לעזאזל עלול לקרוא בו. אבל כשאני מנסה לסדר לעצמי את זה בראש, אני אומרת לעצמי, מעבר לזה שאין מה לבכות על חלב שנשפך, [למרות שזה לא אומר שצריך לשפוך עוד, אבל את יודעת, אם כבר נשפך והיה כל כך נחמד שפוך אותו..] - שאולי זה מה שאני צריכה ומה שמתאים לי כרגע. שאם וכשזה כבר לא יתאים לי, אז לא, ובינתיים כן.
 
...

כמה הבהרות כי נדמה לי שזה יצא חד יותר ממה שהתכוונתי או הרגשתי. אני חושבת שהכתיבה פה היא כמעט תמיד טובה. זה לא הרגל רע בכלל. צריך לעשות את זה כשזה מרגיש נכון. כי כשזה מרגיש נכון זה בהכרח נכון. והחברים מהבית? נדמה לי שפשוט לי הפסיק להיות אכפת. ז"א, הבנתי שהכאב הזה הוא לגיטימי, ואם הוא לגיטימי אין סיבה שלא יבינו אותו. אז אין "יותר באמת". שוב, זה הכל איך שזה מרגיש. המקום הזה הוא נהדר. בהרבה מישורים שונים.
 
למעלה