אם כך.....

[*יערית]

אם כך......./images/Emo141.gif

רבות מאיתנו מתלוננות על היחס שילדינו ואנו מקבלות מהאקס.... תהיתי האם יש לנו מכנה משותף שגורם להם להתנהגות הזו: אני רציתי בגרושין בעוד שהוא לא היה מוכן ולא רצה...הוא הסכים כי אמרתי שאני לא אוהבת..."במקום שלא אוהבים לא נמצאים" זה מוטו! האם גם אתן רציתן בגרושין וחשות שהאקס מעולם לא השלים עם פירוק המשפחה

 

[יונה לבנה 1]

אצלי

ההחלטה להיפרד היתה של שני הצדדים,וגם הפעם אין לו התנגדות...הרעיון בגדול בא ממני בשני המקרים

אין לי כרגע בעיות עם האקס או אישתו ,לאורך כל הדרך היינו בקשר טוב,למרות כל נושא המזונות הידוע.... נראה מה יהיה עם התור? הוא כבר אמר לי שאצלו אין ידידים ,או ביחד או לחוד. והמבין יבין.............

 

[blonda3]

אצלינו

אני רציתי בגירושין, אבל-לא היתי שלמה עם פירוק המשפחה, מן פארדוקס כזה...ואז...התחילה מלחמה, ואני החזקתי בגט.... הכל היה אצלינו הפוך על הפוך....בלי שום הגיון, וזה היה מאד כואב, כי לא היינו כנראה בשלים לא לחתונה ולא לגירושין.... אני כן השלמתי עם פירוק המשפחה, אבל זה תמיד יכאב לי, במיוחד ברגעי שמחה וימי הולדת, בארועים שכביכול אמורים להיות משותפים ושמחים, כי אז הפירוק שוב פעם עולה , וגם הזכרונות הקשים והכואבים ממה שקרה בזמן הפרידה. הזמן פועל אצלי לטובה, כי כל שנה פחות כואב, אבל-עדיין, ישנה תחושה של החמצה, לא מתוך מחשבה שיכול היה להיות אחרת-כי לא יכול היה....אבל עדיין-יש כאב מסויים בגלל הילדים. אצל האקס שלי לדעתי יש עדיין כאב כמו אצלי על האופן שבו נפרדנו, אבל הוא בנה לעצמו משפחה חדשה, אין לי מושג איך הוא מרגיש במורכבות שלו, אבל עדיין מסתבר יש שם בעיות....לצערי..... אצלינו יש הפרדת כוחות מוחלטת-אני לא נכנסת לבית שלו והוא לא לבית שלי-וזה כי ככה הוא רצה. נדמה לי שלהורה שנשאר בלי הילדים הרבה יותר קשה לקבל ולהשלים עם המצב-וזה טבעי.

 

[blonda3]

השאלה מופנית גם לגברים שבחבורה

כשישעמם לכם-תענו....

 

[rolan]

זאת אכן שאלה

שמופנית בעיקר לגברים בדרך כלל נשים נשארות עם צאצאיהן ואין להן שום מושג מה עובר הצד שמשאיר מאחור את הבית, המשפחה, הזכרונות וכל מה שקשור למשפחה שהתפרקה... אני יכולה לומר מצידי, למרות שלא אני עזבתי את הבית, שזהו תהליך קשה וכואב מאוד!!! אצלנו, אני זו שדרשה את הפרידה ממש דרשתי!!! לא יכולתי יותר ולחצתי עליו מאוד, עד שהסכים... בהתחלה אמר לי, אם את רוצה תעזבי, אני נשאר כאן עם הבנות... דבר שלא הייתי מוכנה לקבל בשום אופן... כשסוף סוף זה קרה, לא הרגשתי הקלה, היה לי נורא, נורא זו מילה טובה, עברתי גיהנום, בעיקר בגלל הבנות שלי. היו לי יסורי מצפון יום יום, בכיתי, רזיתי נורא (היום הייתי מוכנה לחזור לרזון הזה

) כאב לי על שפירקתי את המשפחה שלהן, שכבר אין להן תא משפחתי מוכר ובטוח כמו קודם, כבר אין אמא ואבא איתן בבית. בדיעבד, כמו שסיפרתי כאן, הסתבר שהן שמחות על המרחק מאביהן, אבל בכל זאת, זה לא היה בתוכניות שלי... למרות הקשיים שהיו לי איתו מאז הימים הראשונים שלנו יחד. אין בליבי שום חרטה ואני לא חושבת אף פעם על איך יכול היה להיות... אין כזה דבר, אני שמחה כל יום על ההחלטה הטובה הזאת שעשיתי, ממנה צמחתי והמראתי - על זה בפעם אחרת... שבת שלום

 

[אחשל]

נענה לבקשתך/שאלתך ../images/Emo13.gif

את הפרידה יזמתי אני. אחרי תהליך ארוך וכואב של למידה והתפכחות, הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות (ממש כך, פיזית!), אני חייב להתרחק מהביית הנורא בו חייתי. ה-

ית דווקא ניסתה בהתחלה להחזיק בכח, התעקשה לנסות, אבל לבסוף הבינה, הפנימה, ואף שיתפה פעולה. הכאב והחשש הגדול ביותר היה כמובן, נושא הילדים, שהיו אז בני 8 ו-4. לשמחתי, הם עיכלו די מהר ובקלות את המצב, ללא תופעות לוואי מהותיות. למרות זאת, אני עדיין חווה שברון לב בכל פעם שאני מחזיר אותם אליה, אפילו אם זה רק אחרי סופ"ש קצר. בקייץ שעבר הם היו אצלי יותר משבועיים ברציפות (לקחתי חופשה ארוכה במיוחד כדי להיות איתם) וכשהחזרתי אותם בכיתי כל הדרך הביתה..., לקח לי כשבוע להתאושש מהפרידה מחדש

... מבחינת היחסים עם ה-

ית - סבירים וקורקטיים. לעיתים אני נכנס אליהם הביתה (אבל משתדל להימנע). היא לעומת זאת, מעולם לא נכנסה אלינו... מקווה שהתשובה מספקת

 

[העין ה 3]

אני יזמתי את הפרידה

באיזשהו שלב הבנתי שעם הגבר הזה אני לא מעוניינת להזדקן. אז החלטתי שעדיף להיות גרושה בת 28 עם ילד אחד בן 3 ולא גרושה בת 40 עם 4 ילדים. בדיעבד אני לא בטוחה שזה נכון, כי אם הייתי מסופקת באמהות, לא הייתי לחוצה להתחתן שוב כדי שיהיו לי עוד ילדים (וכידוע נישואי לא הכי הכי...). אני חושבת שהוא לא התגבר על הפרידה עד היום למרות שהוא לא הערים קשיים. הוא הבין שאין טעם כי אם אני רוצה להפרד אין לו ברירה. אפילו באבחון פסיכודידקטי של הנסיך נכתב שאחד מההורים (וברור שזו לא אני) עדיין לא השלים עם הפרידה ומנסה להמשיך את הקשר באמצעות יצירת בעיות בנושא הילד. אנחנו לא נכנסים אחד לבית של השני, ופעם כשבאתי לקחת את הנסיך מהבית שלו, הקצה של הנעל שלי חצה את סף הדלת, והוא ביקש ממני באדיבות לא להכנס אליו הביתה, תוך שהוא מסמן ביד שלו תנועה של לזוז אחורנית...

אוי, ה

ים האלה...

 

[rolan]

אני יזמתי

אני קמתי והלכתי, הגדולים עודדו אותי לנטוש. השארתי ילדת עשרה ואני בקשר טוב איתה, בנוסף, שני גדולים, אחד עצמאי לחלוטין ואחת עצמאית למחצה. עם הילדים יש תקשורת טובה, עם אמם אין כרגע תקשורת כלל. oehhe מהנדס תקשורת

 

[rolan]

oehhe ולא רולן סליחה

 

[blonda3]

ברוך הבא מהנדס תקשורת יקר../images/Emo140.gif

לא ידעתי שיש לנו פה מהנדסים בפורום גם אני מהנדסת תקשורת

 

[noamic]

כן../images/Emo45.gif

 

[1נתי 1]

בדרך כלל

הצד ש"ננטש" ולא משנה אם הוא הצד האשם מרגיש פגוע אם זה בגלל אהבה שעדיין קיימת או בגלל האגו שנפגע אצלי - בגיל 30 החלטתי שאני לא מוכנה לקבל התקף לב בגיל 40 העדפתי לנטוש הכל ולהתחיל מהתחלה ויתרתי על הכל למעט הדבר הכי יקר לי - נו תנחשו.... בתחילה ה X ניסה לשלוט בחיי אפילו מרחוק לאחר שהכרתי את בן זוגי - הוא ניסה להפריע ולזכותו של בן זוגי - הוא היה סבלן כשצריך ותקיף כשצריך ועודד וחיזק אותי המון היום - לאחר 8 שנים שאני עם בן זוגי נראה לי שה X כבר השלים עם העובדה אלי הוא לא עולה וגם אני אליו יש יחסים קורקטיים והקשר הוא רק בכל הנוגע לילדה (הערונת - הוא עד היום לא משלם מזונות אבל לא שווה לי להילחם)