נשימה תאית
New member
סיפור מקסים לסוף השבוע!
צ'רלס פלומב היה טייס קרבי בצי האמריקני במלחמת וייטנאם. לאחר 75 משימות מטוסו רוסק ע"י טיל קרקע אוויר. פלומב הפעיל את כסא המפלט וצנח לתוך טריטוריה עויינת. הוא נשבה ונכלא בתוך מחנה שבויים וייטנאמי - קומוניסטי במשך 6 שנים. הוא שרד ושוחרר, והיום הוא מרצה על הלקחים שהפיק מחוויותיו שם. יום אחד כשישבו פלומב ורעייתו במסעדה ניגש אליהם אדם משולחן אחר ואמר: "אתה פלומב נכון? במלחמת וייטנאם הטסת מטוסי קרב מנושאת המסוקים 'קיטי הוק', יורטת. אלוהים אדירים, איך אתה יודע? שאל פלומב. "אני הוא זה שקיפל וארז את המצנח שלך" נשמת פלומב נעתקה מרוב פליאה והכרת תודה. האדם לחץ את ידו ואמר:" זה כנראה הצליח!" פלומב אישר "ועוד איך! אילו נכשל המצנח, לא הייתי כאן היום". באותו הלילה לא הצליח פלומב להירדם. "כל הזמן הרהרתי באדם ההוא, תהיתי איך נראה אז במדי חיל הים: כובע לבן, סינר אחורי ומכנסיים רחבות. תהיתי בכמה הזדמנויות בטח ראיתי אותו ולא טמרתי אפילו ' בוקר טוב, מה שלומך'? או מילה כלשהיא, שהרי אני הייתי טייס קרבי, והוא היה סתם מלח פשוט." פלומב חשב על השעות הרבות שבהן ישב המלח ליד שולחן עץ ארוך, במעמקי הספינה, משלב בקפידה את שכבות הבד ומארגן את הרצועות, מחזיק בידיו את גורלם של אנשים שאינו מכיר. היום, פלומב שואל את הקהל:" מי אורז את המצנח שלך"? לכל אחד יש מישהו שמספק לו את מה שהוא צריך כדי להגיע לסוף היום בשלום. פלומב מציין גם, כי היה זקוק להרבה סוגי מצנחים כאשר מטוסו יורט: מצנח פיזי, מצנח קוגנטיבי, מצנח רגשי ומצנח רוחני. את כל אלו ניצל פעמים רבות עד תום לפני שהגיע כעבור שנים, לחוף מבטחים. לפעמים שקועים באתגרים היומיומיים שהחיים מציבים לנו, אנו מפספסים את מה שחשוב באמת. אנו שוכחים להגיד 'שלום', 'תודה', 'בבקשה'. מדלגים על הזדמנויות לברך במזל טוב אדם שקרה לו משהו נפלא, להחמיא או סתם להיטיב עם מישהו. השבוע, החודש, השנה, נסו לזהות את אלו שאורזים לכם מצנחים. שיהיה לכם סופ"ש נעים
<לקוח מפורום מיכא"ל>
צ'רלס פלומב היה טייס קרבי בצי האמריקני במלחמת וייטנאם. לאחר 75 משימות מטוסו רוסק ע"י טיל קרקע אוויר. פלומב הפעיל את כסא המפלט וצנח לתוך טריטוריה עויינת. הוא נשבה ונכלא בתוך מחנה שבויים וייטנאמי - קומוניסטי במשך 6 שנים. הוא שרד ושוחרר, והיום הוא מרצה על הלקחים שהפיק מחוויותיו שם. יום אחד כשישבו פלומב ורעייתו במסעדה ניגש אליהם אדם משולחן אחר ואמר: "אתה פלומב נכון? במלחמת וייטנאם הטסת מטוסי קרב מנושאת המסוקים 'קיטי הוק', יורטת. אלוהים אדירים, איך אתה יודע? שאל פלומב. "אני הוא זה שקיפל וארז את המצנח שלך" נשמת פלומב נעתקה מרוב פליאה והכרת תודה. האדם לחץ את ידו ואמר:" זה כנראה הצליח!" פלומב אישר "ועוד איך! אילו נכשל המצנח, לא הייתי כאן היום". באותו הלילה לא הצליח פלומב להירדם. "כל הזמן הרהרתי באדם ההוא, תהיתי איך נראה אז במדי חיל הים: כובע לבן, סינר אחורי ומכנסיים רחבות. תהיתי בכמה הזדמנויות בטח ראיתי אותו ולא טמרתי אפילו ' בוקר טוב, מה שלומך'? או מילה כלשהיא, שהרי אני הייתי טייס קרבי, והוא היה סתם מלח פשוט." פלומב חשב על השעות הרבות שבהן ישב המלח ליד שולחן עץ ארוך, במעמקי הספינה, משלב בקפידה את שכבות הבד ומארגן את הרצועות, מחזיק בידיו את גורלם של אנשים שאינו מכיר. היום, פלומב שואל את הקהל:" מי אורז את המצנח שלך"? לכל אחד יש מישהו שמספק לו את מה שהוא צריך כדי להגיע לסוף היום בשלום. פלומב מציין גם, כי היה זקוק להרבה סוגי מצנחים כאשר מטוסו יורט: מצנח פיזי, מצנח קוגנטיבי, מצנח רגשי ומצנח רוחני. את כל אלו ניצל פעמים רבות עד תום לפני שהגיע כעבור שנים, לחוף מבטחים. לפעמים שקועים באתגרים היומיומיים שהחיים מציבים לנו, אנו מפספסים את מה שחשוב באמת. אנו שוכחים להגיד 'שלום', 'תודה', 'בבקשה'. מדלגים על הזדמנויות לברך במזל טוב אדם שקרה לו משהו נפלא, להחמיא או סתם להיטיב עם מישהו. השבוע, החודש, השנה, נסו לזהות את אלו שאורזים לכם מצנחים. שיהיה לכם סופ"ש נעים