אם רוצים להקדים תרופה למכה....

[tuly82]

אם רוצים להקדים תרופה למכה....

בני בן 8 חודשים, בכל פעם שאני צופה בתוכנית אני חושבת לעצמי "מה לעשות/לא לעשות כדי לא להגיע בכלל למצבים האלה"... אשמח לקבל טיפים לחינוך נכון מההתחלה על מנת שלא נגיע בכלל לויכוחים קולניים, חוסר כבוד וכדומה... מאיזה גיל צריך להתחיל לחנך - הרי 8 חד' זה מוקדם עדיין...

 

[בי3ת קינדר]

שאלה טובה../images/Emo70.gif

מה את עושה כשאת עומדת בפני מצב מורכב בחיים? ניקח לדוגמה עבודה חדשה בתפקיד שלא מוכר לך, את תלמדי את הגדרות תפקיד, את הנהלים, את בסיס הידע הדרוש לך להגיע להחלטות ולבצע את תפקידך נאמנה. את שואלת את השאלה הזו בנקודת זמן מצויינת, בגיל 8 חודשים התינוק שלך כבר מגיב לך, קורא אותך ומנהל איתך תקשורת מורכבת למדי וזה בדיוק הזמן להתחיל ללמד אותו על איך חיים במשפחה בכבוד, באהבה ובשיתוף פעולה. אף אחד לא יכול להתיימר לתת לך במסגרת הזו את רשימת הטיפים המלאה, אבל מעיון בפורום ובדעות המוצגות כאן תוכלי ללמוד הרבה על מצבים שונים. יש גם חומרים לקריאה, ספרים, אתרים וכד' שיכולים לתת לך מושג על עולם ההורות. חשוב שתפתחי למקורות מידע, תקחי את מה שנכון לך ותגבשי השקפה משלך. השלב הבא, תיאום עמדות עם בן זוג. אחת הסיבות שמגיעים למצב שממנו את מפחדת, מעבר להיעדר השקפה מגובשת של הורה בינו לבין עצמו, היא חוסר תיאום עם בן הזוג. הורה בתסריט כזה, שיגיע מבולבל ובלי עמדה מגובשת לסיטואציה מאתגרת, לא יהיה עקבי ובטוח בתגובתו, יתקל בדעה הפוכה אצל בן הזוג, ומכאן המרחק קצר למחלוקות, חוסר עקביות והתפתחות של התנהגות מאתגרת אצל הילד. בהצלחה.

 

[survivorrr]

מתי להתחיל? אתמול.

קודם כל אני רוצה לציין שהעובדה שאת חושבת על זה מראה שאת רגישה לנושא. מצויין. כבר חצי העבודה. אינני איש מקצוע בתחום אבל אני חושב שאני מבין לא רע. לכן לא אייעץ לך אלא אספר דברים שאני עשיתי ולמרות כל הקשיים (והיו לי כאלה למכביר) אני חושב שהצלחתי לא רע. קודם כל - חינוך מתחיל מהיום בו הם נולדו (שאלת מתי נכון להתחיל - אז זו התשובה). אבל חינוך הוא דו כיווני. הרי לא נשכח שעד הילד הראשון אנחנו לא הורים. על גבו של הילד הראשון אנחנו לומדים להיות הורים. מה זה אומר?.... למשל: דיברתי אליהן מהיום בו נולדו. שרתי להן וגם שיחקתי איתן. גם סיפרתי סיפורים (בני משפט אחד או שניים. זה מספיק בגיל הזה) ושאלתי שאלות (וגם עניתי בעצמי). מה שילדים צריכים - הם מבינים ועוד איך. ולמה אמרתי שזה דו סטרי? כי לא רק דיברתי אלא גם הקשבתי. מהר מאד ראיתי שלכל דבר יש בכי מסוג אחר ומי שיקשיב יבין בדיוק מה התינוק רוצה. יש בכי של "אני עייף" ובכי של "אני רעב" ובכי של "מציק לי בחיתול" ובכי של "רוצה מוצץ" ובכי של "אני רוצה את אמא/אבא" וכן הלאה סוגים מסוגים שונים. בגיל שכבר ניהלנו שיחות הן תמיד ידעו שאני מקשיב וגם מגיב בהתאם (בין לחיוב ובין לשלילה). ככה עד היום (התינוקת ההיא כבר בת 25). דוגמאות אחרות - מהרגע הראשון - סדרים קבועים. השגרה נותנת לילד מסר מה סדרי החיים והיא מקנה לו ביטחון. ילדים קטנים חוששים משבירת שגרה. זה מפחיד אותם. לכן הם לא אוהבים "אוכל של בתי מלון". זה לא בשגרה שלהם. בשנים האחרונות התחילו במלונות להכין אוכל מיוחד לילדים. מה שהם רגילים: צ'יפס, נקניקיה, שניצל, תפוחי אדמה בלי טעם ובלי ריח וכו'. אנחנו במלון לא היינו מסתכלים על זה. אבל ילד - זה מה שהוא בטוח בו. ילדים גם לא נרדמים בקלות בבתי מלון. זה לא בשגרה שלהם. תמיד הבאנו את השמיכות שלהן, צעצוע מוכר או שניים וטייפ עם קלטות עם שירים מהבית. נרדמו בחצי דקה. השגרתי והמוכר מרגיע אותם. לא רק סדרים קבועים אלא גם גבולות ברורים וקבועים. אצלי הן ידעו שמרגע שאמרתי משהו פעם אחת - אותו דבר ישמעו גם בפעם השלוש מאות שמונים וחמש. כדי שאשנה את דעתי הן צריכות לתת לי נימוק יותר ממשכנע. כך גם למדו לחשוב בהגיון ולפנות להגיון שלי כשרצו משהו. מרגע שהכנסתי אותן למיטה - אין לצאת. כשגדלו - לא רוצה לאכול עכשיו? אין אחר כך. אצלי לא מסעדה שכל אחד אוכל מתי שבא לו. לא רוצה את האוכל שהוגש לך? אין משהו אחר. כשתהיה לי מסעדה - נחשוב. עד אז - זה מה יש. לא רוצה? אל תאכלי (אני לא דאגתי וגם את אל תדאגי. ילד רעב – יאכל). אין ממתקים במקום ארוחה וזה כולל פרוסה עם שוקולד למריחה. ממתק הוא חיזוק של התנהגות טובה (היה לנו מושג של "סוכריות של ילדים טובים". ממתק מיוחד שאהבו וקיבלו מדי פעם). במקביל - להקדיש להם זמן. כן, גם בגיל 8 חודשים לשחק איתם, לשמוע ביחד מוסיקה.הן אהבו כששמתי מוסיקה קצבית ותופפנו יחד. הבולרו של רוול כיכב אצלנו. לעשות צלליות על הקירות - עוד סוג של פעילות חווייתית. משחקים כאלה ואחרים גם אם לפי כללים שהן המציאו (ולא לפי מה שאמר היצרן) ככה יש הרבה דברים שאפשר לעשות יחד, הילדים נהנים, אנחנו גם וזה לא עולה אלפי שקלים כמו משפחה שהולכת לפסיגלים למיניהם (למרות שמדי פעם גם זה עשינו). שעורים היו בזמנם ואפילו מדי פעם בדקתי (בהתאם לגיל ולכיתה) את השעורים יחד איתם. מעולם לא עזרתי להן בהכנת השעורים. גם לא אמא שלהן. קודם תעשי מה שאת יודעת. אחר כך תראי לי, נבדוק ונתקן מה שצריך. ככה עשינו. כשהיו להן שאלות - לכו לבדוק בספרים, במילון, באנציקלופדיה (ובבוא הזמן גם באינטרנט) ואחרי שתסיימו לענות - תבואו ונבדוק. ככה הן התרגלו וככה הוציאו לי ציונים (כולל בבגרויות) חבל"ז. כל אקט מותאם לגיל שלו. גם כשהוא בן 8 חודשים אל תדאגי אם הוא מבין או לא. הוא מבין. נקודה. כלל שתמיד שמתי נר לרגלי: ילדים יודעים ומבינים הרבה יותר ממה שההורים שלהם חושבים. אז תמיד דיברתי אליהן כמו שדיברתי למבוגרים. רק המושגים הותאמו לגיל. כאשר ילד מתחנך וגדל ומתפתח במערכות קבועות ולחלוטין לא גמישות - הוא לומד ומפנים. כך הוא מתרגל וכך הוא ינהג. שימי לב שבכל התוכניות של סופר-נני רואים שההורים לא עקביים ולא מתואמים ביניהם. הילדים לומדים שבסוף ההורים יישברו וזו רק שאלה של זמן, של ווליום הבכי ושל הנחישות (מה שראינו אצל משפחת אסרף בתכנית האחרונה). ודוגמא אישית - לא פחות חשוב. דין אחד לכולם. מה שנכון לי - נכון גם להן. ההבדלים יכולים להיות רק תלויי גיל. אני חוצה כביש לבד. ילד קטן לא. זה הבדל תלוי גיל. אבל אני לא אאפשר מצב שלילד אסור לדרוך בחול ולהיכנס אחר כך הביתה ולי מותר. מה שאסור - אסור לכולם. מה שמותר - מותר לכולם חוץ מדברים שקשורים בבטיחות או שהם תלויי גיל. ילד גדול יכול ללכת לישון קצת יותר מאוחר מהילד הקטן. קשה לקטן לקבל את זה ("למה הוא?") אבל אין לו ברירה ואסור לתת לו ברירה. עוד דוגמא: לא אתן לילד בן שלוש סכין חד. אבל כן אתן לו סכין קצת קהה ויחד נכין סלט (ואם יחתך אפילו מהסכין הזה - לא נורא. לא יקרה לו כלום. ילמד להיזהר. צריך לתת להם גם קצת ליפול לפעמים). לא אתן לו להבעיר אש בכיריים אבל כן אתן לו לשפוך מהבלילה למחבת כשמכינים חביתה (רק שיער אסוף וידיים נקיות ובהשגחה שלי). לא התרגשתי שהמטבח נראה כמו אחרי פוגרום כשהבנות הכינו עוגיות כשהיו ילדות (יצא משהו כמו 20 עוגיות עם טינופת וכלים בכיור כמו של מאפיה שלא ניקו אותה שנתיים). אז מה. ככה לומדים. אמא שלהן כמעט השתבצה. אני רואה את התוצאות היום. כשהן נוהגות - מהירות זו מהירות. אין יותר מהר ממה שנקבע בחוק. אין להשתולל על הכביש ואין למהר. הכל בזהירות רבה, עם הסתכלות לכל כיוון אפשרי והתחשבות בנוכחות של רכב אחר. למה? כי הן מעולם לא ראו את ההורים שלהם מתפרעים על הכביש. לא בגיל יומיים ולא בגיל עשרים. אם תדברו בבית בשקט ולא תפגעו (ההורים) זה בזה ולא תרימו קול אלא הכל בנחת ומתוך יישוב הדעת - זה מה שילמדו הילדים וכך ינהגו. גם זה חינוך. ילדים מחקים את ההורים. ככה זה בטבע וככה אצל בני אדם. ומילה אחת על הקורסים להורים: חתולים, כלבים, תנינים, נמרים, נשרים ולוויתנים מעולם לא הלכו לקורסי הורים. אבל הם הורים מצויינים. למה? כי הם מצייתים לאינסטינקטים שלהם. רוצה לומר - כך חיים וזהו זה. בשינויים המתבקשים זה גם צריך להיות האופן בו נסתכל על חינוך ילדים. חשוב מאד: בכל גיל להחמיא להם על התקדמות והצלחות ולא לגעור על כשלון (אלא אם הכשלון הוא תוצאה של זלזול). גם בגיל שמונה חודשים הוא מבין מחמאה. לאתגר אותם במידתיות אבל להיות יחד איתם. לא להטיל משימה ולהסתלק. מילה טובה סתם כך גם תועיל. בוקר טוב עם נשיקה וחיבוק - מחולל פלאים במשך כל היום. בשום אופן לא להכנע לנודניקיות. אם הילד אומר משהו וחוזר על זה כמה פעמים עד שניעתר לו (או מוסיף משיכה נודניקית ביד שלי או בבגד שלי) - סכנה גדולה. הוא לומד שהוא ישיג מאיתנו מה שהוא רוצה. זו רק פונקציה של ההתמדה בנודניקיות. חס וחלילה. אמרת? שמעתי (צריך לאשר לו ששמענו). עכשיו תמתין בסבלנות עד שאתפנה (רק לא להוציא לו את הנשמה עם זה). תנדנד? לא תשיג את מטרתך. לא עכשיו ולא אחר כך. בהצלחה רבה.

 

[tuly82]

תודה לכם, עוד כמה שנים אדע אם פעלתי נכון...

.