4 בבוקר לא נרדמת
New member
אם תהיתם לאן נעלמתי
אז הנה מה שקרה:
מבית חולים לסוג של בית משוגעים
אז ככה, מהרגע שפסח נגמר, בשבת של אותו השבוע, הייתי מאושפזת, עכשיו אני בשיקום, למרות שמסביבי הכל יותר נראה כמו בית משוגעים, כי אני כרגע במחלקת סיעוד מורכב שיקומי, שזה אומר, המון מבוגרים מסביבי, קצת לא נורמלים, אחת צועקת כאן ומקללת, אחד דופק על השולחן וממלמל, בקיצור בבית השיקום, שמחה וצהלה.
הגעתי היום לשיקום, לאחר כחודשיים של שכיבה בבית החולים, כי לא ממש יכולתי ללכת, כמו שאתם יודעים, עם כאבי תופת, כל היום על משככי כאבים, אבל כרגע אני אומנם מקבלת משככי כאבים, אבל לא ברמות שקיבלתי בהתחלה.
אז החוויות של בית החולים לא היו משהו, כל פעם מישהי אחרת מתאשפזת ומשתחררת, כאשר אני נשארת דיי באותו המצב, למרות שהכאבים הלכו ופחתו, עדיין נשארו לי כאבים, גם היום, אבל תודה לאל, זה דיי עבר.
כרגע החוויות שלי מרגישות כמו בבית אבות, כי המצב כרגע, שלי נרשם, שהמצב שלי הוא שיקום סיעודי מורכב, כי עד יום ראשון לא יכולתי ללכת, נאלצתי להיות בכיסא גלגלים כל הזמן, כך שהעבירו אותי כרגע למבוגרים, בני 70, בערך, אני מרגישה כמו בתוך סרט, כולם זקנים, כל אחד נמצא בעולם משל עצמו.
אחד מכה על השולחן כל הזמן, מנסה לקרוא למישהו, לא יודעת למי, מסתכל על האוויר, דופק כל הזמן על השולחן, או על הכיסא, מציק לכולם. מישהי אחרת, לא מפסיקה לצעוק, לקלל, בינתיים מנסים להרגיע אותה עם השיר "דינה ברזילי", זה עוזר קצת, אבל מדי פעם היא צועקת איזו קללה, לא בטוח למה זה.
בינתיים אני תפסתי כאן את עמדת המחשב, כי למעשה אף אחד כאן לא ממש צריך את המחשב, כי כמעט אף אחד כאן לא ממש מתקשר עם העולם, כך שאני זכיתי בעמדת המחשב, בבלעדיות כמעט, כי לשאר אין ממש צורך או רצון להשתמש במחשב.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=3441530
אז הנה מה שקרה:
מבית חולים לסוג של בית משוגעים
אז ככה, מהרגע שפסח נגמר, בשבת של אותו השבוע, הייתי מאושפזת, עכשיו אני בשיקום, למרות שמסביבי הכל יותר נראה כמו בית משוגעים, כי אני כרגע במחלקת סיעוד מורכב שיקומי, שזה אומר, המון מבוגרים מסביבי, קצת לא נורמלים, אחת צועקת כאן ומקללת, אחד דופק על השולחן וממלמל, בקיצור בבית השיקום, שמחה וצהלה.
הגעתי היום לשיקום, לאחר כחודשיים של שכיבה בבית החולים, כי לא ממש יכולתי ללכת, כמו שאתם יודעים, עם כאבי תופת, כל היום על משככי כאבים, אבל כרגע אני אומנם מקבלת משככי כאבים, אבל לא ברמות שקיבלתי בהתחלה.
אז החוויות של בית החולים לא היו משהו, כל פעם מישהי אחרת מתאשפזת ומשתחררת, כאשר אני נשארת דיי באותו המצב, למרות שהכאבים הלכו ופחתו, עדיין נשארו לי כאבים, גם היום, אבל תודה לאל, זה דיי עבר.
כרגע החוויות שלי מרגישות כמו בבית אבות, כי המצב כרגע, שלי נרשם, שהמצב שלי הוא שיקום סיעודי מורכב, כי עד יום ראשון לא יכולתי ללכת, נאלצתי להיות בכיסא גלגלים כל הזמן, כך שהעבירו אותי כרגע למבוגרים, בני 70, בערך, אני מרגישה כמו בתוך סרט, כולם זקנים, כל אחד נמצא בעולם משל עצמו.
אחד מכה על השולחן כל הזמן, מנסה לקרוא למישהו, לא יודעת למי, מסתכל על האוויר, דופק כל הזמן על השולחן, או על הכיסא, מציק לכולם. מישהי אחרת, לא מפסיקה לצעוק, לקלל, בינתיים מנסים להרגיע אותה עם השיר "דינה ברזילי", זה עוזר קצת, אבל מדי פעם היא צועקת איזו קללה, לא בטוח למה זה.
בינתיים אני תפסתי כאן את עמדת המחשב, כי למעשה אף אחד כאן לא ממש צריך את המחשב, כי כמעט אף אחד כאן לא ממש מתקשר עם העולם, כך שאני זכיתי בעמדת המחשב, בבלעדיות כמעט, כי לשאר אין ממש צורך או רצון להשתמש במחשב.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=3441530
