אם...
אני מאוהבת באקס שהוא לא ישראלי, ולא גר כאן מעולם, ולא ראיתי אותו כבר שנה...ויש לי עוד שנה עד שאני יכולה בכלל לראות אותו (הצבא הזה...) ואני באמת בשיא הרצינות מתכוונת לחזור לשם בשביל לראות מה יהיה... אין לו את הטלפון שלי כי אני לא רוצה להיכנס לסרטים של מתי הוא יתקשר ואם בכלל, ואני מתקשרת אליו מידיי פעם...ככה פעם בחצי שנה להגיד שלום, לשמור על אישזהו חוט מקשר כדי לא ליפול עליו סתם באמצע החיים. כל פעם (כן...כל הפעמיים) שדיברתי איתו מאז הוא אמר לי שאין לו אף אחת כרגע. אבל אני לא ממש יודעת אם לייחס לזה חשיבות כי לא דיברנו על לחזור והוא תמיד היה יבש בטלפון אבל מותק במציאות..פשוט אי אפשר לדבר איתו בטלפון על כלום. ובינתיים אני פה בארץ...יצאתי עם הרבה בנים ...הקשר הכי ארוך שהיה לי מאז היה כולה חודש... עוד משהו שחשוב לציין, זה לא איזה חבר של שנים...או רציני, זה מישהו שהייתי איתו תקופה יחסית קצרה שעוד הכל מושלם ורק מכירים ורק רוצים לראות אחד ת'שני כל הזמן, וזה נקטע לא בגללי ולא בגללו, אני זאת שסיימתי את זה אבל לגמרי מחוסר ברירה. והוא יודע את זה. בכל מקרה זה לא שאני לא מכירה בנים אחרים והנה אפילו עכשיו חברה שלי שידכה לי מישהו...אין לי מושג איך ילך עוד לא יצאנמו פעם ראשונה אבל ממה ששמעתי עליו אני אופטימית אם היא אומרת שהוא כזה בחור טוב הסיכוי שהוא יהיה זבל מנצל מצטמצם. וגם לא יודעת דיברתי איתו בטלפון הוא ממש חמוד. כאילו..מה שאני מנסה להגיד זה שהמשכתי הלאה, וההוא שהייתי איתו בקשר חודש אפילו פיתחתי אליו רגשות והיה לי מדהים איתו (טוב...עד שזה נגמר מכוער). אבל בכל זאת יש לי פנטזיה לחזור לשם, ואליו. ולא רק חלומות. אני גם יודעת שאני אגשים את החלק הראשון. החלק השני תלוי גם בו..אם הוא יהיה פנוי, אם הוא יהיה מוכן לקבל אותי בחזרה. בכל זאת כל הסובבים אותי אומרים שזה מוזר ולא נורמלי ואין סיכוי בחיים שנחזור...זה באמת כזה מונפץ?!? זה אומר שיש לי בעיות? סך הכל זה עושה לי טוב על הלב כי בחיים לא הרגשתי ככה לאף אחד אחר ובחיים אף בחור לא התייחס אליי כל כך יפה כמוהו, פשוט לא רוצה לשכוח ולא רוצה לוותר...רוצה שיהיה סיכוי למשהו יותר ארוך טווח ויותר רציני, וזה נותן קצת אור וקצת צבע לתקופה האפורה של הצבא (דווקא די טוב לי..אבל עדיין...צבא..ההרגשה של חייבים להשתחרר...ושיש משהו מרגש ומרתק בסופו..) עד כאן נשמע אולי איכשהו בסדר, אני ממשיכה לחיות את חיי ויום אחד אולי נחזור. הבעיה היא שלא הכל ורוד. לפעמים זה שאני מחזיקה ברגשות האלו גורם לי להתגעגע כל כך, ואני מרגישה פשוט כבולה שאני לא יכולה להיות לידו. זה געגועים ואכזבה והאי ידיעה אם בכלל כל המחשבות האלו יובילו אי פעם למשהו. אבל אני לא יכולה להביא את עצמי לוותר עליו כי בחיים לא פגשתי מישהו כזה והוא ..אין לי מילים לתאר כמה שהוא קרא אותי, ידע מה אני צריכה ומה אני רוצה...כמה מישהו יכול להיות בדיוק מה שרציתי. ואולי אני אפגוש מישהו אחר אבל גם מדהים...אבל זה לא קרה, ואני בספק שזה יקרה בשנה הזו.. ואני מתגעגעת כל כך בלי יכולת לעשות שום דבר. אתן חושבות שזו עונה על ההגדרה של התמכרות..משהו לא בסדר בי? פשוט התחנכתי וגדלתי על הרעיון של "אהבת אמת" שמנצחת הכל...שלא נגמרת...
אני מאוהבת באקס שהוא לא ישראלי, ולא גר כאן מעולם, ולא ראיתי אותו כבר שנה...ויש לי עוד שנה עד שאני יכולה בכלל לראות אותו (הצבא הזה...) ואני באמת בשיא הרצינות מתכוונת לחזור לשם בשביל לראות מה יהיה... אין לו את הטלפון שלי כי אני לא רוצה להיכנס לסרטים של מתי הוא יתקשר ואם בכלל, ואני מתקשרת אליו מידיי פעם...ככה פעם בחצי שנה להגיד שלום, לשמור על אישזהו חוט מקשר כדי לא ליפול עליו סתם באמצע החיים. כל פעם (כן...כל הפעמיים) שדיברתי איתו מאז הוא אמר לי שאין לו אף אחת כרגע. אבל אני לא ממש יודעת אם לייחס לזה חשיבות כי לא דיברנו על לחזור והוא תמיד היה יבש בטלפון אבל מותק במציאות..פשוט אי אפשר לדבר איתו בטלפון על כלום. ובינתיים אני פה בארץ...יצאתי עם הרבה בנים ...הקשר הכי ארוך שהיה לי מאז היה כולה חודש... עוד משהו שחשוב לציין, זה לא איזה חבר של שנים...או רציני, זה מישהו שהייתי איתו תקופה יחסית קצרה שעוד הכל מושלם ורק מכירים ורק רוצים לראות אחד ת'שני כל הזמן, וזה נקטע לא בגללי ולא בגללו, אני זאת שסיימתי את זה אבל לגמרי מחוסר ברירה. והוא יודע את זה. בכל מקרה זה לא שאני לא מכירה בנים אחרים והנה אפילו עכשיו חברה שלי שידכה לי מישהו...אין לי מושג איך ילך עוד לא יצאנמו פעם ראשונה אבל ממה ששמעתי עליו אני אופטימית אם היא אומרת שהוא כזה בחור טוב הסיכוי שהוא יהיה זבל מנצל מצטמצם. וגם לא יודעת דיברתי איתו בטלפון הוא ממש חמוד. כאילו..מה שאני מנסה להגיד זה שהמשכתי הלאה, וההוא שהייתי איתו בקשר חודש אפילו פיתחתי אליו רגשות והיה לי מדהים איתו (טוב...עד שזה נגמר מכוער). אבל בכל זאת יש לי פנטזיה לחזור לשם, ואליו. ולא רק חלומות. אני גם יודעת שאני אגשים את החלק הראשון. החלק השני תלוי גם בו..אם הוא יהיה פנוי, אם הוא יהיה מוכן לקבל אותי בחזרה. בכל זאת כל הסובבים אותי אומרים שזה מוזר ולא נורמלי ואין סיכוי בחיים שנחזור...זה באמת כזה מונפץ?!? זה אומר שיש לי בעיות? סך הכל זה עושה לי טוב על הלב כי בחיים לא הרגשתי ככה לאף אחד אחר ובחיים אף בחור לא התייחס אליי כל כך יפה כמוהו, פשוט לא רוצה לשכוח ולא רוצה לוותר...רוצה שיהיה סיכוי למשהו יותר ארוך טווח ויותר רציני, וזה נותן קצת אור וקצת צבע לתקופה האפורה של הצבא (דווקא די טוב לי..אבל עדיין...צבא..ההרגשה של חייבים להשתחרר...ושיש משהו מרגש ומרתק בסופו..) עד כאן נשמע אולי איכשהו בסדר, אני ממשיכה לחיות את חיי ויום אחד אולי נחזור. הבעיה היא שלא הכל ורוד. לפעמים זה שאני מחזיקה ברגשות האלו גורם לי להתגעגע כל כך, ואני מרגישה פשוט כבולה שאני לא יכולה להיות לידו. זה געגועים ואכזבה והאי ידיעה אם בכלל כל המחשבות האלו יובילו אי פעם למשהו. אבל אני לא יכולה להביא את עצמי לוותר עליו כי בחיים לא פגשתי מישהו כזה והוא ..אין לי מילים לתאר כמה שהוא קרא אותי, ידע מה אני צריכה ומה אני רוצה...כמה מישהו יכול להיות בדיוק מה שרציתי. ואולי אני אפגוש מישהו אחר אבל גם מדהים...אבל זה לא קרה, ואני בספק שזה יקרה בשנה הזו.. ואני מתגעגעת כל כך בלי יכולת לעשות שום דבר. אתן חושבות שזו עונה על ההגדרה של התמכרות..משהו לא בסדר בי? פשוט התחנכתי וגדלתי על הרעיון של "אהבת אמת" שמנצחת הכל...שלא נגמרת...
וזה כבר שנה לא חולף והיה מישהו לפניו בתיכון שהייתי איתו בקשר שנתיים ודווקא ממנו שכחתי אחרי כמה חודשים... בגלל זה אני תוהה למה כל כך נתליתי עליו. אני בצבא ופוגשת המון אנשים ומתחילים איתי הרבה...לא מזמן חשבתי על זה ואני לא יכולה לחשוב על תקופה ארוכה משבועיים בערך ב9 חודשים האחרונים (בתחילת הקורס בכלל לא נשמתי ולא ראיתי שומדבר חוץ מאת הבנות בקורס (יש גם בנות מדהימות נכון, אבל זה לא הקטע שלי וגם חברות טובות הן לא תחליף לאהבה של גבר) בקיצור בכל התקופה הזו..לא הייתה תקופה מעל שבועיים שלא היה מישהו שחיזר אחרי, שהיה משהו..קטע..או קשר אפילו אם קצרצר..הכל משתנה כל הזמן אבל אני לא מרגישה כלום. אני בכלל לא סופגת את מה שקורה סביבי כי אני כל הזמן חושבת עליו. ומעבר לזה- יש לו המון בעיות בחיים. ואני רוצה להיות שם איתו ובשבילו. קשה לי לחשוב מה הוא עובר ושהאנשים שאיתו לא בדיוק עוזרים לו אלא חיים באותו החרא שהוא חי. אמרו לי על זה פעם "את לא יכולה להציל את כולם" אבל אני יכולה לעזור לחלק... אני חושבת שאומנם אני לא מבוגרת אבל אני מספיק בוגרת בשביל להרגיש אהבה. ועברתי גם מספיק , לא המון, אבל היו לי לא מעט התנסויות. אז התגובה הכל כך מהירה לבטל את האפשרות שאני במאת אוהבת אותו לא עוזרת לי..וכל מה שאמרת לא בהכרח מה שאני אעשה, אוניברסיטה לא ממש מזיזה כרגע ואני בטח לא אלמד בארץ וגם לא ישר כשאני אצא מהצבא. יש המון דברים לעבור בחיים אבל מה כל כך נורא בלרצות לחזור אליו ולעבור דברים איתו?