"אמא, אוקראינה מתה, עכשיו רק ישראל לתמיד"

[רינה רונן]

אז זהו, שאני לא מדברת על זה כמעט בכלל

כבר שנה לא דיברתי איתה על זה

 

[חייכנית2]

הי זמנית

בין אם נזכיר להם ובין אם לא,בין אם נסכים איתם ובין אם לא
הילדים שלנו תמיד ירגישו לא לגמרי 'רגילים'.- עם 'רגל אחת' מחובקים ואהובים אצלנו ועם 'רגל שניה' בעבר עלום שנושא סימני שאלה רבים.,
חיים במקום מואר וובמקביל במקום מוצל /חשוך/עלום.הרגשה שאני לא בטוחה שאנחנו ההורים מסוגלים להבינה עד הסוף גם אם נרצה מאד.
ההרגשה הזאת לא תלויה במידה שבה 'מדברים אימוץ',ומי יוזם את הדיבור.
בגיל רך יש עידן של צבעים ורודים,ומנסים 'לגרש' כל צל לטובת משאלת השתייכות הרמטית למשפחה המאמצת שלעיתים מדברים בה פחות ולעיתים מדברים בה יותר,לפי מה שמרגישים.
אחר כך כבר אי אפשר להתעלם מה'צל'.יושב בפנים ואומר את דברו הין אם בשקט ,בין אם בקול רם,בין אם בהתנהגות מרדנית ובין אם בקונפורמיות -יתר מפחד של נטישה שנייה.

אינני מכירה ממש את רינה [פרט לפורום] אבל אני משוכנעת שבמשפחתה הדיון באימוץ לא 'מרכז החיים'.
פשוט היא מביאה לכאן כמו כולם דברים רלוונטים לנושאים שדן בהם פורום אימוץ,ואני תמיד נהנית לקרוא אותם.
.
.

 

[גילעד 63]

לא מדובר על "טחינה"

אלא על דיבור, ואני חושב שזה לא כדי שלא יחשבו שמסתירים מהם.
החשיבות של הדיבור על זה, כמובן במינון ולא בהגזמה, היא בתיקוף של התהליך הפנימי של העיבוד שהם עוברים אותו ככה או ככה. לתת להם את ההבנה והתחושה שהמחשבות והתחושות שלהם הן הכי לגיטימיות ובסדר ויש למי להביא את זה שיכיל את זה ולא צריך לעשות את זה לבד.

 

[רינה רונן]

"אמא, אוקראינה מתה, עכשיו רק ישראל לתמיד"

כך אמרה מיקה אתמול בבוקר
בלי קשר לכלום זרקה את המשפט הזה כשפקחה את עיניה בבוקר
שאלתי בקשר למה היא אומרת את זה?-
היא ענתה- "אימצתם אותי אתם אמא ואבא שלי ואני גרה בישראל ואוקראינה פשוט מתה, לא מעניינת אותי ואל תספרו לאף אחד שאימצתם אותי ואל תדברו איתי על אוקראינה, עכשיו אני כאן לתמיד בישראל"- זה המשפט הכי ארוך שאמרה - חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שאני הכי מאושרת בעולם שהיא הבת שלי ואז היא אמרה- "הייתי בבטן שלך בחלום וזה לא משנה שלא הייתי באמת בבטן שלך, את אמא שלי וזהו "
האמת שהלב התרסק לי , כי הרגשתי אותה שבורה...
חיבקתי עוד בלי לומר מילה - הכלתי וחיבקתי ונתתי לה לבטא ...

מה אתן מציעות לי לעשות הלאה? היא עולה האפרוחית לכיתה א'

 

[חייכנית2]

הי רינה

זה שלב מוכר בדרך.הדרך הארוכה של עיבוד האימוץ.
היא היתה רוצה שתתשתתפי איתה בהרחקה והכחשה של 'מוקד הרעש'.
אני חושבת שמה שהייתי עושה - ניגשת אליה קרוב,מחבקת ואומרת "מאז שבאנו ולקחנו אותך לתמיד מבית הילדים באוקראינה לפה ושמחנו כל כך ,בשבילנו אוקראינהכאילו מתה כי אנחנו באמת חיים את החיים פה.

אין צורך בהסבר המלא עכשיו.
בכל זאת יגיע זמן שיהיה חשוב להמשיך לספר לה את הזכרונות מאוקראינה ,מהפגישות הראשונות והגורליות,ואז להגיד שאוקראינה לא ממש מתה,אלא בלב שלכם לתמיד כמקום שבו היא נולדה,חיכתה לכם ונפגשתם בו כדי לקחת אותה.

לדעתי כרגע לא נכון לתקן ממש את ההכחשה אלא להשתתף איתה במילים שמראות בעדינות שכך [אוקראינה מתה]זה מבחינתה,,בתפיסתה שלה,כפי שכתבתי קודם.

 

[China8]

ראשית, נשמע שיש לך ילדה מקסימה

ובנוסף, נראה לי שתחילת העיסוק במוות הוא משהו שדי אופייני לגיל הזה ומכאן נובע המשפט "אוקראינה מתה". לא מזמן דנו פה בהודעה אחרת בה חלק מאיתנו סיפרו על הילדים שכבר "המיתו" את הוריהם הביולוגיים בסיפור שלהם.
אני דווקא לא הייתי אומרת שבשבילנו אוקראינה כאילו מתה, כי היא לא מתה, גם לא בכאילו. היא עדיין שם, רק שאינה מהווה חלק מחיי היומיום כרגע.
נראה לי שכדאי להתייחס יותר למה שעכשיו. אם זה היה משהו שהבת שלי הייתה אומרת אז הייתי מאשרת עבורה שכן, היא בישראל והיא נשארת כאן, בלי התייחסות למקום מוצאה.
אני רואה בעייתיות בהתייחסות למקום המוצא מפני שאנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה יחסם של ילדינו למקום מוצאם בשלב מאוחר יותר, כשיהיו יותר גדולים ויבינו טוב יותר את מורכבות חייהם.

 

[fatfat]

מסכימה עם צ'יינה ורוצה להוסיף

שמסכימה שאני לא הייתי סותרת אותה כשאומרת שאוקראינה מתה... שחלמה שנולדה מבטנך. היא בפירוש אמרה לך שמבינה את המציאות רק שהיתה רוצה שתהיה שונה. מה שכן הייתי מזכירה את האימוץ/אוקראינה באירועים מזדמנים. למשל עכשיו אוקראינה נמצאת הרבה בכותרות אז נניח יש תמונה בטלוויזיה של מקום בו הייתם הייתי אומרת: בדיוק פה היינו כשטסנו להביא אותך מאוקראינה אלינו לתמיד... הנה שדה התעופה שבו נחתנו כשהגענו לאוקראינה לפגוש אותך בפעם הראשונה וכו'. אפשר גם לחפש ביוטיוב סרטונים של ילדים מאוקראינה שמופיעים בשירה/ריקוד/נגינה ולהראות לה. אני נוהגת להראות לבנותי סרטונים כאלה בעיקר של ריקודים ולא פעם ראיתי שבעקבות כך הן מתאמנות לחקות את התנועות.

ועוד דבר שהייתי עושה זה להפגיש אותה לעיתים די קרובות עם ילדים אחרים שאומצו בכלל ובפרט מאוקראינה ואם יש מבית הילדים ממנו אומצה עוד יותר טוב. המפגשים יעזרו לה להפנים שיש עוד ילדים במצבה. לבנותי הדבר החשוב ביותר הם המפגשים של משפחות "זברה". אחרי המפגש האחרון בתי סיפרה בכיתתה בהתלהבות ובפירוט יתר על המפגש. אחד הבנים אמר לה: מה את כל כך מתלהבת, כולה סוף שבוע ב... והיא ענתה לו: "אתה לא מסוגל להבין, זה יותר מחברות רגילות, זה כמעט כמו אחיות, כולן כמוני". ואגב גם שמעתי במו אוזני וגם בנותי סיפרו על שיחות עם שאר החברות בקבוצה והן מדברות ביניהן על דברים שמעסיקים אותן.

 

[גילעד 63]

אוקראינה בכותרות

לוא דווקא מסיבות טובות

אני מסכים לגמרי עם מה שאת אומרת. המסר לאורך זמן בלי לסתור את התחושות שלה היום, ש"לא צריך להרוג את אוקראינה כדי שמה שיש היום יהיה אמיתי", לאורך זמן זה יתרום ליכולת ליישב את השניים יחד בשלום. מנקודת המבט של המאומצים נראה לי שכאילו יש חובה של בחירה בין השניים והיא מאד גורלית בתחושה. ההבנה לאורך זמן ששני האלמנטים האלה יכולים להיות יחד היא חשובה מאד ליציבות הפאזל ההולך ונבנה.

 

[אבי351]

אני יכול יקירה לומר לך שדמעות זולגות מעיניי ה

התרגשתי מאוד מדבריה ומצד שני ליבי כואב ואני מסכים עם כל מילה של חייכנית.לדעתי עשית את המעשה הנכון ביותר כשחיבקת אותה

 

[רינה רונן]

תודה חייכנית ואבי יקרים

אני חושבת שזה התחיל שהתחילה לדקלם את השיר- "כאן נולדתי וכאן נולדו לי ילדייי.... - ואחרי משפט הייתה אומרת - "שיט, לא נולדתי כאן....

הייתי מגיבה לזה - נכון, לא נולדת בישראל, אבל את גדלה בישראל ואת נולדת גם בלב שלי מזמןןן מזמןןן ואז היא באה ומניחה את הראש קרוב ללב שלי ומאזינה לו ונרגעת.

לוקחת לתשומת ליבי את תגובתך חייכנית- המון תודה

היא גילתה גם לאחרונה שלא נולדה עם השם מיקה וקיבלה את זה בחיוך ובצחוק וביקשה שאקרא לה לפעמים בשם שנולדה בצחוק...

אז בוקר אחד שהערתי אותה היא אמרה- אני מתעוררת רק שקוראים לי בשם של אוקראינה וצחקתי וקראתי לה בשם של אוקראינה ופתאום היא הזדעזעה ואמרה- לא, אוקראינה מתה אני רק מיקה.

למחרת ליד כל המשפחה היא אמרה - רוצים לשמוע משהו מצחיק נורא? וכולם חייכו ואמרו כן- והיא סיפרה מיוזמתה שבאוקראינה קראו לה - X לשמחתי חייכו אליה ולא הייתה שום תגובה מעליבה ואז היא שאלה - איזה שם הכי יפה לי?
כולם אמרו מיקה ורק אני אמרתי - איזה שם שאת הכי אוהבת ומתחברת יפה לך

 

[Noga Lavie]

דומה ולא דומה

טוב, בעיקר לא דומה, כי זיו מעולם לא הצהירה על מות קזחסטן, ומעולם לא הצהירה על גירושים ממקורה. אבל למרות זאת, ברור שהמשפט נובע מאותם מקורות שכל מיני יציאות של זיו מגיעות. ולא, אין לי הרבה תובנות. אני מנסה לזכור ברגעי אמת שלסתור אותה במידע הנכון אובייקטיבית אינה הדרך, אך אני מנסה גם למצוא דרך להכיל אותה מבלי להסכים עם פריט המידע שאינו נכון בעליל.
בדיעבד, מהודעות ההמשך, די ברור שהצלחת למצוא את הדרך, גם אם ברגע האמת לבך חישב להשבר. העובדה שלאחר הצהרה שכזו, היא עמדה מול קהל, סיפרה על שמה המקורי, ודרשה התייחסות איזה שם מוצלח יותר, מראה שגם אם הייתה נחרצת באמירתה באותו בוקר, תחושותיה בנוגע לאוקראינה ממשיכות כל הזמן להיות מעובדות, והיא עדין ל קברה את אוקראינה ד' אמות באדמה.

כפי שנאמר כאן, הייתי מנסה למצוא הזדמנויות לאזכר את אוקריאנה ולהראות שהיא קיימת (למרות שהחדשות כרגע אינן מקור מידע מנחם במיוחד), אך בצורה שתתאים לרגע, ולאו דווקא בהקשר האימוץ. נראה לי שמיקה רק תרוויח לדעת שאוקריאנה קיימת בהקשרים שונים מהקשר האימוץ שלה, או אימוצים בכלל. (למרות שזיו מכירה מאומצים אחרים מקזחסטן, הנוכחות הגדולה ביותר של קזחסטן בחייה היא העובדה שהאסטרונאט הבלגי נחת בעיר הולדתה בקזחסטן. פריט מידע שאינו רלוונטי בהכרח לחייה, אך מהווה מקור גאווה גדול מאוד עבורה.)

 

[KallaGLP]

לא הייתי עושה כלום

פרט ללקבל את הדברים כפי שהם ולהמשיך להפגין אהבה. כרגע אלה התחושות שלה ואין טעם "להתווכח" עם זה (וגם לא עשית זאת, כמובן). ייתכן מאוד שזה עוד ישתנה 1000 פעם, בהתאם למצב רוח, לגיל ולשלב בחיים.

 

[גילעד 63]

בלי קשר לכלום

זה אכן מדהים אותי כל פעם מחדש, שזה בא כאילו בלי קשר לכלום. זה רק מראה לך שקורה משהו בפנים שלא רואים אותו מבחוץ ומידי פעם יוצאות המסקנות. כאילו היתה שם איזה ישיבת מנהלים בפנים בלי לספר לך ופתאום יוצא מישהו מהחדר ומכריז על ההחלטה. הילדים עוברים תהליך ארוך ולא פשוט של נסיון ליישב את הקונפליקט הזה שיש להם בפנים שהם עצמם לא תמיד יודעים להגדיר אותו. מה שחשוב ביותר הוא הנסיון ליצור משהו ברור ויציב לאורך זמן. משהו ש"יעשה להם שכל" וירגיש נכון. כאילו הם יושבים על איזה כסא שיש בו איזה משהו לא נוח וקשה להגדיר את זה אז מנסים כל מיני תנוחות וכל פעם שמגיעים לאיזה תנוחה שנראית בסדר, מכריזים לעצמם קודם ולפעמים גם החוצה "הנה, מצאתי את הדרך הנכונה והנוחה לשבת על הכסא הזה".
נכון להיום הדרך שנבחרה היא "להרוג" את אוקראינה ואז הכל יהיה בסדר. זה הפתרון של היום. אני מבטיח לך שבהמשך יהיו נסיונות אחרים ליישב את זה. זה תהליך והוא לא קצר ולא פשוט. ילדים רוצים שחור לבן ברור. החיים הם מלא גוונים של אפור ולוקח להם זמן לגדול ולהבין את זה, ולפעמים עוד יותר לגדול עם ה"דבר" הזה.
זה שלא דיברת איתה כבר שנה על זה ובכל זאת זה עלה ממנה רק מראה שגם אם מדברים או לא מדברים העיבוד מתרחש. רמת המודעות של ההורים המאמצים היום והנכונות לעמוד מול השיחות האלה ואפילו לעודד אותן מאד עוזרת למאומצים עצמם בעיבוד הזה. המאומצים של פעם עשו את זה לגמרי לבד והמסקנות לא תמיד עזרו לנו.
דבר נוסף שחשוב שתביני, היא לא שבורה. היא מתמודדת ומסתגלת ומנסה למצוא דרכים ליישב משהו שקשה מאד ליישב אותו.
לגבי התגובה שלך, הפתרון הראשון והעיקרי בכל התהליך הזה הוא תמיכה והכלה וחיזוק העובדה שיש לפחות אלמנט אחד בכל ערימת הקוביות הזו שהיא מנסה לבנות ממנה משהו, שהוא יציב, ברור ובלתי משתנה. יש עוגן שלא יזוז.
לגבי מה הלאה, מכאן אני מדבר כאבא, לא אבא מאמץ, רק אבא "רגיל". הייתי נותן לזה לשבת זמן מה ולהיות (אפילו שבועות) אבל רושם את זה בצד ולא שוכח מזה. אחרי זמן מה הייתי מחכה לאיזה טריגר קטן או הזדמנות ובודק אם אוקראינה עדיין "מתה". יכול להיות שהייתי עושה קצת מראה אחרי זמן מה ומכריז על משהו בעבר שלי שהוא "מת", אבל באופן מגוחך לגמרי שיביא בוודאות לתגובה ממנה ש"מה פתאום" ואז לבדוק למה צריך להרוג את אוקראינה. ההכחשה היא מנגנון טבעי ובריא שקיים אצלנו מסיבות טובות. יחד עם זה, הוא מיועד להיות פתרון זמני ולא קבוע אחרת יש לזה השלכות. מצד שני, הכחשה לדעתי יותר טובה מהדחקה לזמן מה, כי הכחשה אפשר להזים די בקלות כי היא מבטלת מציאות שאי אפשר לבטל אותה. אני גם חושב שאחרי זמן מה שיחות יזומות שלך אחרי שיתופים שלה יראו לה שהיא לא לבד בתהליך הזה ושגם את חושבת על זה ועוזרת לה.
שתי נקודות אחרונות שעלו לי בקריאה של מה שכתבת:
1. "אל תספרו לאף אחד שאימצתם אותי" - פה הייתי מברר למה, האם זה סוד, האם לא לספר כי זה לא קרה והכי חשוב לוודא שאין פה אלמנט של בושה.
2. כל השפה שלה והטון המשתמע מאיך שכתבת את זה אומר באופן ברור שזה נסיון לצאת מפוזיציה של חוסר אונים מוחלט שהיה בתחילת החיים ולתפוס שליטה מלאה על כל מה שקורה. היא החליטה שאוקראינה מתה, היא החליטה שאתם ההורים שלה, היא נותנת הוראות לא לספר ואוסרת לדבר איתה על זה. המעבר הזה מתחושת חוסר שליטה לשליטה מלאה על כל מה שקשור בעניין הזה.
וכל זה, בעולמו של המאומץ, הם דברים נורמליים לחלוטין, דבר שבשגרה. כמו שאמרתי פעם במקום אחר, מאומצים הם ילדים מאד עסוקים

 

[יסמין@]

תודה. מאוד מעניין.

והדימוי של הכיסא שמשהו לא נוח בו - מאוד נראה לי. ובאסוציאציה חשבתי על הנסיכה על העדשה. המווווון מזרונים רכים ובכל זאת יש עדשה קטנטנה מתחתם, שגורמת לכך שצריך להתעסק איתה בדרכים שונות.