אמא בפחדים
שלום לכולם!
יש לי ילדה מקסימה, בת 5 וחצי כשהיתה בת שנה וקצת התגרשתי מאביה לאחר שניסיתי במלוא עוזי להגיע לשלום בית אבל הנישואים היו כושלים מהיסוד ובסוף ויתרתי על המלחמה הזו.
אביה נישא בשנית ולו 3 ילדים מנישואיו החדשים. היא פוגשת את אביה אחת לשבועיים בלבד לסוף שבוע.
אני נישאתי בשנית כרגע בהריון.
בעבר היו המון מלחמות בסיגנון ״למי יש גדול יותר״ ביני לבין אביה ובשנה שנתיים האחרונות הצלחתי להבין שאין טעם בכך והחלטתי פשוט לא להיגרר למלחמות האלה כי בסופו של דבר הנפגעת העיקרית זו הבת שלי וזו לא המטרה.
בשנה הקודמת זיהינו קושי בגן וגם בבית והחלטתי בעצת הגננת לפנות לאיבחון מקיף, אז היינו בהתפתחות הילד, בבדיקת שמיעה, ראיה ומעבדת שינה - ברוך השם התשובות לא הראו על בעיה התפתחותית או שכלית- הובהר לי שמדובר בבעיות רגשיות- מובן מאליו כתוצאה מהרקע!
הילדה מאוד בוגרת, עצמאית, אוהבת ללמוד, חברותית מאוד, נקיה ומאורגנת.
לעיתים די קרובות נוטה להשתמש באלימות כלפי חבריה בגן ולנהוג בשתלטנות ובחוסר התחשבות למרות שבשיחות שאני מנהלת איתה ברור לה שזה לא הפיתרון למצב עדיין במצב בעייתי התסריט האיום הזה חוזר על עצמו ושוב היא מכה ילדים.
לי כואב שהילדה במצוקה ברגעים האלו ושהיא בוחרת להשתמש באלימות כי היא הרי מבינה שזו לא הדרך,
אני מוזמנת מחר לשיחה אצל מנהלת החטיבה הצעירה כי גם השנה שוב לצערי הילדה מתמודדת עם בעיות רגשיות וזה גורם לאותם אירועים קשים.
בשיחה הטלפונית שנערכה מולה היא די ציירה תמונה של טיפול פסיכולוגי ושל טיפול תרופתי שיכול לפתור לדעתה את המצב.
אני נגד תהליך כזה וגם קשה לי להאמין בהצלחה שלו.
אני חושבת שניתן להגיע פיתרון גם בדרך של שיתוף פעולה מוסכם ביני לבין הצוות בגן.
האם אני טועה?
האם אני יכולה להחליט שלא לקבל את דבריה?
אילו השלכות יכולות להיות לחוסר הסכמה שלי לטיפול?
מהניסיון שלכם או מהיכרות שלכם במיקרים דומים האם היא צודקת?
שלום לכולם!
יש לי ילדה מקסימה, בת 5 וחצי כשהיתה בת שנה וקצת התגרשתי מאביה לאחר שניסיתי במלוא עוזי להגיע לשלום בית אבל הנישואים היו כושלים מהיסוד ובסוף ויתרתי על המלחמה הזו.
אביה נישא בשנית ולו 3 ילדים מנישואיו החדשים. היא פוגשת את אביה אחת לשבועיים בלבד לסוף שבוע.
אני נישאתי בשנית כרגע בהריון.
בעבר היו המון מלחמות בסיגנון ״למי יש גדול יותר״ ביני לבין אביה ובשנה שנתיים האחרונות הצלחתי להבין שאין טעם בכך והחלטתי פשוט לא להיגרר למלחמות האלה כי בסופו של דבר הנפגעת העיקרית זו הבת שלי וזו לא המטרה.
בשנה הקודמת זיהינו קושי בגן וגם בבית והחלטתי בעצת הגננת לפנות לאיבחון מקיף, אז היינו בהתפתחות הילד, בבדיקת שמיעה, ראיה ומעבדת שינה - ברוך השם התשובות לא הראו על בעיה התפתחותית או שכלית- הובהר לי שמדובר בבעיות רגשיות- מובן מאליו כתוצאה מהרקע!
הילדה מאוד בוגרת, עצמאית, אוהבת ללמוד, חברותית מאוד, נקיה ומאורגנת.
לעיתים די קרובות נוטה להשתמש באלימות כלפי חבריה בגן ולנהוג בשתלטנות ובחוסר התחשבות למרות שבשיחות שאני מנהלת איתה ברור לה שזה לא הפיתרון למצב עדיין במצב בעייתי התסריט האיום הזה חוזר על עצמו ושוב היא מכה ילדים.
לי כואב שהילדה במצוקה ברגעים האלו ושהיא בוחרת להשתמש באלימות כי היא הרי מבינה שזו לא הדרך,
אני מוזמנת מחר לשיחה אצל מנהלת החטיבה הצעירה כי גם השנה שוב לצערי הילדה מתמודדת עם בעיות רגשיות וזה גורם לאותם אירועים קשים.
בשיחה הטלפונית שנערכה מולה היא די ציירה תמונה של טיפול פסיכולוגי ושל טיפול תרופתי שיכול לפתור לדעתה את המצב.
אני נגד תהליך כזה וגם קשה לי להאמין בהצלחה שלו.
אני חושבת שניתן להגיע פיתרון גם בדרך של שיתוף פעולה מוסכם ביני לבין הצוות בגן.
האם אני טועה?
האם אני יכולה להחליט שלא לקבל את דבריה?
אילו השלכות יכולות להיות לחוסר הסכמה שלי לטיפול?
מהניסיון שלכם או מהיכרות שלכם במיקרים דומים האם היא צודקת?
