אמא גם אני הייתי בבטן שלך?

[Shfangen]

אמא גם אני הייתי בבטן שלך?

אני לא פעילה בפורום אבל קוראת בו לעיתים והיום הרגשתי צורך גדול לשתף.

אז הילדה שלי אוטטו בת שלוש וחצי ויודעת שתינוקות גדלים בבטן של האמא שלהם עד שמגיע זמן לצאת משם. והשבוע שאלה את בעלי אם גם היא הייתה בבטן של אמא שלה.
בעלי ענה לה שהיא הייתה בבטן של אשה אחרת. הילדה הסתכלה עליו ובלי להתבלבל לשניה אמרה
"אני מאד כועסת שלא שמו אותי בבטן של אמא שלי"

היא ריגשה אותי עד דמעות. כן, גם אני כועסת שהילדה המדהימה הזו שאין עליה בכל העולם לא יכלה לצאת מהבטן שלי. וכך אמרתי לה. חיבקתי אותה ואמרתי שגם אני כועסת על זה. אבל אני מאושרת שהיא איתנו ושאנחנו הכי אוהבים אותה בעולם וזה מה שחשוב.

אני נדהמת, כמה פשוטים הדברים בגיל הזה. לשניה אחת לא הקדישה מחשבה לאישה שבבטן שלה גדלה. ברור לה שמה שלא בסדר זה שהיא לא גדלה בבטן שלי ולא עלה על דעתה בכלל לתהות מדוע לא נשארה עם האישה שילדה אותה. ברור לי שזה יבא מתישהו בכיוון גיל ההתבגרות. אבל בינתיים מרגשת אותי האמת הפשוטה של הילדה שלי בת ה- שלוש וחצי. כמה שהיא חכמה. רק לפני שבוע שאלה אותי אחותי שדיברה על לידה עם מכרה בהיריון אם זה מכאיב לי. אמרתי לה שאני כבר לא שם. כואב לי שהילדה המדהימה הזו , בדיוק כפי שהיא , לא יצאה ממני. אבל אין אושר גדול מזה שהיא איתי.

יום יום אני מודה לאישה שילדה את ילדתי המדהימה על המתנה שקיבלתי ושלא הייתה אפשרית בלעדיה. יום יום אני מודה שהיא הגיע אלי ויום יום אני אומרת לה, בערך עשרים פעם, כמה אני אוהבת אותה וכמה אני מאושרת שהיא איתי. אני מקווה שבבא היום כשתגיע ההתמודדות היסודות יהיו מספיק חזקים כדי שסערת גיל הנעורים לא תצליח להרוס את חומת האהבה שאנחנו בונים.

 

[חייכנית2]

הבן שלי שאל אם נכון

שיצא מהבטן שלי כשהיה בדיוק בגיל של ילדתך. לכן התרגשתי באופן מיוחד לקרוא את הדברים שלך.
זאת באמת חגיגה.-השלב שבו ילדים מאומצים מגלים אמת עובדתית על חייהם ומוסיפים אותה בטבעיות כעוד נדבך בסך כל העובדות שהם יודעים על עצמם.
אם מותר- אישית לא הייתי מעצימה ומעודדת כעת את הכעס שלה על כך שלא נולדה מהבטן שלך ,כי בסופו של דבר חשוב לפתח אצלה שלום יחסי עם עברה. הכעס עשוי עוד להופיע....הרבה יותר מאוחר. חשוב שהמצע התחילתי יהיה שקט יחסית. אני הייתי אומרת לה משהו בטון משתתף כמו "בובתי,אני ב א מ ת מבינה שאת כועסת שלא יצאת מהבטן שלי,אבל מה שהכי חשוב הוא שאנחנו ביחד לתמיד".

 

[Shfangen]

תודה

אני מסכימה שלא כדאי להעצים את הכעס. אבל גם חשוב לי שהיא תדע שהיא לא לבד עם זה. לכן אני חושבת שיש כאן משחק מאד עדין ובסופו של דבר מה שקובע זה הטון של הדברים. הדברים נאמרו כדי לתת תוקף לרגש שלה וכדי שתדע שהיא לא לבד. לא התרשמתי שזה מעודד את הכעס שלה, להפך זה נראה שהיא עזבה את הנושא מאז. באופן אישי לי מאד עוזר לדעת שעוד מישהו שותף לרגשות שלי ונותן להן לגיטימציה ואמפתיה..

 

[חייכנית2]

קבלי חיבוק.

 

[משתפרת]

שיחה מקסימה

היא עדיין בשלב בו העובדות הן רק עובדות, בלי מטען רגשי מיוחד. הייתי בהחלט עונה לה "כן, גם אני הייתי שמחה אילו היית גדלה בבטן שלי, אילו היינו ביחד מהרגע הראשון שלך".
ואפשר את שני הגרוש שלי? את מעריכה שהשאלות על כך שיולדתה לא גידלה אותה יגיעו לקראת גיל ההתבגרות. יש לי חדשות בשבילך: זה כנראה יגיע הרבה קודם. ככל הנראה בתחילת ביה"ס העממי, אולי אפילו בסוף גן חובה. אז התפיסה של ה"לא בסדר" שבהפרדות מהיולדת נעשית ברורה יותר, ויחד איתה יכולים להגיע העלבון והכאב.

 

[בהתחדשות3]

מסכימה לסיפא של דבריך. מבחינתי, הייתי מורידה

את המילה "יכולים" מהמשפט האחרון. אולי בגיל מאוחר הרגשות האלה (כאב, עלבון ...) מתערבבים עם אחרים (כעס, חמלה, הבנה) אבל אני מאמינה, שלבטח בגיל הצעיר יש כאב.

 

[Shfangen]

כל הסיכויים שאת צודקת

היא ילדתי הראשונה אז בהחלט ייתכן שזה יגיע קודם.

ואגב

על החתימה שלך ממש אהבתי

 

[אבי351]

יש לך ילדה מרגשת מאוד וחכמה ועשית לדעתי את

מה שבדיוק צריך לעשות בזמן כזה לילדה המקסימה שלך

 

[Shfangen]

 

[נגה לביא]

עובדות החיים

בגיל שלוש היא מקבלת כמובן מאליו שהיא הגיע מבטן של אשה אחרת, וכועסת על כך שלא שמו אותה בבטנך. עד מהרה (הרבה לפני שתשימי לב) זה יתחלף בתחושות כלפי עצם העובדה שלא ילדת אותה, שאישה אחרת ילדה אותה. מהר מאוד היא תתחיל להתייחס לאותה אישה בשם כלשהו, גם אם לא לידך, כלפי עצמה. אישה אחרת/ אמא אחרת/אמא שילדה/אמא אמיתית/אמא ראשונה. ואת רוצה להיות שם, לתווך, לספוג ולעזור להתמודד עם הרגשות האלו, שבתחילה יהיו בעיקר בלבול ואז (אולי) יהפכו לכעסים. כדי לתת מקום לרגשותיה שלה, כדאי יותר להביע את העצב שלך שלא ילדת אותה, ופחות כעס על כך שהיא לא נולדה ממך (גם אם כרגע זה התאים בדיוק לאמירה שלה והתאים לרגשותיה).

זיו החלה כבר בסביבות גיל חמש להתמודד עם כך שהגיעה מבטן של אישה מסויימת אחרת. כבר אז היא עשתה הבחנה בין echte moder (אמא אמיתית בשפה הפלמית, הביטוי שכל הסביבה משתמשת בו) לבין je bent mijn moeder echt (את אמא שלי באמת, משפט עצמאי שלה).
כעת היא בת שבע וחצי והיא כבר הספיקה לעסוק בכך שהיא נעזבה ושלא כל מי שאותה אישה ילדה נעזב. למרות האהבה הרבה שהיא מביעה לאוריאל ואלי, היא גם הספיקה להביע רצונות לחזור לאמא האמיתית שלה, שאהבה אותה ופינקה אותה בשעות הספורות שלהן יחד בבית החולים.
אני נוהגת לתת מקום לרגשותיה (בין אם הם כעסים עלי, כעסים על האם הביולוגית, געגועים לאם הביולוגית, עצב ממגוון סיבות) ולומר כמענה לשאלותיה שהיה לי עצוב כשלא היה לי תינוק, אבל קיבלתי אותה, והיא התינוק שלי. אצלנו, לפחות, זה נראה כמשאיר לה מרחב אינסופי לעיבוד רגשותיה שלה, כאשר ברור לה מה רגשותיי כלפיה ואין הם מכילים כעסים על מישהו.

זה לא מחכה לגיל ההתבגרות, זה פשוט שם כל הזמן, גם אם לרוב לא גלוי לעין.

 

[China8]

נוגה, אני מבינה ש

״אהבה אותה ופינקה אותה בשעות הספורות..״ זו פרשנות שלה או שיש לכם מידע שמאשר זאת? תמי נהנית לקרוא על זיו, נשמע שהיא כל כך מיוחדת והמון פעמים מזדהה מאד עם מה שאת כותבת.
אצלנו, בגיל חמש, היא יודעת שנולדה מבטן של אשה אחרת אבל חוץ מפעם אחת שאמרה שהיא מתגעגעת להורים המולידים שלה עדיין לא בוטאו רגשות אחרים בעניין. אין לי ספק שזה יבוא, וגם אני חושבת שהרבה לפני גיל ההתבגרות.
Shfangen, הילדה שלך מקסימה. אני חושבת שגיל ההתבגרות הוא זמן בו ילדים מורדים, מאומצים או לא, וזה לא ממש קשור לאהבה. בדיוק היום דיברתי עם חברה שסיפרה לי ששנאה את אמא שלה מגיל 12 עד 20 ללא שום סיבה ושיש לה אמא נהדרת. היא לא מאומצת.
בגיל ההתבגרות מעבדים את כל נושא האימוץ, כך נראה, ביתר שאת, מה שמוסיף לקלחת הכעסים הכללית שרובנו חווים בגיל הזה. טוב שיש לנו עדיין כמה שנים עד אז

 

[נגה לביא]

פרשנות שלה, כמובן

אנחנו איננו יודעים כמה זמן בדיוק מתוך 16 הימים שזיו שהתה בבית החולים שהתה גם האם הביולוגית בבית החולים. זה יכול היה להגמר מייד עם הלידה, זה יכול היה להמשך שעות או אפילו ימים. אבל בדמיונותיה של זיו, אלה שהיא מספרת לנו לכל הפחות, היא הייתה איתה, שמרה עליה, פינקה אותה, אהבה אותה ונתנה לה מתנות. אם אנחנו נשאלים ישירות, אנו מסבירים שאיננו יודעים, אם זו רק חלוקת מידע עמנו, אנו מקשיבים רוב קשב ומתפעלים כראוי.

רק לפני כמה שבועות שמעתי את הסיפור שאמה הביולוגית ילדה אותה בקזחסטן, אחר כך היא מתה ואז אנו אנו לקחת אותה. הסיפור סופר על ידי בת השכנים לבנות שכנים אחרות, שעדין לא הכירו את זיו. זיו הייתה איתן ואישרה את הסיפור. לא התערבתי באותו רגע, אך בארוחת הערב המשפחתית ביררנו עם זיו האם זה סיפור שהילדה המציאה או משהו שהיא שמעה מזיו. זיו לא ממש ענתה לנו, רק ביררה האם אמה הביולוגית עדין חיה. ענינו שאיננו יודעים מה קרה איתה אחרי שאימצנו את זיו, אך יום קודם למשפט בו הוכרזנו כהוריה של זיו אמה הביולוגית באה לאשר שהיא מרשה לזוג מבלגיה (אנחנו, רק שגם בסיפור שלנו שמרנו על המידע שהיא לא הכירה אותנו אישית, ובפועל איננו יודעים אם היא ידעה על בלגיה ספציפית או רק על כך שזה אימוץ בינלאומי אל מחוץ לקזחסטן) לאמץ את זיו.

השבוע שמעתי אותה מדברת עם חברים על אח גדול. הפעם לא אח דמיוני שמוסתר בעליית גג, אלא אח גדול בקזחסטן. לא יודעת עד כמה הילדים שמו לב לשינוי בסיפור של זיו, אבל אני שמה לב, ואני יודעת שצעד אחר צעד, זיו מעבדת את סיפור האימוץ שלה, גם אם זה לא תמיד מולנו. מכיוון שאנו מודעים לכך שזה הליך אותו היא עושה בינה לבין עצמה, אנו משתדלים לתת לה מידע מתאים ליכולת העיבוד שלה, אך כזה שתואם את עובדות המציאות, כדי שיהיו לה החומרים הנכונים לבניית סיפור אימוץ אישי. הרי גם הסיפור שלנו הוא פרשנות בעיקר, אז מגיעה לה הזכות לפרשנות שלה.

 

[Shfangen]

מאד עצוב לי לקרא את דבריך

זה נשמע קשה מאד ולא רק לה.
אני באמת לא מכירה את התהליך שעברתם. אנחנו אימצנו בארץ והודרכנו לא לספר שום דבר על האם הביולוגית. רק לדאוג שתדע שהיא מאומצת ושהאם הביולוגית לא יכלה לגדל אותה מסיבות שלא ידועות לנו ושאותם תוכל לברר כשתגיע לגיל 18. אני קוראת את הדברים שכתבת ובאמת כואבת עבור שניכם. נשמע שהידיעה שהאישה שילדה אותה טיפלה בה ואהבה אותה במשך יום ושיש לה עוד אחים שאותם היא מגדלת מאד קשים להתמודדות בגילה הצעיר.

 

[נגה לביא]

ילדים משלימים פערים על ידי דמיון

דווקא העובדה שיש לנו מידע נוסף שאנו יכולים לשחרר בקצב המותאם להתפתחותה הרגשית של זיו הוא אחד היתרונות של אימוץ בינלאומי והמצאות הפרטים בידי ההורים.

אנו יודעים שזיו נמסרה בלידתה לאימוץ, הפרשנות על האהבה והפינוק הוא של זיו. היא יודעת שגדלה בבית ילדים, אז היא מצאה את הדרך לשלב בין אהבת אם שמחוייבת המציאות מבחינתה לבין מציאות חייה.
אנחנו גם התחלנו עם סיפור שמדבר על אם ביולוגית שלא יכולה הייתה לגדל מסיבות שאינן ידועות לנו (מה שנכון, כי השערות אינן ידע), אבל ככל שזיו גדלה גם הצורך שלה בפרטים בסיפור שלה עולה, ואם לנו אין פרטים למסור, היא ממציאה אותם.

הביאי בחשבון שזו התפתחות ילדית טיפוסית, וילדים (בכלל, לאו דווקא מאומצים) משלימים פערים בספורי מבוגרים על ידי דמיון ואפילו מאמינים במה שהמציאו. לכן, גם אם תצמדו להנחיות השירות למען הילד, עדין יכול להיות שבתכם תמציא לעצמה פרטים אחרים.

 

[Shfangen]

אני מבינה

ומה לגבי מה שאמרת על האחים שלא נמסרו גם את זה המציאה?

 

[נגה לביא]

כבר לא

אבל בעבר היינו צריכים להבטיח להוריו של חבר טוב שלה שאין לנו בן מוסתר בעליית הגג.
טוב, לא בדיוק להבטיח, זה לא שהם חשדו בנו בהסתרת ילד בעליית הגג, אבל היינו צריכים להבהיר שאין משהו שיגרום לילדה לספר זאת, מלבד דמיון עשיר. מה שחייב אותי להסביר להם השבוע שהפעם אין אלו דמיונות ואם הם שומעים משהו מילדיהם על אח של זיו, שלא מייד יסתרו זאת בטענה שאין לה אחים ו/או אחיות.
בזמנו, אחרי הבהלה הראשונית ששמענו על קיום אח גדול בעליית הגג בפנטזיות של זיו (שמא סיפרנו בהסח הדעת משהו לאחרים שהגיע אל זיו וקיבל פירוש משלה), פשוט זרמנו עם הסיפור, אחרי בירור קצר על מידת מודעותה לפנטזיה שבעניין.

לפני שחלקנו את המידע עם זיו, ולפני שהיא בחרה לחלוק את המידע עם העולם, לא חלקנו את המידע הזה עם אף אחד. הוא מידע של זיו, ולה יש זכות בלבדית עליו. אם לא היה לנו מידע, לא היינו יכולים לשחרר את המידע בצורה הדרגתית ולזיו היה קשה יותר לעשות סדר בעולם הפנטזיה שלה בנוגע לשורשיה הביולוגיים. זה לא נכון בהכרח לגבי כל ילד, אבל זה נכון לגבי זיו, והעובדה שיש לנו את המידע היא יתרון ולא חסרון.

 

[Shfangen]

כן

חשבתי רבות על הדברים שכתבת והבנתי משהו
קשה מאד להתחרות עם "אמא" דמיונית שהמציאות לא "ליכלכה" ברגעים פחות נעימים. אמא שמעולם לא הייתה צריכה לחנך ולהגיד לא.
ברור למה נוצר הצור לפנטז על אמא מושלמת שאיתה הכל טוב

אני אומרת את זה בעיקר לעצמי כמשהו שיאפשר לי להכיל את הדבר הקשה הזה

 

[נגה לביא]

על הורים לגדל

לגדל את ילדיהם, זה מובן מאליו, אך גם את עצמם עליהם לגדל.

כמו שעל הילד לגדול ולפרש כנפיים לחיים עצמאיים, גם על ההורים לגדול ולהפרד מילדיהם הגדלים. רק שאצל הילדים זה הליך שמתרחש צעד אחר צעד תוך כדי גדילה בכל מובן אפשרי, ואילו אנו צריכים לגדל את עצמנו בצורה מודעת ולהציב בפני עצמנו את המטרות הרבה לפני שהן הופכות מציאותיות.

אני, אם רק היה אפשר, הייתי מקפיאה את הילדונת שקיבלתי בגיל שלוש, לפחות לאחר רגעי הקבלה שלה אותנו כהוריה. זה היה רגע אחד לפני התחלת התהיות, ואני זוכרת את כיווץ הלב הראשוני על ההבחנה שזיו עשתה לגמרי לבדה בין "אמא אמיתית" לבין "אמא באמת". היכולת הזו נפלאה וצריך לטפח אותה ולגבות זאת למען התבגרותה של זיו לכדי בוגר עצמאי רגשית, אבל כמה שהייתי רוצה פשוט לא להתמודד עם זה. שהיא תקבל לנצח את היותינו הוריה ללא כל התמודדות עם מקור ביולוגי אחר ושאלת ההורות של אותו מקור ביולוגי. במקום זה, התחלתי להתכונן לאמירות של זיו עוד לפני שהיא הגיעה הביתה, כך שבזמן אמת, כשזיו אמרה לי את הבחנתה, הסכמתי איתה בשלווה חייכנית (למראית עין) והמשכנו הלאה לתהיות שלפעמים צצות בצורה מתוגברת ולפעמים אנלמות עמוק מתחת לפני השטח.

 

[fatfat]

ואצלינו בערך באותו הגיל החלה להופיע הבקשה

של הקטנה שאכניס אותה לבטן שלי ואלד אותה מחדש כדי שתצא מהבטן שלי ובמיוחד כדי שתצא לבנה.

ואני מסכימה עם חייכנית שבשלב זה לא הייתי משתפת אותה ברגשות שלי גם ממה שכתבה חייכנית וגם מעוד שתי סיבות:
הראשונה היא לאפשר לה לפתח את הרגשות והדעות שלה עצמה ולא את אלה שאני האמא מרגישה. ילדים בגיל זה מאוד מזדהים עם הוריהם ורוצים להידמות להם ולהיות כמוהם. יכול להיות שאמרה כועסת כי זה מה שעלה לה באותו הרגע וזה משהו ראשוני ועדיין לא מעובד. ברגע שאת אומרת לה שגם את כועסת כדי להיות כמוך היא תיאחז בכעס. אנחנו המבוגרים זקוקים ל Sharing. ילדים יותר זקוקים לשיקוף של הרגש שלהם כדי שיקבלו אישור שמבינים אותם (למשל אני מבינה שאת כועסת או את הכעס שלך כשאפשר להוסיף את מה שכתבה חייכנית או משהו כמו אבל עכשיו אנחנו ביחד ומאוד אוהבות אחת את השנייה).

והסיבה השנייה היא שבגילה וגם בגילאים יותר גדולים (עד גיל 10-12) היכולת של ההתבטאות המילולית שלהם אינה מספיק מפותחת במיוחד בכל הקשור בהבעת רגשות והבעת רעיונות מופשטים. (למשל איך היה בגן? כייף... איך היא הרגישה כשחטפת לה את הקוביות? עצובה.... וכו', דהיינו תיאור קונקרטי קצרצר ולא תיאור של מכלול הרגשות והדקויות, כשלפעמים תאמר נניח עצובה במקום נבוכה או מבולבלת וכו'). לכן יתכן שאמרה כועסת כי זו המילה שנמצאת אצלה במאגר ושמתארת הכי קרוב את מה שמרגישה כשבעצם אולי היא מבולבלת, לא שבעת רצון, זועמת, עצובה וכו'. ברגע שאת אומרת שגם את כועסת, היא עשויה לחשוב שזה הרגש המצופה ולהיצמד אליו ואז זה בעצם מצמצם את הסיכוי לפתח הבעה של מכלול רגשות.
אני מצאתי שילדים בגלל שההבעה שלהם אינה כה מפותחת ובגלל החשיבה האימפולסיבית שלהם לעיתים משתמשים במילה הראשונה שעלתה להם לראש כשבעצם מתכוונים למשהו אחר מאיך שזה נשמע. ללדוגמא: הקטנה שלי בכיתה ב' ובמולדת כרגע הם לומדים את החוברת אני ומשפחתי (חוברת שהשאלות שלה פעמים רבות ממש לא מתאימות לילדים שאומצו). שלשום השיעור עסק בנושא בחירת השם. אחת מהשאלות בשיעורי הבית היתה לשאול את ההורים מדוע בחרו להם בשם בו נקראים. הילדה קוראת לעצמה את השאלה ואז אומרת: טוב זה שאלה שאת לא תדעי לענות לי. אני שואלת מדוע והיא עונה "כי את לא האמא שלי". אני מאוד בטוחה במעמדי כאמה ובכך שהיא בהחלט מחוברת אלי כבת ולכן שאלתי למה היא מתכוונת ואז היא ענתה: "את לא הולדת אותי ואת לא בחרת לי את השם". עניתי לה שנכון, שאת שמה בחרו האנשים שהולידו אותה ובאמת איני יודעת למה בחרו בשם זה, אבל שאני בחרתי להשאיר את שמה ולהסביר לה למה, כולל הדגשת האישו שמאוד אהבתי את השם שמולידיה בחרו לה. בכך לא שיקרתי לה ולא ניסיתי לייפות את זה שחלק מעברה אכן לא ידוע לי ובו זמנית לשדר לה מסר חיובי לגבי עברה ומולידיה.

 

[Shfangen]

תודה על התגובה

אם להיות כנה מאד קשה לי חלק מהדברים שנאמרו בתגובות. לא רק זו גם בתגובות קודמות ואני מגיבה כאן לכולם יחד.

אני שלמה עם התגובה שלי ובטוחה ביכולת שלי להרגיש את הילדה שלי. זה לא כאילו שהכנסתי לה לראש כעס. הגבתי לרגש שהיא הביעה בצורה מאד לא אמוציונלית אלא שרק מתקפת את מה שהיא אומרת. גם מהתגובה שלה אני מתחזקת היא ממש נרגעה מהנושא.

סך הכל רציתי לשתף ברגע שהיה מאד מרגש עבורי עם הילדה שלי ובאמת שלא ציפיתי לקבל ביקורת.