אמא, המורה אמרה שצריך לקנות....
אני חייבת לציין שזה נכתב לפני.... נו תקראו במאמר ותיווכחו. אבל אקטואלי גם היום, ובכלל לא מצחיק. אמא, המורה אמרה שצריך לקנות… שנת הלימודים תש"ס התחילה בשעה טובה, אנחנו ההורים נכנסנו ל"כוננות ספיגה": אמא, המורה אמרה שצריך לקנות…". הרי כבר קנינו הכל. קלמר עם אחת מדמויות ה"לוני טונס", עטיפות עם דמות התינוק "אווגה צ´אקה", ילקוט "עמיד" בגשם, צבעים בלתי רעילים, מחק ריחני וטעים, תיק לאוכל "סטייל" ארה"ב ועוד כל מיני חידושי אופנה, שבאו לעזרת תעשיית ההון על גב ההורים, שגם כך קורסים תחת כובד ההוצאות ההכרחיות:, אגרת חינוך שתופחת משנה לשנה, תוספת תשלום ל"שירותי בריאות", "שירותי אבטחה", אגרת ספרי לימוד, העשרה, תלבושת אחידה ומי יודע מה עוד מחכה לנו בהמשך? והנה מגיע הילד היקר לנו מכל, תרתי משמע, ואומר: "אבל המורה אמרה". אז מה אם המורה אמרה, ומה איתנו ההורים? אין לנו רשות לומר משהו? יומיים לאחר פתיחת שנת הלימודים מתקיימת אסיפת הורים. קיבלנו את הבמה על מנת לומר את דברינו. אבל כהרף עין אני מבחינה בשכנים ממול ובבת של החברים של ההורים שלי וממש לא נעים להתחיל להתווכח על "כמה שקלים". מה יגידו? שאני "מסכנה" או חלילה "קמצנית". בראש חפוי משהו אני מרימה את היד יחד עם כל ההורים, לאות הסכמה, ובחיוך נבוך אני מהנהנת לאמא היושבת לצדי בבחינת "לא נורא". בתוך תוכי אני רוצה לזעוק "למה?", אבל ממש לא נעים, אח"כ יעליבו את הילד בכיתה. מסתיימת אסיפת ההורים, נבחר וועד הורים, נפלו כמה החלטות ש"יעלו לנו כסף" ואנו הולכים איש איש לדרכו. בפתח הכיתה ניגשת לפתע אמא שהרהיבה עוז ואומרת בקול רם לעבר קבוצת אמהות מתגודדות: "אתן ממש לא בסדר!" כל המבטים המשתאים הופנו לכיוונה. מה לא בסדר? העניין מתחיל להתחוור מיד: "אנחנו שותקים וזה עולה לנו כסף רב, אנחנו לא יכולים להמשיך ולשתוק, חייבים לעשות משהו..", פסקה האם הצעירה נחרצות. ומיד החל בליל מילים לצאת מכל פה ומכל כוון. לכל אחת מאיתנו היה מה לומר והרבה. פתאום אין בושה, או הסתייגות מלהביע את אשר לוחץ על הלב והכיס. מה קרה אם כן? אנחנו ההורים מוכנים להושיט יד לכיס ולהוציא את כספנו ובד בבד לשים את היד השנייה על הפה, ובלבד שנשמור על "נורמות חברתיות" שאינן מובנות לאף אחד, אבל בכל זאת אנחנו כפופים להן. האם לא הגיע הזמן ל"פרוץ" את אותם מחסומים?! הבת של החברים של ההורים שלי נוסעת לחו"ל – פעמיים בשנה, השכנה נוסעת ברכב אמריקאי ושוכרת פיליפינית והן לא התביישו להתווכח על כך ש"אגרת החינוך" מאוד יקרה, בלי שום פרופורציה למה שהילדים מקבלים בתמורה. למה הדברים נאמרים מחוץ לכיתה ולא בנוכחות המורה? האם ה"נורמות החברתיות" הן אלו האשמות העיקריות להתנהגותנו. אתם וודאי מכירים את התופעה – "למה לכולם יש?" ולאחר הקנייה מתבררת האמת: "כולם" אמרו להורים את אותה הסיסמא ואת אותו המשפט, והלחץ החברתי עשה את שלו. המורים הם גם הורים. בואו נעמוד יחד על דעתנו ונכתיב "נורמות חברתיות" חדשות. נכתיב לילדינו מתי וכמה אנו מוכנים לשלם עבור חינוכם. הורים זכרו !!! "כולם", זה רק הבן היחיד שלכם. קסנדרה
אני חייבת לציין שזה נכתב לפני.... נו תקראו במאמר ותיווכחו. אבל אקטואלי גם היום, ובכלל לא מצחיק. אמא, המורה אמרה שצריך לקנות… שנת הלימודים תש"ס התחילה בשעה טובה, אנחנו ההורים נכנסנו ל"כוננות ספיגה": אמא, המורה אמרה שצריך לקנות…". הרי כבר קנינו הכל. קלמר עם אחת מדמויות ה"לוני טונס", עטיפות עם דמות התינוק "אווגה צ´אקה", ילקוט "עמיד" בגשם, צבעים בלתי רעילים, מחק ריחני וטעים, תיק לאוכל "סטייל" ארה"ב ועוד כל מיני חידושי אופנה, שבאו לעזרת תעשיית ההון על גב ההורים, שגם כך קורסים תחת כובד ההוצאות ההכרחיות:, אגרת חינוך שתופחת משנה לשנה, תוספת תשלום ל"שירותי בריאות", "שירותי אבטחה", אגרת ספרי לימוד, העשרה, תלבושת אחידה ומי יודע מה עוד מחכה לנו בהמשך? והנה מגיע הילד היקר לנו מכל, תרתי משמע, ואומר: "אבל המורה אמרה". אז מה אם המורה אמרה, ומה איתנו ההורים? אין לנו רשות לומר משהו? יומיים לאחר פתיחת שנת הלימודים מתקיימת אסיפת הורים. קיבלנו את הבמה על מנת לומר את דברינו. אבל כהרף עין אני מבחינה בשכנים ממול ובבת של החברים של ההורים שלי וממש לא נעים להתחיל להתווכח על "כמה שקלים". מה יגידו? שאני "מסכנה" או חלילה "קמצנית". בראש חפוי משהו אני מרימה את היד יחד עם כל ההורים, לאות הסכמה, ובחיוך נבוך אני מהנהנת לאמא היושבת לצדי בבחינת "לא נורא". בתוך תוכי אני רוצה לזעוק "למה?", אבל ממש לא נעים, אח"כ יעליבו את הילד בכיתה. מסתיימת אסיפת ההורים, נבחר וועד הורים, נפלו כמה החלטות ש"יעלו לנו כסף" ואנו הולכים איש איש לדרכו. בפתח הכיתה ניגשת לפתע אמא שהרהיבה עוז ואומרת בקול רם לעבר קבוצת אמהות מתגודדות: "אתן ממש לא בסדר!" כל המבטים המשתאים הופנו לכיוונה. מה לא בסדר? העניין מתחיל להתחוור מיד: "אנחנו שותקים וזה עולה לנו כסף רב, אנחנו לא יכולים להמשיך ולשתוק, חייבים לעשות משהו..", פסקה האם הצעירה נחרצות. ומיד החל בליל מילים לצאת מכל פה ומכל כוון. לכל אחת מאיתנו היה מה לומר והרבה. פתאום אין בושה, או הסתייגות מלהביע את אשר לוחץ על הלב והכיס. מה קרה אם כן? אנחנו ההורים מוכנים להושיט יד לכיס ולהוציא את כספנו ובד בבד לשים את היד השנייה על הפה, ובלבד שנשמור על "נורמות חברתיות" שאינן מובנות לאף אחד, אבל בכל זאת אנחנו כפופים להן. האם לא הגיע הזמן ל"פרוץ" את אותם מחסומים?! הבת של החברים של ההורים שלי נוסעת לחו"ל – פעמיים בשנה, השכנה נוסעת ברכב אמריקאי ושוכרת פיליפינית והן לא התביישו להתווכח על כך ש"אגרת החינוך" מאוד יקרה, בלי שום פרופורציה למה שהילדים מקבלים בתמורה. למה הדברים נאמרים מחוץ לכיתה ולא בנוכחות המורה? האם ה"נורמות החברתיות" הן אלו האשמות העיקריות להתנהגותנו. אתם וודאי מכירים את התופעה – "למה לכולם יש?" ולאחר הקנייה מתבררת האמת: "כולם" אמרו להורים את אותה הסיסמא ואת אותו המשפט, והלחץ החברתי עשה את שלו. המורים הם גם הורים. בואו נעמוד יחד על דעתנו ונכתיב "נורמות חברתיות" חדשות. נכתיב לילדינו מתי וכמה אנו מוכנים לשלם עבור חינוכם. הורים זכרו !!! "כולם", זה רק הבן היחיד שלכם. קסנדרה