אמא יקרה,

[אוזן רגישה]

אמא יקרה,

כמה היית גאה לראות את התוצר הסופי, את בנך מתנוסס על גבי הקידמה, נזכר ומהולל, חלק מעבר מפואר. אמא, איך היית גאה לראות ילדים של שנות האלפיים, מכבדים ואוהבים אותך ואת עוללך. כיצד בלא ניע שפתיים, עם חיוך גדול בפנים, את כל המשפחה הם עוטפים, והם שייכים. אמא, אמא שלי, מדמך נתת ומאויר ראותייך, כמו לבנך לכל ילדייך. אמא, איך זה שהאל המלא ברחמים, לא מצא לו מעט לאלו הנותרים? אמא, איך הבחירה נעשית או שמא יד הגורל? למה שתקת, למה הוא חדל? אמא, עוללים של אם אחרת, את בנך מהללים. אמא, שנים חולפות, קטנים מתבגרים, שמש כמנהגה והימים עוברים. אמא, כבר עשרים ושמונה שנים, עשרת אלפים, מאתים ועשרים ימים, אנחנו עדיין סופרים והכאבים לא נעלמים. אמא, אמא יקרה, איך זה ויתרת לאמא אדמה? אמא, למה השקט? למה הדממה? (12.10.01)

 

[מיכל@בר]

יקרה אחת, הדברים האלה קורעים...

מוכרחה רק להבין שורה אחת, כי באמת לא מבינה מה מאחוריה: אמא, אמא יקרה, איך זה ויתרת לאמא אדמה?

 

[אוזן רגישה]

אמא אדמה, היא עוטפת אותנו

כשאנו בחסדי הגורל. אמא שלי נפטרה בידי, עמדתי שם כל כך חסרת אונים.. כמה היא נאחזה בחיים של אחי כדי להמשיך הלאה בעוד שהוא היה מת. וכל יום חשבתי כמה האשה הזו רוצה לחיות כשאני מבקשת רבע מכוחות הנפש האלו. אנו נקברים באדמה ואחי נקבר בזמן המלחמה בעפולה בבית קברות זמני ואחרי שנה הועבר להר הרצל. וכל כך קיוויתי שבמעבר אמא לא תוותר והוא יחזור ויהיה איתי כי איתו הכי בעולם היה לי קשר טוב.

 

[מיכל@בר]

כן... מבינה עכשיו הרבה יותר...עצוב

 

[מיכל@בר]

עכשיו, אחרי שקראתי את התגובה שלך

להלן, אני מבינה כבר.. צר לי, יקרה.

 

[הלן...אמא של אמיר]

וואוו...איזו זעקה

כל כך הרבה שנים את עוצרת אותה בתוכך? נשארת לבד? יש לך עוד אחים? אמרתי לך קודם יש לי הרבה שאלות.

 

[אוזן רגישה]

אתם הראשונים שאני פותחת בפניהם

את הנושא, נכון שהיו פסיכולוגים שניסו וגם דיברתי על כמה יפה בית הקברות אבל, לא דיברתי, גם לא עם חברות מאד קרובות. ככה, אתם הראשונים. המחשב הזה אצל אבא שלי בבית, שלי לא מחובר לאינטרנט, אבא בחדר הסמוך, הכלב שלי לידי והדמעות יורדות להן לאט. כבר שמונה ימים אני מתלבטת אם לכתוב פה את השיר הזה... כן יש לי אחים, אח ואחות נשואים עם ילדים. אני לבד, כך מעולם היה וכך שרדתי את מאורעות החיים, סומכת על עצמי. וכן יותר מ -28 שנים אני עוצרת בליבי את האובדנים שאני חווה. ביום שאמא נפטרה קרה משהו שלא ממש מובן לי. היתה שם סליחה ביניינו, על הכל. אחר כך הכל התבלבל לי וככה אני היום. מצטערת על ההרבה הכתוב, כזה מין סכר...

 

[מיכל@בר]

אוהבת מאד לקרוא על הסליחה הזו

שהיתה לך עם אמך, לאחר מותה. הפיוס הזה מוכר לי, ועם כל הקושי, ועם כל הגעגועים לאמא, ועם כל הכעסים שהיו מגיע רגע הפיוס. איזו אפשרות להגיע למנוחה מסויימת..

 

[אוזן רגישה]

הלן, את מוזמנת לשאול, התשובות

שכמובן הן לא בהכרח אמיתיות אלא נכונות לאותו הרגע, יגיעו. לפעמים זה יקרה לאט אבל אם אוכל להפוך את התהליך שלך ושל בנותייך לקל יותר או מובן יותר (לא בטוח בענין ההבנה..), הרי שאני עשירה. הרבה כוח שיהיה לך. ואם אפשר, איך אמיר נהרג?

 

[amore]

אוף,שיר קשה לעיכול.

 

[אוזן רגישה]

תודה שאתם כאן, מאתמול זה יום כזה

לא מובן וכל כך קשה. רוב הזמן אני ישנה וכשלא אני חושבת וזה נורא. הגוף שלי הגיב בירידה נוראית של לחץ הדם ואתם פה כל כך עוטפים. AMOR כל כך תודה על שאתה, אתה! ותודה שהבאת אותי לאנשים כל כך מקסימים.