אמא יש רק אחת......
ההודעות האחרונות הנוגעות במותה של אם, כולן כואבות, מכולן צץ איזה חוסר אונים, כי אמא זו אמא. היא הלחם השחור. היא הבסיס, היא מיתוס. היא ריחות הבית, היא המחבקת או לא. היא זו שלפעמים אנחנו כל כך לא רוצים להדמות לה, שכעסי ילדות והתחשבנויות נופלים עליה, היא זו שיש לגביה עניינים רגשיים בלתי פתורים, מתקופות שונות. ככה אני חווה אמא. הכל בה. הכל ממנה. וכבר כתבתי לפני כמה זמן, שאחרי מות בן, ישנה הרגשה שכל מוות אחר לא יוכל יותר להזיז, וכשאמי נפטרה, שלוש שנים אחריו, ובגיל "מתאים", מוות בעתו, התאבלתי עליה ועודני כי זו אמא שלי. עם כל הבעייתיות שהיתה במערכת היחסים שלנו, מערכת אופיינית כל כך לבנות ואמהות, אני מרגישה לפעמים כמו ילדה קטנה שרוצה את אמא... העתקתי קטעים קצרים מתוך ספרו של ג´יימס ואן פרוג בקשר למות הורים. "כאשר אחד מהורינו מת, חלק מאיתנו מת עימו. אנו הלומי צער. אנו מרגישים בלבול רב וחוסר ודאות, משום שאותה מטריית הגנה אשר לה קראנו "אמא" או "אבא" הלכה לבלי שוב, ונותרנו באמת ובתמים לבד. ...................... חוויית האבל שלנו תשופע מהדינמיקה ששלטה במשפחתנו. ובין שהיתה זו משפחה אידיאלית ובין שלא, אנו תמיד נתאבל גם על אותו חלק מאיתנו שהלך לבלי שוב, על ילדותנו האבודה. הורינו הם האנשים הראשונים שהיתה להם נגיעה בחיינו, והם אלו שלימדו אותנו את מנהגו של עולם. הם הראשונים שאותם אהבנו......... הם למעשה חגורת ההגנה המבטיחה את שלומנו ושומרת עלינו מפני ההשפעות השליליות של העולם הלא ידוע הסובב אותנו....... חלק גדול מעולמנו נבנה דרך עיניהם ומחשבותיהם של הורינו, וגם אם היינו מעדיפים להתכחש לכך - היבטים מסויימים של הורינו חקוקים עמוק עמוק בתוכנו."
ההודעות האחרונות הנוגעות במותה של אם, כולן כואבות, מכולן צץ איזה חוסר אונים, כי אמא זו אמא. היא הלחם השחור. היא הבסיס, היא מיתוס. היא ריחות הבית, היא המחבקת או לא. היא זו שלפעמים אנחנו כל כך לא רוצים להדמות לה, שכעסי ילדות והתחשבנויות נופלים עליה, היא זו שיש לגביה עניינים רגשיים בלתי פתורים, מתקופות שונות. ככה אני חווה אמא. הכל בה. הכל ממנה. וכבר כתבתי לפני כמה זמן, שאחרי מות בן, ישנה הרגשה שכל מוות אחר לא יוכל יותר להזיז, וכשאמי נפטרה, שלוש שנים אחריו, ובגיל "מתאים", מוות בעתו, התאבלתי עליה ועודני כי זו אמא שלי. עם כל הבעייתיות שהיתה במערכת היחסים שלנו, מערכת אופיינית כל כך לבנות ואמהות, אני מרגישה לפעמים כמו ילדה קטנה שרוצה את אמא... העתקתי קטעים קצרים מתוך ספרו של ג´יימס ואן פרוג בקשר למות הורים. "כאשר אחד מהורינו מת, חלק מאיתנו מת עימו. אנו הלומי צער. אנו מרגישים בלבול רב וחוסר ודאות, משום שאותה מטריית הגנה אשר לה קראנו "אמא" או "אבא" הלכה לבלי שוב, ונותרנו באמת ובתמים לבד. ...................... חוויית האבל שלנו תשופע מהדינמיקה ששלטה במשפחתנו. ובין שהיתה זו משפחה אידיאלית ובין שלא, אנו תמיד נתאבל גם על אותו חלק מאיתנו שהלך לבלי שוב, על ילדותנו האבודה. הורינו הם האנשים הראשונים שהיתה להם נגיעה בחיינו, והם אלו שלימדו אותנו את מנהגו של עולם. הם הראשונים שאותם אהבנו......... הם למעשה חגורת ההגנה המבטיחה את שלומנו ושומרת עלינו מפני ההשפעות השליליות של העולם הלא ידוע הסובב אותנו....... חלק גדול מעולמנו נבנה דרך עיניהם ומחשבותיהם של הורינו, וגם אם היינו מעדיפים להתכחש לכך - היבטים מסויימים של הורינו חקוקים עמוק עמוק בתוכנו."