בוקר טוב אלישבע,
רוצה להגיד המון המון תודה על הכל! המון נקודות למחשבה, זה עוזר לי לעבד ולעכל את התובנות, את השינויים.
אני שמה לב שהיה ממש סט של חלומות, החלום הבא הוא אחרון בסט הרצוף של ממש לילה אחרי לילה.
נחלם בין חמישי לשישי.
בשישי בלילה + שבת בלילה - לא חלמתי עליה. היו 2 לילות של רוגע וגם יותר נרגעתי
בשישי בבוקר (11:00) כבר שיתפתי בתכנית שאני נמצאת וזה הרגיע. זה הגיע לאנשים שזה נגע בהם, זה ניחם אותי.
מהחלום הבא, התעוררתי ממש בבהלה בשישי ב6 בבוקר לפי הטניס והתכנית.
החלום:
היינו בבית שאני לא מכירה, אני, אמא ואנשים. לא יודעת מי אלה, משפחה/חברים. אנשים שקשורים לאמא, שהם בצד שלה ולא שלי, זו האוירה.
בחלום ישבנו לאכול, היה שולחן ארוך וערוך. אנשים סביבו. היא ישבה ליידי. תוך כדי האוכל ניסתה לשכנע אותי בשקט שאף אחד לא יישמע למחוק את הטקסטים שלי, ולהספיק לכתוב לשתף על מה שהיה בילדות. מבחוץ אפחד לא שומע, היא משדרת עסקים כרגיל. רק אני והיא שומעות
אני שקופה בחלום, אותה מאוד אוהבים, אני קיימת לא בעיניי האנשים, רק "נגדה", אין לי שום שיח עם האנשים שם. אני כאילו מתקיימת דרכה
ניסתה לשכנע המון פעמים "בבקשה תפסיקי". תוך כדי ישיבת האוכל, אח"כ תוך כדי שמפנים את השולחן, שוב ושוב... כאילו בשקט...ולא הסכמתי -הכל בשקט בשקט, אף אחד לא שמע. ניסתה כמה פעמים! בכל מיני דרכים
אח"כ חיפשתי מפתח או משהו כדי לצאת..יצאתי החוצה לגינה. אני יושבת על החומה בחוץ, מולי היה מתקן חבלים כזה של טיפוס לילדים, היא הייתה בפנים עדיין
ידעתי שהיא תצא אחריי, תבוא לרצוח אותי, אבל לא הייתי בטוחה
לפני שיצאה ישבתי על החומה, תכננתי בינתיים לאן לברוח במידה וזה יקרה, אם לעלות למתקן שמולי (כי אין לה כוח לטפס) או להתקשר למישהו.. או משהו אחר, אבל לא רציתי לעלות, אמרתי אולי לא תעשה.. (רציתי להציל עצמי בפחות מאמץ של טיפוס) אולי גם לא להגזים בתגובהשלי "לטפס לשווא" שהיא בכלל לא מתכוונת לרצוח
הפלאפון שלי נשאר למעלה על החומה, אמרתי אויי שיט!
אני כבר ירדתי מהחומה, הייתי על הקרקע, אני קולטת אותה רצה אליי עם סכין, אמרתי לעצמי "מה אני עושה?" כבר לא הייתה לי ברירה
היא רצה אליי עם הסכין במהירות, אמרתי לה "אמא לאאאאאאאא" והתעוררתי בבהלה.
רקע:
אני פתאום קולטת משהו
בגיל 4: יש מקרה אחד נוראי ומזעזע שאני לא זוכרת מה קרה. אני רק זוכרת שעל הגוף שלי היו סימנים כחולים ועין נפוחה. התביישתי ללכת ככה לגן "איך אני גורמת לאמא שלי להתנהג, כמה אני ילדה מעצבנת" הייתה אומרת לי
"תראי מה את גורמת לי, אני לא עצבנית, את ילדה מעצבנת"
זכור לי הבוקר המזעזע, הבוקר שאחרי המעשה, שהיה ברור שהייתה שם אלימות, הבוקר בו אני יושבת על המיטה
היא מולי, לפני שאבא אוסף אותי לגן, אומרת לי "כשאת הולכת לגן ושואלים אותך מה זה (הסימנים בגוף), את אומרת שנפלת מהמיטה"
זה מזעזע ומעלה לי דמעות.
כמה היא גרמה לי להרגיש בושה ואשמה על המעשים שלה! כ"כ פחדתי שיישאלו אותי, שנאתי לשקר (עד היום) מהחלום אני מבינה ממה הפחד. הפחד שתהרוג אותי אם אני אספר! אני לא יודעת אם זה נאמר בילדות, אבל כנראה היה ברור.
היא מצטיירת מושלמת! היא מנהלת הצגה שלמה! אנשים מהעבר לא מבינים על מה אני מדברת.
הבנתי, אין נביא בעירו אנשים חדשים מאמינים לי. בוחרת לי את הסביבה שלי. לא סובלת את סביבת הילדות, אנשים חשוכים מאוד.
מקווה שבהמשך אני ובת הזוג נעבור עיר. להתחיל מ-0
הייתי כ"כ לבד עם זה. בגיל כ"כ קטן
אמא שלי משוגעת, ואני חייבת להיות איתה!
מקרה אחרון בגיל 19 בו הגיעו שוטרים שהשכנים שמעו והזמינו, איימה עליי "אני ארצח אותך בלילה" פשוט ישנתי עם דלת נעולה למשך שנה שלמה.
עד היום שאני משתפת, ואני משתפת המון, אני שמה לב שיש פחד, אבל אני עונה לו! ומשתפת. זה משתפר
הייתה לנו שיחה, לי +אמא, יום לפני חג שבועות בה אמרה לי "תפסיקי להכפיש את שמי" (אני כותבת ברשת החברתית). אני לא מכפישה את שמה. היא מכפישה את שמה ע"י המעשים שלה. היא רגילה ששותקים לה, שמוותרים לה. אני לא אוותר על עצמי מצטערת.
אני מודה, ביום חמישי כתבתי שהיא הייתה גוררת אותי, נהנית מהסבל שלי, מושכת אותי מהשיערות, והמבט הזה שלה, הרע בעיניים....
עלו לי ביומיים ההם, חמישי-שישי, זכרונות קשים.
סיפרתי לאבא ביום חמישי בטלפון שהייתי שונאת להיות איתה לבד, כשהוא בעבודה. שהיא הייתה מרביצה לי, הייתי בוכה, הייתה אומרת לי "שקט!! לא רוצה לשמוע אותך סתמי תפה" ולא הצלחתי להפסיק לבכות מהמכות.. אז הייתה מענישה אותי, ומרביצה לי יותר חזקה!! שנאה לשמוע אותי בוכה בגללה. הייתה נהנית להשפיל אותי על הרצפה. זה פשוט רוע טהור
הייתה מקללת, הייתי מחזירה, הייתה אומרת לי "לי מותר, לך אסור"
שמעתי שמאוד כאב לו לשמוע את זה, מה היייתה עושה כשהוא לא היה נמצא
האמת ביום חמישי, אחרי שכתבתי מעט ברשת החברתית, פחדתי שהיא תבוא אליי הבייתה ותעשה משהו, האמת לא באה. יש לה גם חרדות. בית-עבודה, אלו החיים שלה. אין לה חברות/זוגיות כ"כ (היא בלתי נסבלת) כל העולם "חייב לה" כמובן. אין בה חמלה/נתינה. ילדה בריונית שהעולם חייב לה, בתחפושת שהכל מדהים. היא רק בלקיחה ומלחמות. (השתפרה מעט) אבל הכל כרגע צף לי בעיקר לשגעון שלה.
נמאס לי להכיל את זה ואני לא שותקת. הגיע הזמן שאם העולם ככ חושב שהיא מדהימה – שיתמודד איתה, בבקשה.
הפרדנו את עניין הרכב וזה כ"כ כיף להיות עם בת זוג, שותפה הוגנת לרכב/דירה או כל דבר. יש לי הרבה יותר שקט! הרבה יותר שמחה
בקרוב אפריד את הטלפון. (אני משלמת לה שיחות וחב' גלישה, ועד שמחזירה לי...)
לא מעוניינת. היא כ"כ שפויה לא? שתחזיק את קו הטלפון שלה לבד.
ללא קשר להצפות עד שישי כולל, אני הרבה יותר נהנית, הרבה יותר בשלה, הרבה יותר טובה אליי. לא בבידוד, משתפת.
יש לי הקלה
כל העניין היה שאני הגורמת לה, שזו בעיה שלי, "בעיה שלך!!!" כל הזמן הייתה אומרת לי. שאני היצור הכי נוראי שנברא, ואם אספר היא תרצח אותי! פחדתי גם ממה שעשתה לי, וגם ממה שתעשה לי אם אספר על המעשים הנוראיים.
אני בהלם שזה מה שעברתי
אחותי ואבא היו שקופים, פחדו ממנה. התקפלו להתנהגות שלה. אחותי: "יש כל מיני בתים, יש יותר גרוע" היא עובדת על כולם, כולם בהכחשה.
אבא רעד ממנה לדעתי, השתדל "לפצות" ולהיות טוב, במקום לדווח למי שצריך, רווחה וכו'. אמר לי שפחד שלא ייראה אותנו וכו'.
הוא איתי, הוא תיקף ואישר, שמעתי את הכאב שלו שסיפרתי, בכיתי לו ממש. אני חושבת שהיה על סף דמעות. (השיחה הייתה בטלפון)
החלום הוא ביטוי של הפחד? של שחרור שלו?
אני חושבת שזה הפחד הכי הכי עמוק. הינה להגיד בקול - פחדתי שאמא שלי תרצח אותי! לא איכפת לי אם אנשים תמימים איתה, אני יודעת מה עברתי בחדרי חדרים!
תודה מראש.
רוצה להגיד המון המון תודה על הכל! המון נקודות למחשבה, זה עוזר לי לעבד ולעכל את התובנות, את השינויים.
אני שמה לב שהיה ממש סט של חלומות, החלום הבא הוא אחרון בסט הרצוף של ממש לילה אחרי לילה.
נחלם בין חמישי לשישי.
בשישי בלילה + שבת בלילה - לא חלמתי עליה. היו 2 לילות של רוגע וגם יותר נרגעתי
בשישי בבוקר (11:00) כבר שיתפתי בתכנית שאני נמצאת וזה הרגיע. זה הגיע לאנשים שזה נגע בהם, זה ניחם אותי.
מהחלום הבא, התעוררתי ממש בבהלה בשישי ב6 בבוקר לפי הטניס והתכנית.
החלום:
היינו בבית שאני לא מכירה, אני, אמא ואנשים. לא יודעת מי אלה, משפחה/חברים. אנשים שקשורים לאמא, שהם בצד שלה ולא שלי, זו האוירה.
בחלום ישבנו לאכול, היה שולחן ארוך וערוך. אנשים סביבו. היא ישבה ליידי. תוך כדי האוכל ניסתה לשכנע אותי בשקט שאף אחד לא יישמע למחוק את הטקסטים שלי, ולהספיק לכתוב לשתף על מה שהיה בילדות. מבחוץ אפחד לא שומע, היא משדרת עסקים כרגיל. רק אני והיא שומעות
אני שקופה בחלום, אותה מאוד אוהבים, אני קיימת לא בעיניי האנשים, רק "נגדה", אין לי שום שיח עם האנשים שם. אני כאילו מתקיימת דרכה
ניסתה לשכנע המון פעמים "בבקשה תפסיקי". תוך כדי ישיבת האוכל, אח"כ תוך כדי שמפנים את השולחן, שוב ושוב... כאילו בשקט...ולא הסכמתי -הכל בשקט בשקט, אף אחד לא שמע. ניסתה כמה פעמים! בכל מיני דרכים
אח"כ חיפשתי מפתח או משהו כדי לצאת..יצאתי החוצה לגינה. אני יושבת על החומה בחוץ, מולי היה מתקן חבלים כזה של טיפוס לילדים, היא הייתה בפנים עדיין
ידעתי שהיא תצא אחריי, תבוא לרצוח אותי, אבל לא הייתי בטוחה
לפני שיצאה ישבתי על החומה, תכננתי בינתיים לאן לברוח במידה וזה יקרה, אם לעלות למתקן שמולי (כי אין לה כוח לטפס) או להתקשר למישהו.. או משהו אחר, אבל לא רציתי לעלות, אמרתי אולי לא תעשה.. (רציתי להציל עצמי בפחות מאמץ של טיפוס) אולי גם לא להגזים בתגובהשלי "לטפס לשווא" שהיא בכלל לא מתכוונת לרצוח
הפלאפון שלי נשאר למעלה על החומה, אמרתי אויי שיט!
אני כבר ירדתי מהחומה, הייתי על הקרקע, אני קולטת אותה רצה אליי עם סכין, אמרתי לעצמי "מה אני עושה?" כבר לא הייתה לי ברירה
היא רצה אליי עם הסכין במהירות, אמרתי לה "אמא לאאאאאאאא" והתעוררתי בבהלה.
רקע:
אני פתאום קולטת משהו
בגיל 4: יש מקרה אחד נוראי ומזעזע שאני לא זוכרת מה קרה. אני רק זוכרת שעל הגוף שלי היו סימנים כחולים ועין נפוחה. התביישתי ללכת ככה לגן "איך אני גורמת לאמא שלי להתנהג, כמה אני ילדה מעצבנת" הייתה אומרת לי
"תראי מה את גורמת לי, אני לא עצבנית, את ילדה מעצבנת"
זכור לי הבוקר המזעזע, הבוקר שאחרי המעשה, שהיה ברור שהייתה שם אלימות, הבוקר בו אני יושבת על המיטה
היא מולי, לפני שאבא אוסף אותי לגן, אומרת לי "כשאת הולכת לגן ושואלים אותך מה זה (הסימנים בגוף), את אומרת שנפלת מהמיטה"
זה מזעזע ומעלה לי דמעות.
כמה היא גרמה לי להרגיש בושה ואשמה על המעשים שלה! כ"כ פחדתי שיישאלו אותי, שנאתי לשקר (עד היום) מהחלום אני מבינה ממה הפחד. הפחד שתהרוג אותי אם אני אספר! אני לא יודעת אם זה נאמר בילדות, אבל כנראה היה ברור.
היא מצטיירת מושלמת! היא מנהלת הצגה שלמה! אנשים מהעבר לא מבינים על מה אני מדברת.
הבנתי, אין נביא בעירו
אנשים חדשים מאמינים לי. בוחרת לי את הסביבה שלי. לא סובלת את סביבת הילדות, אנשים חשוכים מאוד. מקווה שבהמשך אני ובת הזוג נעבור עיר. להתחיל מ-0
הייתי כ"כ לבד עם זה. בגיל כ"כ קטן
אמא שלי משוגעת, ואני חייבת להיות איתה!
מקרה אחרון בגיל 19 בו הגיעו שוטרים שהשכנים שמעו והזמינו, איימה עליי "אני ארצח אותך בלילה" פשוט ישנתי עם דלת נעולה למשך שנה שלמה.
עד היום שאני משתפת, ואני משתפת המון, אני שמה לב שיש פחד, אבל אני עונה לו! ומשתפת. זה משתפר
הייתה לנו שיחה, לי +אמא, יום לפני חג שבועות בה אמרה לי "תפסיקי להכפיש את שמי" (אני כותבת ברשת החברתית). אני לא מכפישה את שמה. היא מכפישה את שמה ע"י המעשים שלה. היא רגילה ששותקים לה, שמוותרים לה. אני לא אוותר על עצמי מצטערת.
אני מודה, ביום חמישי כתבתי שהיא הייתה גוררת אותי, נהנית מהסבל שלי, מושכת אותי מהשיערות, והמבט הזה שלה, הרע בעיניים....
עלו לי ביומיים ההם, חמישי-שישי, זכרונות קשים.
סיפרתי לאבא ביום חמישי בטלפון שהייתי שונאת להיות איתה לבד, כשהוא בעבודה. שהיא הייתה מרביצה לי, הייתי בוכה, הייתה אומרת לי "שקט!! לא רוצה לשמוע אותך סתמי תפה" ולא הצלחתי להפסיק לבכות מהמכות.. אז הייתה מענישה אותי, ומרביצה לי יותר חזקה!! שנאה לשמוע אותי בוכה בגללה. הייתה נהנית להשפיל אותי על הרצפה. זה פשוט רוע טהור
הייתה מקללת, הייתי מחזירה, הייתה אומרת לי "לי מותר, לך אסור"
שמעתי שמאוד כאב לו לשמוע את זה, מה היייתה עושה כשהוא לא היה נמצא
האמת ביום חמישי, אחרי שכתבתי מעט ברשת החברתית, פחדתי שהיא תבוא אליי הבייתה ותעשה משהו, האמת לא באה. יש לה גם חרדות. בית-עבודה, אלו החיים שלה. אין לה חברות/זוגיות כ"כ (היא בלתי נסבלת) כל העולם "חייב לה" כמובן. אין בה חמלה/נתינה. ילדה בריונית שהעולם חייב לה, בתחפושת שהכל מדהים. היא רק בלקיחה ומלחמות. (השתפרה מעט) אבל הכל כרגע צף לי בעיקר לשגעון שלה.
נמאס לי להכיל את זה ואני לא שותקת. הגיע הזמן שאם העולם ככ חושב שהיא מדהימה – שיתמודד איתה, בבקשה.
הפרדנו את עניין הרכב וזה כ"כ כיף להיות עם בת זוג, שותפה הוגנת לרכב/דירה או כל דבר. יש לי הרבה יותר שקט! הרבה יותר שמחה
בקרוב אפריד את הטלפון. (אני משלמת לה שיחות וחב' גלישה, ועד שמחזירה לי...)
לא מעוניינת. היא כ"כ שפויה לא? שתחזיק את קו הטלפון שלה לבד.
ללא קשר להצפות עד שישי כולל, אני הרבה יותר נהנית, הרבה יותר בשלה, הרבה יותר טובה אליי. לא בבידוד, משתפת.
יש לי הקלה
כל העניין היה שאני הגורמת לה, שזו בעיה שלי, "בעיה שלך!!!" כל הזמן הייתה אומרת לי. שאני היצור הכי נוראי שנברא, ואם אספר היא תרצח אותי! פחדתי גם ממה שעשתה לי, וגם ממה שתעשה לי אם אספר על המעשים הנוראיים.
אני בהלם שזה מה שעברתי
אחותי ואבא היו שקופים, פחדו ממנה. התקפלו להתנהגות שלה. אחותי: "יש כל מיני בתים, יש יותר גרוע" היא עובדת על כולם, כולם בהכחשה.
אבא רעד ממנה לדעתי, השתדל "לפצות" ולהיות טוב, במקום לדווח למי שצריך, רווחה וכו'. אמר לי שפחד שלא ייראה אותנו וכו'.
הוא איתי, הוא תיקף ואישר, שמעתי את הכאב שלו שסיפרתי, בכיתי לו ממש. אני חושבת שהיה על סף דמעות. (השיחה הייתה בטלפון)
החלום הוא ביטוי של הפחד? של שחרור שלו?
אני חושבת שזה הפחד הכי הכי עמוק. הינה להגיד בקול - פחדתי שאמא שלי תרצח אותי! לא איכפת לי אם אנשים תמימים איתה, אני יודעת מה עברתי בחדרי חדרים!
תודה מראש.