אמא שלי וקומיקס+ברלין (לא הקומיקס)

[איןכמואורי]

אמא שלי וקומיקס+ברלין (לא הקומיקס)

סוף סוף אחרי שנים שאני עלק כבד בתחום סוף סוף שכנעתי את אמא שלי לקרוא קומיקס והיא קוראת עכשיו את קרוב רחוק של רותו מודן והיא אפילו נהנת מזה קצת, סוף סוף קצת הצלתי לחבר אותה לתחום וזה תענוג. אמנם היא מסכמת את זה בנחמד והיא עוד לא סיימה את זה אבל עדיין בגדר השמרנות של אמא שלי זה נחשב לWOW רציני.
חוץ מזה היה ממש קשה למצוא קומיקסים באנגלית בברלין אבל אחרי נבירה מאוד מאוד מאוד עמוקה הצלחתי למצוא בחנות שאמיתי המליץ לי עליה שני קומיקסים שהם כל כך מוזרים שאני אישית גם לא מצאתי עליהם כלום בוויקיפדיה וגם לא הכרתי את ההוצאה שלהם אבל תאכלס הטיעון על וויקיפדיה אומר הכל. הראשון הוא Prison Stories של בחור בשם Igor Hofbauer שיצא בהוצאה הזוייה בשם Titus Perlen ואילו הספר השני הוא Zakum של Beldan Sezen שהוא מסתורין רצח גראפי שיצא גם בהוצאה הזוייה שלא מוכרת לי בשם Treehouse Press. בקרוב אולי תקבלו ביקורות אודות הספרים האלו. חוץ מזה אם אני כבר ברוח ברלינאית כל מי שעוד לא קרא את Berlin של Jason Lutes שירוץ לקרוא את שני החלקים, ככה כותבים קומיקס היסטורי שגם מתעד תקופה, גם מתעד גיבורים של תקופה והכל בעלילה מורכבת כמו סרט דרמטי עשיר. נשמע פלצני אבל זה קומיקס נהדר.

 

[עופר ברנשטיין]

ברלין באמת קומיקס נהדר.

הבחירה ב'קרוב רחוק' דווקא לא מובנת מאליה.
יש הרבה דברים אחרים שהייתי נותן למבוגר ללא ניסיון לקרוא...
העניין הוא שזה מניח יכולות מילוליות גבוהות באנגלית.
בעברית, יש מעט מאוד אופציות בעצם. הספר החדש של קישקה,
'מעבר לקו' של שי צ'רקה (וגם ש"י ועגנון), 'הארץ שלנו' של אורי פינק, 'שירלי' של אמיתי סנדי ונועה אברבנל (להורים צעירים ברוחם) ועוד כמה אחרים, אבל הכיוון ברור.
למה? בעיקר כי קרוב רחוק יותר 'מתוחכם' מבחינה ויזואלית, עושה שימוש בכלים עלילתיים וויזואליים רבים יותר וגם יש עניין ויזואלי-קוגניטיבי שלאנשים מסויימים קל יותר להתחבר לתוכן שהוא קריקטוריסטי יותר מאשר לחומר שהוא על גבול הריאליזם. אבל, זה עניין אישי.