אמא שלי

[א ו ר1]

אמא שלי ../images/Emo23.gif

מה אני עושה עם אמא שלי שחושבת שהכל באשמתה. איך היא לא שמה לב ולא הרגישה כל השנים הללו כלום אני מתמודדת גם עם הרגשות שלי והקשיים שלי אבל כואב לי על אמא שלי שמאשימה את עצמה במה שקרה.

 

[צוות מקום]

אמהות ובנות

נראה לי שלפעמים מתערבבים התפקידים ועכשיו את מרגישה אחריות ומעורבות ברגשות שלה, בעוד שאת עצמך אולי רוצה ממנה תמיכה והכלה, בלי להיות עסוקה בצער שלה. אבל הכאב שלה בהחלט אמיתי והאשמה שלה כבדה. עם זאת, יש מקורות עזרה שאליהם תוכל אמא שלך לפנות כדי להקל על עצמה ואינך חייבת להיות זו שתהיה האחראית הבלעדית על העניין. ייתכן ולאמך יש סוגיות משלה לעבוד עליהן. בכל מקרה, קחי זמן לעצמך, בלי קשר לאמך, כדי לעבד עם מישהו שהוא לא קרוב משפחה ומעורב רגשית ואישית במה שקרה לך.

 

[moonlight]

אמא...

כותבת-מוחקת-כותבת-מוחקת... אפשר לנהל דיון שלם על אמא ותפקידה בסיפור... כנראה שזה עדיין טעון אצלי... בכל אופן, חושבת גם שזו אחריות שלה לטפל בעצמה ומיותר שתקחי את הכאב שלה על עצמך יש לך די והותר...

 

[א ו ר1]

אמא *טריגר*

אני גיליתי לאמא שלי מה קרה רק בגיל 22 לאחר 10 שנים וממש לגמרי במקרה אני בחיים שלי לא אשכח את היום הזה. אמא שלי ישבה בסלון ואני פשוט סיפרתי לי , אני זוכרת שזו היתה הפעם שבכלל דיברתי על זה עם מישהו וממש רעדתי הכל פתאום חזר לי לאחר שנים שלא חשבתי על זה. אמא שלי לא דיברה היא היתה בהלם, באתי על ידה ישבתי על הרצפה וחיבקתי לה את הרגליים, ככה ישבנו איזה 15 שעה בלי לדבר. היא לא היתה מוכנה לשמוע פרטים כי היה לה ממש קשה וכך גם עד היום. היום אני מבינה אותה כי גם אני אמא לילדה מקסימה שהיא כל עולמי, אני מרגישה שהיא מן סוג של השרדות של נצחון קטן בכל המערכה הזו. אבל מטריד אותי מה שאמא שלי מרגישה זה כואב לי ואני מקוה שאי פעם בחיים הקשים האלה היא תסלח לעצמה. אמא אני אוהבת אותך

 

[moonlight]

אור...

קראתי את הסיפור שלך . לאמא שלי נודע הסיפור שלי הרבה הרבה יותר מאוחר. זה לא היה פשוט, כמובן, והתגובות שלה היו מאד קשות. עד היום, בעצם, היא מגיבה קשה לסיפור ויש לה כעסים עלי שלא סיפרתי לה לפני כן... אני גם אם, וזה מזעזע אותי לחשוב על אפשרות שילד שלי נושא כאב נורא כזה. אני יכולה רק לטפל בעצמי, לנסות להרגיע אותה, לבקש ממנה שתמצא דרך לטפל בעצמה. אני לא יכולה לקחת ממנה את הכאב הזה.

 

[א ו ר1]

moonlight

 

[א ו ר1]

moonlight *טריגר*

היכן מצאת את הסיפור שלי הזה ממש שכחתי שכתבתי אותו. גם אמא שלי שאלה אותי אחרי שגיליתי לה, מדוע לא סיפרתי לה כל הזמן הזה, האמת אני בעצמי לא יודעת למה אין לי שום הסבר לכך, ואני מצטערת על כך מאוד יכולתי אולי לשים קץ לזה הרבה יותר מוקדם ולא למשוך את זה על פני שבע שנים. אני זוכרת רק פעם אחת שלחשתי לסבתא שלי באוזן משהו שזעזע אותה והיא במקום להגיד להורי כעסה עלי ואמרה לי שאסור להגיד דברים כאלה היא לרגע לא חשבה איך ילדה קטנה בת 5 יודעת להגיד כאלה דברים מלוכלכים. והאמת שרק לאחר הגילוי כשאימי ספרה לה על כך היא פתאום נזכרה במה שאמרתי לה...

 

[צוות מקום]

ומי יודע כמה ילדות יש שם

שדווקא כן מנסות לספר, אבל לאחרים כל כך קשה עם זה והן, מתוך התחשבות, מתוך רצון לא לפגוע ולערער אחרים, מחליטות לשתוק... ונשארות שנים ארוכות ללא תמיכה וללא עזרה ולא רק זה, נשארות בתוך המערכת המתעללת, כי אין בכוחן לחלץ את עצמן (פשוט כי הן צעירות מדי והן זקוקות למבוגר, שיתפקד כמבוגר כדי לעשות את זה). וזה כואב. שהן מוקרבות לצרכים שונים של המבוגרים סביבן - הצורך של המתעלל; הצורך של הדמויות המטפלות בו בעולם בטוח וטוב שאותו הן עלולות לקלקל אם הסיפור שלהן יתקבל כאמת; הצורך של עצמן לשמור על המעט שעדיין יציב וקיים ולא לערער אותו יתר על המידה; ובינתיים, זה נמשך ונמשך.

 

[כרובית אינטרנט]

אפשר בכלל להיות אמא ....אחריי...?

אני בת 30 אני יודעת שאני בבעיה גדולה , אבל אין מי שיעזור לי באמת, כי או שאני צריכה לשלם כסף לאיזו פסיכולוגית שיושבת מולי עם עיניים מבוהלות כשהיא שומעת את האמת הקשה שלי..או שיש אצלי בחיים רק אנשים נצלניים שרוצים לנצל את המצב הפגיע שלי..למה הם לא שומעים את מה שאני מבקשת בתחינה כל כך גדולה..? אני אף פעם לא אפתור את "עניין האמא".. אני לא יכולה לעמוד מולה..הסיוטים לעולם לא יעזבו אותי בלילות..כי אני נמלטת בבהלה מהמיטה של הבן זוג האטום שלי..והSO COLD מאהב הזמני שלי..בורח ממני...ואני רוצה לדבר איתו כי רק הוא מבין..רק הוא בכה כשסיפרתי לו על זה..האחרים אטומים..ירדו לו שתי דמעות שנראו לי כמו דמעות תנין כי כשבאמת כואב לך אתה זועק את זה מבפנים ולא מוריד דמעה אחת מכל עין.. כמו שאמרתי אני בת 30 ואני לא מרגישה שאני אוכל איי פעם להיות אמא.וכמו שזה נראה גם להרגיש משהו באמת אני לא אוכל.

 

[צוות מקום]

שלום לך כרובית וברוכה הבאה ../images/Emo20.gif

אני לא יודעת לגבי "לעולם לא" כי כל מה שחי משתנה, ירצה או לא ירצה. והכיוון של השינוי הוא בהחלט בידיך. אל תשכחי את זה. אבל מעבר לעניין השינוי, נשמע לי מדבריך כאילו את מאוד צריכה שאנשים יתחברו ממש לכאב שלך, שירגישו אותו במלואו ולא מספיק כל הצער שיביעו, כי הם לא באמת מרגישים. הרצון שלך מאוד מובן, אבל הוא בכל אופן לא עוזר, אחרי הכל, לגרום לאחרים להרגיש את מה שאת מרגישה, כי הם לא היו שם, לא חוו את מה שאת חווית. אז כל אחד תמיד ירגיש משהו, ולרוב משהו משלו אבל לא בדיוק מה שאת הרגשת. גם כשתדבי עם אנשים אחרים שנפגעו, כל אחד יתחבר לכאב שלו, אבל לכאב שלך רק לך יש גישה. וכל כך מובנת הרגשת הבדידות שנובעת מזה. אבל עדיין, אל תוותרי, כי גם שיחה עם אנשים שהם לא בדיוק מחוברים אחד לאחד לכאב הפרטי שלך, אבל יש להם התסויות דומות, יכולה לעזור. וכמובן, שיחה עם מטפל שיודע איך לעזור לך להתמודד עם ההשלכות של מה שעברת, יכולה לעזור. הוא לא חייב לעבור בעצמו תקיפה כדי לדעת איך לעזור לך, חשוב לזכור את זה. את מדברת על זה שנראה לך שלעולם לא תוכלי עוד להרגיש. אבל בדיוק המצב הזה הוא אחת ההשלכות של מה שעברת (הרגש רדום). ויש לזה סיבות. אפשר גם הרבה לשפר. אז אל תכנעי ליאוש. יש מה לעשות. וטוב שבאת לכאן, טוב שהתחלת לדבר.

 

[א ו ר1]

להיות אמא

גם אני כמעט בת 30 ויש לי ילדה מקסימה בת 4. אני אף פעם לא חשבתי איך אפשר להיות אמא, תמיד חשבתי איזה אמא אני אהיה. היו לי חששות ובאמת לאחר הלידה הייתי בדיכאון חודשיים אני לא יודעת עם יש לזה קשר למה שקרה בעבר, אבל יצאתי מזה בשלום. היום אני אמא מאוד חרדה, אני פוחדת על הכל, אני בודקת כל הזמן היכן היא ומה היא עושה. אני מחבקת ומנשקת אותה המון..אני רוצה לשמור עליה מכל הרע שיש בעולם ואני לא יודעת איך אגיב אם חס וחלילה מישהו יעז לפגוע בה. חבל לו על הזמן ..

 

[אישה בלבן]

היי כרובית

ראשית, זה שאת יודעת שאת בבעיה וצריכה לגשת לטיפול, מראה על הנכונות שלך לעזור לעצמך, לטפל בעצמך ולרצות שיהיה לך טוב - ואני כל כך שמחה לדעת שאת בדרך הנכונה, אני בטוחה ומאחלת לך שתמצאי את המלאך הנכון ששומר עלייך שיעזור לך להתגבר על הפגיעה הקשה שעברת. וזה יקרה! חשוב שתאמיני שיש עדיין אנשים טובים, אמנם חשוב להיות עיניים פקוחות, אבל חשוב שתדעי שלא כולם נצלנים, אולי לא כולם יבינו את מה שעברנו, אנו השורדות והשורדים, וגם אי אפשר לבקש מהם דבר כזה, רק מי "שהיה שם" יכול אולי לחוש את הרגשתך. ואת צריכה לנסות לקבל את זה, כי אפשר לגרום לאדם להרגיש משהו בכח, התחושות באות מבפנים, וכל אחד יקבל את זה בדרכו שלו. נורא כאב לי לשמוע שאת לא מרגישה שאי פעם תוכלי להיות אמא. זה כל כך צרם לי ואני נורא רוצה לחזק אותך ולומר לך, שדברים באמת יכולים להשתנות. להיות אמא זו אחריות ענקית גם מבלי להיפגע, ומהמקום שאנו באים זה טבעי שנחשוש ונגונן יותר על ילדינו ממי שלא עבר פגיעה, זה כל כך נורמלי איך שאת מרגישה. אני מקווה בשבילך שההרגשה הזו תשתנה, כי לדעתי חוויית האימהות היא הדבר המדהים ביותר שאדם עובר בחייו. זו אהבה אמיתית ללא גבולות, זה רצון להעניק ולתת מעצמך כמה שיותר, זה רגש עילאי לראות ולנשק אותם כל בוקר צהריים וערב, זה לחכות לסוף יום העבודה כדי לרוץ לקחת אותם מהגן, זה להתפלל כל יום לשלומם. ומה שמקבלים בחזרה - הו, זה פשוט מדהים, זו אהבה כל כך גדולה וענקית, שהילדים שלי באים ואומרים לי: אימא אני אוהב/ת אותך, את שלי, אמא רק שלי, הלב שלי מתמוסס ומתמלא בשמחה. אלה רק דוגמאות קטנות - וחשוב שתדעי שלא כדאי לוותר בקלות על המתנה הזו שנקראת - ילדים, ילדייך שלך.אני מבינה שזה כל כך כואב לך, ואני כל כך מבינה ומזדהה איתך, אני מקווה שיהיה לך הרצון והכח לטפל בעצמך כדי להתגבר ולגרום לתחושה הזו לעזוב אותך לתמיד. אני מקווה שתפגשי את המלאך המתאים שינחה אותך ויעזור לך להרגיש הכי טוב שיש! שיהיה לך יום מקסים!