אמא.
די. זהו. אני מרגישה כאילו נשאבו ממני כל הכוחות הנפשיים, הפיזיים, הרוחניים, המיסטיים, או איזה כוחות שאין או יש בעולם הזה.
בסוף שבוע הזה, פשוט נהייתי חולה.
בהתחלה חשבתי שזה סתם שפעת או משהו כזה, ואז הבנתי שלא.
פשוט לא היה לי כח, כאב לי הראש והרגשתי בחילה מכל אוכל שראיתי, אחרי יום וחצי במצב הזה בערך, החלטתי לצאת עם תמר אחותי לגן שעשועים,כי איוורור כלשהו לא יזיק על בטוח. ופשוט התעלפתי שם על הספסל! מסכנה שלי, תמרי כ"כ נבהלה. רק אחרי זה שהתקשרתי לאורי שיבא לקחת אותנו באוטו דחוף,הבנתי כמה הבהלתי את עצמי ואותה.
היא סיפרה לי שהיא פשוט ראתה שסוג של נרדמתי ונשכבתי בצורה מוזרה על הספסל ולא עניתי לה, אז היא טיפסה עלי ואז פתחתי עינים, רק ככה בתכלס ידעתי שהתעלפתי.
אוף! אני לא יכולה יותר בלי אמא, אני רוצה שהיא תהיה איתי, שתלטף אותי, אני מרגישה כ"כ לא טוב מבחינה פיזית והצד הנפשי לא עוזר לי להתגבר.
אני פשוט מתוסכלת, תמרי מתוקה שלי, שאלה את אורי אם גם אני:"הלכתי זמנית לשמים כמו אמא".
לא יכולתי לסבול את זה! לחשוב שגרמתי לה להבהל ולחשוב שאולי גם אני אלך לה.
אוף אוף ושוב אוף.
אני רוצה שאמא שלי תבא ותחבק אותנו, גם כשהיא הייתה נורא חולה, היא העניקה לנו חום שמרפא, אני יכולה להשבע שהמגע של אמא שלי היה מרפא אותי כמעט מכל חולי...
אמא שלי הייתה אומרת לי ולתמרי, שהיא תנשק ותחבק אותנו ותקח ממנו את כל הכאבים.
אני כ"כ מתגעגעת אליה, היא בעצמה הייתה מושיבה את תמרי עליה ואמרת:"זהו...עכשו אני מרגישה יותר טוב מהחום שלך מאמי שלי".
אני מרגישה נורא מתוסכלת, שאני לא מרגישה טוב. אני לא רוצה להטריח ולגרום עוד צער למשפחה שלי.
אני רוצה את אמא, שתנזוף בי, שתגיד לי ש:"אני סתם עושה את עצמי", שתנוח איתי במיטה, שתשחק לי בשיער, שתרגיע את תמרי ותגיד לה שהכל בסדר.
אפילו מצידי שלא תעשה כלום, רק שתהיה כאן.
שאורי לא יעבור לסלון כל לילה, פשוט כי:"אין לו כח למיטה כ"כ גדולה וריקה".
היא הלכה לי, אמא שלי, היא הייתה האמא הכי מדהימה בעולם.
למה היא הלכה לנו כ"כ צעירה?!
יש הרבה נשמות טובות, קרובי משפחה, חברים, שדואגים לי, שאוהבים אותי, אבל אין, אני מרגישה שאין לי למי לבכות, למי לספר שהחברה הזאת והזאת עצבנה אותי ושהמורה למתמטיקה דפוק.
הלכתי היום לבדיקות דם וכו'.
אני מקוה שיהיה טוב.
בינתיים אני או ישנה או מנסה לשתות קצת מיץ תפוזים של דודה שלי...
ושוב סליחה על האורך..
אוהבת ומעריכה כאן את כולן
אפרת.
די. זהו. אני מרגישה כאילו נשאבו ממני כל הכוחות הנפשיים, הפיזיים, הרוחניים, המיסטיים, או איזה כוחות שאין או יש בעולם הזה.
בסוף שבוע הזה, פשוט נהייתי חולה.
בהתחלה חשבתי שזה סתם שפעת או משהו כזה, ואז הבנתי שלא.
פשוט לא היה לי כח, כאב לי הראש והרגשתי בחילה מכל אוכל שראיתי, אחרי יום וחצי במצב הזה בערך, החלטתי לצאת עם תמר אחותי לגן שעשועים,כי איוורור כלשהו לא יזיק על בטוח. ופשוט התעלפתי שם על הספסל! מסכנה שלי, תמרי כ"כ נבהלה. רק אחרי זה שהתקשרתי לאורי שיבא לקחת אותנו באוטו דחוף,הבנתי כמה הבהלתי את עצמי ואותה.
היא סיפרה לי שהיא פשוט ראתה שסוג של נרדמתי ונשכבתי בצורה מוזרה על הספסל ולא עניתי לה, אז היא טיפסה עלי ואז פתחתי עינים, רק ככה בתכלס ידעתי שהתעלפתי.
אוף! אני לא יכולה יותר בלי אמא, אני רוצה שהיא תהיה איתי, שתלטף אותי, אני מרגישה כ"כ לא טוב מבחינה פיזית והצד הנפשי לא עוזר לי להתגבר.
אני פשוט מתוסכלת, תמרי מתוקה שלי, שאלה את אורי אם גם אני:"הלכתי זמנית לשמים כמו אמא".
לא יכולתי לסבול את זה! לחשוב שגרמתי לה להבהל ולחשוב שאולי גם אני אלך לה.
אוף אוף ושוב אוף.
אני רוצה שאמא שלי תבא ותחבק אותנו, גם כשהיא הייתה נורא חולה, היא העניקה לנו חום שמרפא, אני יכולה להשבע שהמגע של אמא שלי היה מרפא אותי כמעט מכל חולי...
אמא שלי הייתה אומרת לי ולתמרי, שהיא תנשק ותחבק אותנו ותקח ממנו את כל הכאבים.
אני כ"כ מתגעגעת אליה, היא בעצמה הייתה מושיבה את תמרי עליה ואמרת:"זהו...עכשו אני מרגישה יותר טוב מהחום שלך מאמי שלי".
אני מרגישה נורא מתוסכלת, שאני לא מרגישה טוב. אני לא רוצה להטריח ולגרום עוד צער למשפחה שלי.
אני רוצה את אמא, שתנזוף בי, שתגיד לי ש:"אני סתם עושה את עצמי", שתנוח איתי במיטה, שתשחק לי בשיער, שתרגיע את תמרי ותגיד לה שהכל בסדר.
אפילו מצידי שלא תעשה כלום, רק שתהיה כאן.
שאורי לא יעבור לסלון כל לילה, פשוט כי:"אין לו כח למיטה כ"כ גדולה וריקה".
היא הלכה לי, אמא שלי, היא הייתה האמא הכי מדהימה בעולם.
למה היא הלכה לנו כ"כ צעירה?!
יש הרבה נשמות טובות, קרובי משפחה, חברים, שדואגים לי, שאוהבים אותי, אבל אין, אני מרגישה שאין לי למי לבכות, למי לספר שהחברה הזאת והזאת עצבנה אותי ושהמורה למתמטיקה דפוק.
הלכתי היום לבדיקות דם וכו'.
אני מקוה שיהיה טוב.
בינתיים אני או ישנה או מנסה לשתות קצת מיץ תפוזים של דודה שלי...
ושוב סליחה על האורך..
אוהבת ומעריכה כאן את כולן
אפרת.
