אמא
תמיד רציתי אמא שאני אוכל לדבר איתה ללכת לקניות, להיות חברות הכי טובות תמיד רציתי אמא שתבין אותי ולא תשפוט רציתי אמא שתאהב אותי כמו שאני שתלמד אותי על החיים, על טוב ורע שתהווה לי דוגמא אישית בכל התחומים. אמא, אני יודעת שאת אוהבת אותי, בדרך שלך אבל כבר שנים שאנחנו לא מתקשרות מדברות רק כשחייבים. וגם אז זה לא תמיד נגמר טוב. ואני לא מבינה- למה? זה בגללי? זה בגללך? אני רואה את היחסים שלך עם אחותי, אתן חברות כל כך טובות. אני מקנאת, רק קצת, שלה יש אמא שהיא גם חברה ואלי...את מתנכרת תמיד כועסת תמיד יש לך מה להגיד אף פעם לא מבינה וכל ריב איתך אמא, משאיר בי הרגשה נוראית שלא עוברת כמה פעמים אני אצטרך לברוח מהבית? כמה פעמים אני אצטרך לבכות אחרי ריב איתך? למה אנחנו פשוט לא מסתדרות? למה את לא מקבלת אותי כמו שאני? אני מנסה לחשוב על פעמים שכן הסתדרנו וכן היה לנו כיף ביחד ויש כל כך מעט והם היו לפני כל כך הרבה זמן אולי זה משהו בי, שאני לא מוכנה להיפתח אליך שאני סגורה ולא נותנת לך להתקרב. שאני אף פעם לא מספרת לך שום דבר על החיים שלי. אני לא מלאך, ואף פעם לא ממש עשיתי לך חיים קלים. היועצת בחטיבה אמרה עלי "ילדה בעייתית" ואת ישר קיבלת את זה את יודעת מה הכי פוגע? שאת תמיד נגדי, את בעד המורה,היועצת, וכל המבוגרים האחרים. את לא שואלת אותי לדעתי את לא רוצה בכלל לשמוע את הצד שלי את מקובעת, את לא מוכנה להקשיב... את שולחת אותי לפסיכולוגים וליועצות את בעצמך מטפלת במשפחות- גורמת להם להקשיב אחד לשני אבל אותי את לא מוכנה לשמוע. ואלוהים, כמה שכבר ניסיתי לדבר איתך את לא יודעת כמה שהמילים שלך פוגעות בי מילה רעה אחת ממך ואני יכולה לבכות שעות. אמא אני עשיתי הכל- יש לי ציונים טובים, את החברות שלי את אוהבת, גם עם החבר לשעבר לא היתה לך בעייה. אני לא שותה ולא מעשנת, אני משתדלת לחזור הביתה בשעות סבירות....אז למה? למה שום דבר שאני עושה לא מספק אותך, ותמיד אני צריכה לנסות יותר ולהשתדל יותר, ואני לא מבינה...למה אני לא מספיק טובה בשבילך? זה משהו בי?! אני לא מבינה איך זה שאת שיר את כל כך אוהבת ואתן מסתדרות מצוין, ועם אבא את אף פעם לא רבה, אבל רק עלי את מוציאה את הכל, את רבה איתי, את מחפשת אותי, את חונקת אותי ולא נותנת לי לנשום. נראה לי שבינינו זה כבר אבוד. מזל שעוד חצי שנה אני מתגייסת, ואני ביקשתי רחוק מהבית אמא- כדי לא לראות אותך כל יום, כדי שיהיה לי קצת חופש. וכואב לי, שהריבים שלנו פוגעים באחותי- שהיא כל כך כועסת עלי כשאני בורחת מהבית, שהיא מרגישה שבגלל שהיא מסתדרת איתך היא בעצם מתרחקת ממני. ואבא, שנמצא בינינו- ואת שתינו הוא אוהב כל כך, ולא יודע מה לעשות איתנו כשאנחנו מתחילות לצעוק אחת על השנייה. הלוואי שהם לא היו מעורבים בזה. הלוואי שהיינו מסתדרות אחת עם השנייה.. אני לא כועסת, אני לא שונאת, אני רק מאוכזבת. כי אני תמיד רציתי שתהיה לי אמא שהיא גם חברה. אוף...לא יודעת בדיוק מה אני רוצה פה. אולי סתם לשתף. לא יודעת.
תמיד רציתי אמא שאני אוכל לדבר איתה ללכת לקניות, להיות חברות הכי טובות תמיד רציתי אמא שתבין אותי ולא תשפוט רציתי אמא שתאהב אותי כמו שאני שתלמד אותי על החיים, על טוב ורע שתהווה לי דוגמא אישית בכל התחומים. אמא, אני יודעת שאת אוהבת אותי, בדרך שלך אבל כבר שנים שאנחנו לא מתקשרות מדברות רק כשחייבים. וגם אז זה לא תמיד נגמר טוב. ואני לא מבינה- למה? זה בגללי? זה בגללך? אני רואה את היחסים שלך עם אחותי, אתן חברות כל כך טובות. אני מקנאת, רק קצת, שלה יש אמא שהיא גם חברה ואלי...את מתנכרת תמיד כועסת תמיד יש לך מה להגיד אף פעם לא מבינה וכל ריב איתך אמא, משאיר בי הרגשה נוראית שלא עוברת כמה פעמים אני אצטרך לברוח מהבית? כמה פעמים אני אצטרך לבכות אחרי ריב איתך? למה אנחנו פשוט לא מסתדרות? למה את לא מקבלת אותי כמו שאני? אני מנסה לחשוב על פעמים שכן הסתדרנו וכן היה לנו כיף ביחד ויש כל כך מעט והם היו לפני כל כך הרבה זמן אולי זה משהו בי, שאני לא מוכנה להיפתח אליך שאני סגורה ולא נותנת לך להתקרב. שאני אף פעם לא מספרת לך שום דבר על החיים שלי. אני לא מלאך, ואף פעם לא ממש עשיתי לך חיים קלים. היועצת בחטיבה אמרה עלי "ילדה בעייתית" ואת ישר קיבלת את זה את יודעת מה הכי פוגע? שאת תמיד נגדי, את בעד המורה,היועצת, וכל המבוגרים האחרים. את לא שואלת אותי לדעתי את לא רוצה בכלל לשמוע את הצד שלי את מקובעת, את לא מוכנה להקשיב... את שולחת אותי לפסיכולוגים וליועצות את בעצמך מטפלת במשפחות- גורמת להם להקשיב אחד לשני אבל אותי את לא מוכנה לשמוע. ואלוהים, כמה שכבר ניסיתי לדבר איתך את לא יודעת כמה שהמילים שלך פוגעות בי מילה רעה אחת ממך ואני יכולה לבכות שעות. אמא אני עשיתי הכל- יש לי ציונים טובים, את החברות שלי את אוהבת, גם עם החבר לשעבר לא היתה לך בעייה. אני לא שותה ולא מעשנת, אני משתדלת לחזור הביתה בשעות סבירות....אז למה? למה שום דבר שאני עושה לא מספק אותך, ותמיד אני צריכה לנסות יותר ולהשתדל יותר, ואני לא מבינה...למה אני לא מספיק טובה בשבילך? זה משהו בי?! אני לא מבינה איך זה שאת שיר את כל כך אוהבת ואתן מסתדרות מצוין, ועם אבא את אף פעם לא רבה, אבל רק עלי את מוציאה את הכל, את רבה איתי, את מחפשת אותי, את חונקת אותי ולא נותנת לי לנשום. נראה לי שבינינו זה כבר אבוד. מזל שעוד חצי שנה אני מתגייסת, ואני ביקשתי רחוק מהבית אמא- כדי לא לראות אותך כל יום, כדי שיהיה לי קצת חופש. וכואב לי, שהריבים שלנו פוגעים באחותי- שהיא כל כך כועסת עלי כשאני בורחת מהבית, שהיא מרגישה שבגלל שהיא מסתדרת איתך היא בעצם מתרחקת ממני. ואבא, שנמצא בינינו- ואת שתינו הוא אוהב כל כך, ולא יודע מה לעשות איתנו כשאנחנו מתחילות לצעוק אחת על השנייה. הלוואי שהם לא היו מעורבים בזה. הלוואי שהיינו מסתדרות אחת עם השנייה.. אני לא כועסת, אני לא שונאת, אני רק מאוכזבת. כי אני תמיד רציתי שתהיה לי אמא שהיא גם חברה. אוף...לא יודעת בדיוק מה אני רוצה פה. אולי סתם לשתף. לא יודעת.
