עיגול אובדני
New member
אמבטיות
פעם, הייתי עושה אמבטיות. הייתי משקיע בהן, ממלא מים רותחים עד הסוף, שתי טיפות רוזמרין ריחני, מוזיקה עצובה ברקע, נרות בטעמים וצבעים, כל הבלגן. הייתי מסדר את הנרות באקראיות על הרצפה ועל המדף שנמצא אצלי בצד של האמבטיה. תמיד אהבתי את המדף הזה. לעין בלתי מזוינת המדף הזה נראה חסר ערך, כי כל הסבונים כבר מסודרים על גדות האמבטיה או על גדות המקלחת, וכל המברשות שיניים והמשחות כבר נמצאים ליד הכיור, במקום אסטרטגי. אבל למדף הזה הייתה משמעות בשבילי. אפילו שהוא היה די חסר ערך, עדיין אהבתי אותו. למען האמת בד"כ כלל היה עליו משהו, איזה פיל מחרסינה, או איזה סבון ריחני שקונים בחנות לדברים אינטימיים,או את המקל לגירוד גב שקנו לי שהייתי בדיסנילנד בגיל 12 עם סבתא שלי, אבל סך הכל הוא היה מדף ללא חשיבות משמעותית לחדר האמבטיה. בכל מקרה, הייתי נשאר שם שעות באמבטיה. שעות על גבי שעות. פשוט שוכב לי שם, עם הנירות הריחניים שלי, ומתמסר לתחושה הזאת, שרק אמבטיה יכולה להביא לך. הייתי עושה אמבטיה כמעט כל יום. ככה היה לי משהו לצפות אליו. אם היה לי איזה לקוח מעצבן בעבודה, או ירקו עלי בדרך הביתה, או כל דבר מציק אחר, היה לי איזה משהו להישען עליו, אמבטיה חמה שמצפה לי בסוף כל יום. נכון, בהתחלה הייתי מתעצבן או מתעצב בהתאם לסיטואציה, כי אני מאמין בלהרגיש את החיים, אבל אחרי כמה דקות של רגש הייתי חושב על האמבטיה שמצפה לי בסוף היום, וזה בד"כ העלה לי חיוך על הפנים. אפילו חיוך חצי עצוב או חצי עצבני כזה, אבל עדיין חיוך. אחרי כמה זמן, האמבטיות כבר לא ריגשו אותי כמו בהתחלה. כאילו, אל תבינו אותי לא נכון, עדיין נהניתי מהם, אבל פשוט לא היה את כל הרגש העצום שחוויתי באמבטיות הראשוניות. חשבתי שאולי לתבל את העיניינים יעזור. הלכתי לחנות למוצרי אמבטיה, קניתי קצת ברווזוני גומי, קצת סירות ממונעות, כל מיני צעצועים כאלה. המוכרת בחנות אמרה לי שזה יכול לחולל פלאים ולהצית רגשות נשכחים. חזרתי הביתה וישר רצתי לנסות את כל הצעצועים החדשים שקניתי. בכמה דקות הראשונות זה היה ממש כיף, מאתגר וחדשני, אבל פתאום אחת מהסירות הממונעות נכנסה בחוט של הפקק שמחזיק את המים באמבטיה והעיפה אותו, וכל המים התחילו להישפך החוצה. נלחצתי וקמתי בבהלה להחזיר את הפקק למקום, אבל אז החלקתי על אחד מהברזונים הצהובים המזדיינים האלה ופתחתי את הסנטר. 4 תפרים. למחרת ארזתי את כל הצעצועים בשקית וזרקתי אותם בפח זבל בחוץ. "זה לא אתם, זה אני" אמרתי להם בדרך החוצה, אבל האמת שזה היה הם. אחרי כל עניין הצעצועים הזה, ניסיתי לחשוב על דרכים חדשות שיעזרו לי במצבי, אז יצאתי לבד לאיזה פאב ליד הבית שלי. זה עוזר לי לחשוב לפעמים. ישבה שם איזה אחת יפה ומהורהרת כזאת לבד על הבר, אז התיישבתי לידה. "שלום" אמרתי לה. היא הפנתה מבטה אלי ולקחה שכטה מהסיגריה שלה. "אתה נראה לי עצוב." היא אמרה לי. "אני לא עצוב." "אתה נראה ככה." חשבתי קצת על מה לענות לה. היא הסתכלה עלי, קמה והתחילה ללכת, אז הלכתי אחריה. הסקס היה ממש טוב, אני לא אגיד לכם שלא, אבל אחרי שהיא הלכה הרגשתי כזה חרא שהקאתי בשירותים רבע מהלילה. אחר כך נשבעתי שאני יותר לא מביא אף בחורה לתוך האמבטיה שלי. בשלב הזה האמבטיות כבר לא גרמו לי כמעט לכלום. כמעט לא הייתי עושה אותן בכלל, וכשכן הייתי עושה, הרגשתי כאילו אני עושה אותן רק בשביל לצאת מידי חובה. ההשקעה של להכין אמבטיה נראתה פשוט חסרת תועלת, וכבר לא היה לי כוח בכלל. התחלתי לשקוע לאט לאט לדיכאון. כאילו, עדיין הייתי הולך לעבודה ועושה את כל מה שאני צריך לעשות, אבל כבר לא הייתי ממש אותו בנאדם. מה לא ניסיתי, , סמים , אלכוהול, צניחה חופשית, אבל כלום לא עבד, פשוט לא הצלחתי להחזיר את הריגוש הזה מפעם. אפילו הלכתי לאיזה מטפל מוזר שניסה לגרום לי להתחבר לאמת הפנימית שלי או משהו כזה, אבל בסופו של דבר פשוט שיחקנו קריקט בחצר שלו. היום, אני עושה מקלחות. אמבטיות אני כבר בכלל לא עושה. בהתחלה ממש סבלתי, הרגשתי שאני מוכר את עצמי, שאני אפס, שאני תת רמה, שאני כלום. הייתי בוכה אחרי כל מקלחת, פשוט ככה. עכשיו אני כבר יותר בסדר. סך הכול הגעתי למסקנה שמקלחת זה גם מהיר וגם חסכוני, ושכנעתי את עצמי שאני לא צריך את האמבטיות המפגרות האלה בשביל להיות מאושר. וחוץ מזה, להשתין במקלחת זה עוד לגיטימי, באמבטיה זה ממש מגעיל.
פעם, הייתי עושה אמבטיות. הייתי משקיע בהן, ממלא מים רותחים עד הסוף, שתי טיפות רוזמרין ריחני, מוזיקה עצובה ברקע, נרות בטעמים וצבעים, כל הבלגן. הייתי מסדר את הנרות באקראיות על הרצפה ועל המדף שנמצא אצלי בצד של האמבטיה. תמיד אהבתי את המדף הזה. לעין בלתי מזוינת המדף הזה נראה חסר ערך, כי כל הסבונים כבר מסודרים על גדות האמבטיה או על גדות המקלחת, וכל המברשות שיניים והמשחות כבר נמצאים ליד הכיור, במקום אסטרטגי. אבל למדף הזה הייתה משמעות בשבילי. אפילו שהוא היה די חסר ערך, עדיין אהבתי אותו. למען האמת בד"כ כלל היה עליו משהו, איזה פיל מחרסינה, או איזה סבון ריחני שקונים בחנות לדברים אינטימיים,או את המקל לגירוד גב שקנו לי שהייתי בדיסנילנד בגיל 12 עם סבתא שלי, אבל סך הכל הוא היה מדף ללא חשיבות משמעותית לחדר האמבטיה. בכל מקרה, הייתי נשאר שם שעות באמבטיה. שעות על גבי שעות. פשוט שוכב לי שם, עם הנירות הריחניים שלי, ומתמסר לתחושה הזאת, שרק אמבטיה יכולה להביא לך. הייתי עושה אמבטיה כמעט כל יום. ככה היה לי משהו לצפות אליו. אם היה לי איזה לקוח מעצבן בעבודה, או ירקו עלי בדרך הביתה, או כל דבר מציק אחר, היה לי איזה משהו להישען עליו, אמבטיה חמה שמצפה לי בסוף כל יום. נכון, בהתחלה הייתי מתעצבן או מתעצב בהתאם לסיטואציה, כי אני מאמין בלהרגיש את החיים, אבל אחרי כמה דקות של רגש הייתי חושב על האמבטיה שמצפה לי בסוף היום, וזה בד"כ העלה לי חיוך על הפנים. אפילו חיוך חצי עצוב או חצי עצבני כזה, אבל עדיין חיוך. אחרי כמה זמן, האמבטיות כבר לא ריגשו אותי כמו בהתחלה. כאילו, אל תבינו אותי לא נכון, עדיין נהניתי מהם, אבל פשוט לא היה את כל הרגש העצום שחוויתי באמבטיות הראשוניות. חשבתי שאולי לתבל את העיניינים יעזור. הלכתי לחנות למוצרי אמבטיה, קניתי קצת ברווזוני גומי, קצת סירות ממונעות, כל מיני צעצועים כאלה. המוכרת בחנות אמרה לי שזה יכול לחולל פלאים ולהצית רגשות נשכחים. חזרתי הביתה וישר רצתי לנסות את כל הצעצועים החדשים שקניתי. בכמה דקות הראשונות זה היה ממש כיף, מאתגר וחדשני, אבל פתאום אחת מהסירות הממונעות נכנסה בחוט של הפקק שמחזיק את המים באמבטיה והעיפה אותו, וכל המים התחילו להישפך החוצה. נלחצתי וקמתי בבהלה להחזיר את הפקק למקום, אבל אז החלקתי על אחד מהברזונים הצהובים המזדיינים האלה ופתחתי את הסנטר. 4 תפרים. למחרת ארזתי את כל הצעצועים בשקית וזרקתי אותם בפח זבל בחוץ. "זה לא אתם, זה אני" אמרתי להם בדרך החוצה, אבל האמת שזה היה הם. אחרי כל עניין הצעצועים הזה, ניסיתי לחשוב על דרכים חדשות שיעזרו לי במצבי, אז יצאתי לבד לאיזה פאב ליד הבית שלי. זה עוזר לי לחשוב לפעמים. ישבה שם איזה אחת יפה ומהורהרת כזאת לבד על הבר, אז התיישבתי לידה. "שלום" אמרתי לה. היא הפנתה מבטה אלי ולקחה שכטה מהסיגריה שלה. "אתה נראה לי עצוב." היא אמרה לי. "אני לא עצוב." "אתה נראה ככה." חשבתי קצת על מה לענות לה. היא הסתכלה עלי, קמה והתחילה ללכת, אז הלכתי אחריה. הסקס היה ממש טוב, אני לא אגיד לכם שלא, אבל אחרי שהיא הלכה הרגשתי כזה חרא שהקאתי בשירותים רבע מהלילה. אחר כך נשבעתי שאני יותר לא מביא אף בחורה לתוך האמבטיה שלי. בשלב הזה האמבטיות כבר לא גרמו לי כמעט לכלום. כמעט לא הייתי עושה אותן בכלל, וכשכן הייתי עושה, הרגשתי כאילו אני עושה אותן רק בשביל לצאת מידי חובה. ההשקעה של להכין אמבטיה נראתה פשוט חסרת תועלת, וכבר לא היה לי כוח בכלל. התחלתי לשקוע לאט לאט לדיכאון. כאילו, עדיין הייתי הולך לעבודה ועושה את כל מה שאני צריך לעשות, אבל כבר לא הייתי ממש אותו בנאדם. מה לא ניסיתי, , סמים , אלכוהול, צניחה חופשית, אבל כלום לא עבד, פשוט לא הצלחתי להחזיר את הריגוש הזה מפעם. אפילו הלכתי לאיזה מטפל מוזר שניסה לגרום לי להתחבר לאמת הפנימית שלי או משהו כזה, אבל בסופו של דבר פשוט שיחקנו קריקט בחצר שלו. היום, אני עושה מקלחות. אמבטיות אני כבר בכלל לא עושה. בהתחלה ממש סבלתי, הרגשתי שאני מוכר את עצמי, שאני אפס, שאני תת רמה, שאני כלום. הייתי בוכה אחרי כל מקלחת, פשוט ככה. עכשיו אני כבר יותר בסדר. סך הכול הגעתי למסקנה שמקלחת זה גם מהיר וגם חסכוני, ושכנעתי את עצמי שאני לא צריך את האמבטיות המפגרות האלה בשביל להיות מאושר. וחוץ מזה, להשתין במקלחת זה עוד לגיטימי, באמבטיה זה ממש מגעיל.